כי תצא תשע”ט, גיליון 1118

כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ

 וְעָרִים נְשַׁמּות יוֹשִׁיבוּ.

(ישעיהו נ"ד, ג' – מן ההפטרה)

איור: הרי לנגבהיים

יָמִין וּשְּׂמֹאל תִּפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְּׂמְחָה וְנָגִילָה.

(מתוך הפיוט"לכה דודי" לר' שלמה אלקבץ)

ויש להוסיף ולומר שלא סוף דבר שע"י שקיים אחד מישראל מצות שילוח הקן יבואו אליהו ומלך המשיח, שהרי בודאי כבר נזדמנה ממצוה זו לפני כמה בני אדם וקיימוה, ומ"מ עדיין בן דוד לא בא. אך יש לומר על פי מה דאיתא בספרים הקדושים בענין גילוי אליהו, שיש בכמה אנפי (בכמה אופנים), יש בפועל ממש, ויש שהוא רק בהארת השכל שמתנוצץ באיש הזוכה לזה. וכך נראה לפרש מה שאיתא בזמר לכה דודי 'התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי על יד בן ישי בית הלחמי', וכן 'ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי וכו", שאיננו קאי על לעתיד לבד, אלא שכל שומר שבת, מה גם מי ששבת קולטתו, זוכה בשבת להארה ומתנוצץ בו אור ממלך המשיח, וכמו שמלך המשיח הוא הגואל הכללי, כן הארה והתנוצצות זו ממלך המשיח מביאה בלב איש הזוכה לה גאולה פרטית. וכך יש לפרש שסגולת מצות שילוח הקן לזכות באמצעותה להארה נפשית ושכלית מאליהו הנביא ומלך המשיח.

(שם משמואל פרשת כי תצא)

עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

 (דברים יז, יא)

…ימין ושמאל. אפילו [נראים בעיניך על שמאל שהוא ימין, ועל ימיןשהוא שמאל – שמע להם.

(ספרי דברים קנ"ד)

…יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? ת"ל 'ללכת ימין ושמאל' – שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל.

(ירושלמי הוריות ב, ב, א)


גבולות הריבונות

מישל רבל

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (דברים כד, יט-כב)

המצווה להשאיר חלק של התבואה כמתנה לגר, ליתום ולאלמנה, היא אחת המצוות החברתיות החשובות בתורה. כאשר בעל בית אוסף את התבואה מן השדה הוא חייב להשאיר לקט, שכחה ופאה לעניים. כאן, בפרשת כי תצא הכתוב מדבר על שִכחה, כאשר על פאה ולקט מדובר בפרשת אמור: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, כב, ופסוק דומה ויקרא יט, ט). הדרך הזאת לעזור לעניים מתוארת יפה במגילת רות, שם רואים איך רות ונעמי הצליחו לשרוד הודות ללקט שהעניק להן בועז.

בפרשתנו, הכתוב מציין שני טעמים למצוות השִכחה. סיבה ראשונה: שתהיה לנו ברכה במעשה ידינו עקב המתנה לעני: "למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך". ועוד סיבה לא פחות חשובה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", שנזכור שהיינו גרים במצרים, עובדים זרים במעצמה כלכלית שניצלה את עבודתינו ועשקה אותנו.

מעניין שבפרשת אמור, אחד משני הפסוקים המצווים על לקט ופאה (ויקרא כג, כב המובא לעיל) מופיע באמצע תיאור החגים, אחרי מצוות פסח ושבועות ומיד לפני מצוות ראש השנה, כיפור וסוכות. אפשר להבין למה עניין הלקט מופיע אחרי אזכור חג השבועות, כי באותו חג קוראים את סיפורה של רות המואביה. אי לכך, מאוד מפתיע הפירוש השונה לגמרי שמביא רש"י על מיקום הפסוק: "ובקֻצרכם… אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (רש"י ויקרא כג, כב). לפי זה, הטעם של מצוות לקט, שִכחה ופאה הוא להביא את הגאולה, ולהיות כעין תחליף לבנין בית המקדש. כי הדואג לפרנסת העניים, המביא צדק חברתי, מכניס קדושה בעולם. לכן הוא מקיים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), הוא מביא קדושה בעולם על מנת שהשכינה תהיה בתוכינו. כך אפשר להבין למה עניין מתנות לעניים כתוב באמצע (במרכז להדגיש חשיבות) של הפסוקים על החגים: כשם שהחגים מקדשים את הזמן, כך המצווה החברתית מקדשת את העולם. ישראל הם אדריכלי הזמן, לפי ביטוי אברהם יהושע השל, אינם מצטיינים בבניית קתֵּדרלות. להביא קדושה בעולם במצוות ומעשים טובים חשוב מבניין בית מפואר של אבנים.

