כי תצא תשע"ח, גיליון 1066

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָי הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא,

וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ;

 וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

(דברים כ"ד , י"ד-ט"ו)

איור: הרי לנגבהיים

 

לא תעשוק. סתם עושק הוא איזה עול בעולם או העדר פרעון מלוה. וזהו פי׳ לא תעשוק את רעך כמש״כ שם בס׳ ויקרא. אבל כאן אינו מדבר אלא בעושק שכיר.

מאחיך. מישראל ודאי אסור שהרי הצער לחוד אסור.

או מגרך אשר בארצך. הוא גר תושב שדר בא״י באחת הערים. ובא לעיר אחרת לעשות מלאכה להרויח.

בשעריך. היינו או בשעריך. שהוא גר מאותו עיר שהשוכר דר שם. וס״ד דדוקא גר שבא מעיר אחרת ואפשר שאין בביתו מה לאכול רק מה ששולח פרי עמלו. אבל הדר בעירו והשוכר יודע שיש לו ממה לחיות. והיינו בשעריך אפילו הוא דר בעירך מ״מ הרי הוא מוזהר.

(העמק דבר שם, שם)

משפטים – אבל כל אלה יש להם ערכם עליך, אם תחיה באמת על פי מושגיך אלה, בעולם ה', בכחות ה' ובתכונת איש ישראל. חובתך הראשונה: "הצדק!" כי תכבד כל יצור מסביב לך ובך, בתור יציר ה' אלהיך, תביט על כל אשר לו, כי מתנת ה' המה לו או כל אשר רכש לו עפ"י מידת הצדק מה', להניח זאת בידו ולתת לו כל דבר, אשר הצדק אתו לקרוא אותו בשם "שלו" – אל תביא קללה בעולם! ראשית חובתך, לחשוב כל אדם כי הוא דומה לך ולכבד את עצמותו הנסתרת בגופו ובחייו. – בגופו המתפשט ע"י מעשה אנוש ותחבולותיו – בקנינו. בזכיותיו, כי קניניך יעברו ברשותו. ושלו תהיינה פעולות כוחותיך. במדה ובמנין ובמשורה. – למלאות את החסרון באשר הזיק לו בגופו או בממונו. לכבדו בהיות לו הזכות על האמת. – על החופש, שמחת החיים ומנוחת הנפש. על הכבוד ועל השלום. לעולם אל תוציא לך תועלת ממום ורפיון גופו, רוחו ולבו. לעולם אל תשתמש להרע עם השלטון והמשפט אשר יש לך עליו.

(הרש"ר הירש: אגרות צפון יא, ג)


 

כי תצא: אתגר הפיקוח המוסרי על מכירת נשק

נדב ברמן-שיפמן

פרשתנו פותחת בדיני מלחמה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י'). בכך היא ממשיכה רצף הגיוני המתחיל בפרקים הקודמים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ" (שם, כ, א), "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ" (שם, כ, י'), "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂה" (שם, כ, יט), "וּבָנִיתָ מָצור עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (שם, כ, כ'). לאחר שלב המצור הגיע בדרך כלל שלב המלחמה, אולם קדמה לו הצעת אפשרות לנצורים להיכנע (שם, י"א-י"ב).1

שאלות אלה מעסיקות באופנים רבים את החברה הישראלית, כמי שנאבקת על קיומה באמצעות צה"ל. הלקח החשוב ביותר העולה מפרשתנו הוא שדווקא בלחימה, ישנו אתגר של מציאת גבולות ראויים בין ביצוע המשימה לבין שמירה על ערכי היסוד של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתורה, ובייחוד: בריאת האדם, כל אדם, בצלם אלהים, והערבות ההדדית הגבוהה יותר המצופה מיהודים ביחס לבני ובנות עמם. המתח העלול להתגלע בין שני אלו היה מוכר לקדמונינו: "ואהבת לרעך כמוך" – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול מזה. (ספרא קדושים ד, יג וירושלמי נדרים ל)