החשיבות של מצוות לקט, שִכחה ופיאה שחייבים להשאיר לעני ולגר, כמאפיין את תורת ישראל, מודגשת במדרש רבה על פרשת אמור (ויקרא רבה כט, ב). המדרש מספר על יעקב הרואה את הסולם ושרי האומות – בבל, מדי, יוון ואדום – עולים ויורדים בו. הקב"ה אומר ליעקב לעלות גם כן בסולם, אך יעקב מתיירא פן גם לו תהיה ירידה אחרי העלייה. בגלל סירובו, בני ישראל ישתעבדו לארבע האומות, אבל ישראל ישרוד את הגלויות. כהוכחה מביא הקב"ה את דברי הנביא ירמיה (ל, י-יא): "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ, כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ". המדרש מציין אז ההבדל בין ישראל לאומות ומפרש את דברי ירמיה: "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה: אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה…אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, כמה דאת אמר 'לא תכלה פאת שדך', לא אעשה כלה". המדרש משווה "לא תכלה" למילה "כלה" במובן כליון. ההבדל בין ישראל לאומות קשור למצוות לקט, שכחה ופאה, לעשיית צדק ומשפט עם העניים והחלשים, הגר והעני. וזה "ויסרתיך למשפט", ישראל נדרש להקריב חלק מעושרו לעניים, כי זהו משפט צדק, הצדק החברתי.

אבל הדבר עוד יותר עמוק, ואם נבין אותו יתבהר הקשר בין לקט, שכחה ופאה לבין הגאולה שאנו מצפים לה. המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק כ) מסביר גם הוא את ההבדל בין ישראל לאומות לפי מדרש ויקרא רבה לעיל, וקושר זאת עם בניין המקדש:

והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר ביארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צִוָה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת 'לא תכלה פאת שדך'. וצִוָה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם (שהוא התכלית שלהם) הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תורת כהנים ויקרא כג, כב) 'כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן'. ודבר זה ביארנו בפרשת אמור בחיבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דווקא כאילו נתנו אל השם יתברך.

כמו רש"י, המהר"ל מביא את מדרש תורת כהנים המשווה בין מתנות עניים ובניין בית המקדש והקרבת קרבנות, ומסביר את ההבדל בין ישראל לאומות. האומות מכלים את שדותיהם כי יש להם "השלמה בעד עצמם", כלומר הם התכלית, המטרה של עצמם. על ידי זה שישראל אינם מכלים את שדותיהם, הם מראים ש-"אינם בעלי תכלית מצד עצמם", אבל מתחשבים באחר, נותנים חלק של התבואה לעני ולגר, וזה כאילו קרבן לה' יתברך. זהו הרעיון של בניין בית המקדש הרצוי, אשר משכין קדושה בעולם, קדושה שהיא רצון ה' לקיום צדק ומשפט עבור החלשים בישראל ובגרים (ככתוב בישעיה, א, יז).

למושג שישראל אינם מכלים את שדותיהם השלכה רחבה יותר על מושג הריבונות על הארץ. ריבונות איננה צריכה להיות מוחלטת, אקסקלוסיבית. בעלות על השדה והקרקע חייבת להתחשב באחר, בבני אדם אחרים, ולא להיות תכלית לעצמה. המשכיות של עם ישראל תלויה בכוח הוויתור הזה, בהבנה שיש זכויות לאחרים כי חלק השדה שייך לה' יתברך, ומקיימים את רצונו כאשר מוותרים ולא מתאווים את הכל. ומה שמקריבים נחשב כקרבן הרצוי לה', כי הוא מקיים את הערכים המוסריים של התורה.

פרופ' מישל רבל, חתן פרס ישראל לרפואה, פרופסר אמריטוס במכון ויצמן למדע, פיתח תרופה לטרשת נפוצה הנמצאת בשוק עשרים שנה, ממשיך לפתח תרופות בחברה הביוטכנולוגית קדימהסטם ברחובות. במשך שנים רבות, העביר שיעור בפרשת השבוע ברוח הקבלה והחסידות.


שילוח הקן: גזרת הכתוב או חינוך להתחשבות ברגשות?

האומר, על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו.

(ברכות פרק ה משנה ג)

'על קן צפור יגיעו רחמיך' מאי טעמא? (מהי הסיבה שמשתיקים אותו?)? רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

(בבלי ברכות לג, ע"ב)

וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כב, כח) להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל, רק אחרי פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם… וזהו הטעם גם כן בשילוח הקן , כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמן על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים… ואם היסורין הנפשיים האלה חשה התורה בבהמ וות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.

(מורה נבכוים לרמב"ם ג, מ"ח)

וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה, ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר, ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג, ע"ב) 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם, והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך, …שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם, וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.

(רמב"ן דברים כב, ו)

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן – גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמךתוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(הרש"ר הירש דברים כ"ג, י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.