אחד האתגרים המוסריים הגדולים בעת הזו היא המִסחור של העשייה הצבאית, כלומר הפיכתה ל'תעשייה'. בייחוד הכוונה להפרטה המסיבית של חברות ייצור נשק, הגורמת לכך שגם הצבא עצמו מושפע יותר ויותר משיקולים כלכליים, שיקולים שאין עיקרה של האתיקה בכלל, או של אתיקה צבאית בפרט. לאור הפרטת ייצור הנשק, גם קשה יותר למנוע מיצרני הנשק למכור את מרכולתם לממשלות זרות, שחלקן, למרבה הצער, אינו בדיוק אמון על המוסר היהודי, או על נאמנות לשלום אזרחי ישראל. בהקשר זה ראוי לציין את חברי הכנסת יהודה גליק ותמר זנדברג, ואת אלי יוסף, פעיל 'הבית היהודי', ועו"ד איתי מק, שזכותם מגֵנה עלינו בימי בצורת אלו. הם ואחרים מוחים כנגד מכירת נשק למשטרים כדוגמת מיאנמר, המואשמים ברדיפה רצחנית של מיעוטים החיים בקרבם, ואשר מכירת נשק להם נאסרה על ידי אירופה וארה"ב (ראו רשימתי 'רצח העם בבורמה: כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב?', באתר 'לשון אחרת'). מבלי להתיימר לבחינה מקיפה של סוגיית מכירת נשק ללא-יהודים בהלכה,2 ברצוני לבחון את הרגישות היהודית המיוחדת הכרוכה בכך, ואת הנזק התדמיתי (שהוא גם מהותי3) העצום שגורמת לעם-ישראל הדה-רגולציה לגבי מכירת נשק.

 

מכירת יוסף: הנסיון הפרגמטי להימנע משפיכות דמים

המורכבות העמוקה היא שהעם היהודי שואב את שמו מיהודה, שאפשר לראות בו את אחד מראשוני הפרגמטיסטים. לדברי דוד ברזיס, בעיני חז"ל שואב הדימוי הפרגמטי את משמעותו מיהודה, שהעדיף את ה'בצע' המועיל (בראשית לז, כו-כז) על רציחת אחיו, יוסף:

כפתרון חלופי להריגה, המכירה מסמנת מעבר מן הדם אל הדמים, ממהלך קנאי של הקרבת חיים אל […] פנייה אל התחליף. […] היגיון כלכלי-פרגמטי המבדיל אותו מן הרדיקליזם היוספי […] יהודה מזוהה עם גישה פרגמטית שאינה מתנגשת עם העולם אלא מבקשת ליצור אתו מערכת פתוחה של דו-קיום.4

ה'בצע', או בעברית המקראית (חתיכת) כסף, הוא השיקול התועלתי. בשונה ממי שמציירים את היהדות כאנטי-תועלתנית (ובראשם ליבוביץ), ניתן למצוא בהלכה מקום רב לשיקולי תועלת, מתוך הנחה שהחיים הכלכליים הם חלק מהחיים. מנקודת המבט הפרגמטית, שיקול הרווח כרוך בהשגת תועלת מוסרית חברתית, והדוגמה הבולטת לכך היא הסדר הפרוזבול.5 הרב אליעזר ברקוביץ הדגיש את חשיבותו של הפן הכלכלי בשיקול ההלכתי: "שהרי כך שמענו, שאפילו ההלכות לתיקון השטחים הכלכליים שבחיי הפרט והכלל, סוף סוף מקורן בכלל שהתורה חסה על ממונן של ישראל".6 לדעת ברקוביץ, זה גם הקשר המהותי בין ה'שוק' להלכה: "בפרשו את הפסוק בתהלים: 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים', העיר ר' יהודה: 'בארצות החיים? זה מקום שווקים' (יומא עא, ע"א). מהי יהדות אותנטית? יישום התורה למקום השווקים של קיומנו […] אין שום דרך אחרת להתהלך לפני ה' בארצות החיים."7

ברם, השיקול הפרגמטי כשלעצמו אינו מבטל את השיקולים האחרים. השוק הוא מקום חשוב כיון שמתרחשים בו יחסי גומלין מבוססי-הסכמה בין בני-אדם, לא בין 'דברים' בעלמא. אריסטו היטיב להנהיר את הקשר בין ממון ליחסי-גומלין אנושיים: "שלולא בני האדם היו צריכים זה לזה כלל, או לא באותה מידה, לא היו חילופים בעולם".8 אולם דוקא בגלל שהשיקול הפרגמטי מבוסס על רעיון מוסרי, השיקול הפרגמטי צריך להימנע מגרימת עוול. שכן השוק, כלומר ההיצע והביקוש כשלעצמם, ה'מצוי', אינם מסוגלים להגדיר את כללי המשחק או את הנורמות המוסריות. הקושי העמוק הוא שהסטייה מן השיקול הפרגמטי אל האינסטרומנטליזם הגס, היא גם זו שמתדלקת את האנטישמיות באופן העמוק ביותר. שכן האנטישמיות מבוססת בין השאר על הטענה שתמורת בצע-כסף מוכנים יהודים להרוג חפים מפשע. האם אנו רוצים להצטייר ככאלה בעיני העולם?

זה בדיוק האתגר הרובץ לפתחנו לגבי מכירת נשק למדינות זרות, ובייחוד למשטרים שהעולם המוחזק כנאור מוקיע כדיקטטורות. אל לנו לתת למערכת מרובת-הידיים של ייצור ומכירת הנשק לסמא את עינינו בפני ההכרעה הבסיסית לה אנו מחויבים – "כדי שלא לעזור למשחיתים בעולם להשחית" (פירוש הרמב"ם על משנה עבודה זרה, א ז', תרגום י"ד קאפח). דוגמה קיצונית במיוחד להתנגשות בין שיקולים מוסריים לבין אינטרסים כלכליים שלוחי-רסן של חברות נשק התגלעה לפני כמה שנים, כאשר מפעילי מזל"טים ישראלים נתבקשו ע"י חברת 'אירונאוטיקס' לשגר בגבול אזרבייג'אן מל"ט מתאבד על חיילי צבא ארמניה, לשם הדגמת יכולות הנשק, וסירבו לדרישות מנהליהם לעשות כן.9

מפעילים (יראי-שמים) אלה הדגימו היטב בהימנעותם מלרצוח לחינם, כמה חשוב הוא המפעיל האנושי של כלי-הנשק. שכן בניגוד לדימוי של ה'חרב' ככזו שאוכלת לה בהתאם למעין חוק-טבע, כבפסוק "כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" (שמואל ב, יא כ"ה), הטיל נתן הנביא את האחריות במישרין על מי שמקבל את ההחלטה 'לאפשר' לחרב להרוג (שמ"ב, יא-יב).10 המסורת היהודית המשיכה את הכיוון הביקורתי הזה ביחס לשפיכות דמים.11 כפי שהיטיב לכתוב הרב יעקב אפשטיין על מכירת נשק, "ברור שכל כמה שענף זה, שהוא מסוכן ורגיש, יהיה בידיים ממלכתיות, וללא סרסורים למיניהם, ייטב לנו ולעולם כולו".12

אם לא נחדד את רגישותנו היהודית לגבי מסחורה של הלחימה, ובכלל זאת הטענה הבעייתית הרואה בצה"ל ובפלסטינים 'אקו-סיסטם' של תעשיות הנשק,13 נגלה בעתיד לא רחוק שעל פי אותו הגיון אינסטרומנטלי מוקצן, צבא העם הופרט לגמרי (חלקים לא מעטים כבר הופרטו), שחייליו הומרו ברובוטים למינהם, וכי היכולת לבקר מוסרית את 'קבלני-הבטחון' הפרטיים והלא-שקופים התפוגגה.14 שכן 'צבא העם' מובנו משולש: תכליתו להגן על העם, מופעל על ידי אנשי העם, וכפוף אחריותית לעם. אם אכן תופרט ותרובט הלחימה לגמרי, צה"ל לא יהיה עוד צבא-העם. אז, כפי שהזהיר הרמטכ"ל אייזנקוט בשנה שעברה, אכן יהיה מדובר באיום קיומי על עם ישראל, וליתר דיוק על החלשים שבו, שעל פי ההגיון הדרוויניסטי האנטי-יהודי הרווח הינם 'נידונים להכחדה'.

  1. ראו אלחנן סמט, 'דיני המלחמה בספר דברים, סדרם ומגמתם', מתוך ספרו עיונים בפרשות השבוע, זמין באתר דעת.
  2. משנה עבודה זרה (א, ז) קובעת: "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים". התלמוד (עבודה זרה, טו ע"ב) ממקד את הדיון לגבי מכירת כלי נשק. ראו הרב יעקב אפשטיין, 'יצוא נשק', תחומין יא (תש"ן), עמ' 409—417.
  3. אביעד הכהן, 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי', עם לבדד, מולדת ופזורה: אסופת מאמרים מוגשת לנפתלי לאו לביא בהגיעו לגבורות, עורך: בנימין לאו, משכל, תל-אביב תשס"ו, עמ' 88—123.
  4. דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה, עמ' 39—41.
  5. משנה שביעית, י, ג-ד.
  6. ההלכה כוחה ותפקידה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ז, עמ' רצז.
  7. ברקוביץ, 'יהדות אותנטית וההלכה', מאנגלית: יוסף עמנואל, פתחים א, 15 (תשל"א), בעמ' 42.
  8. אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג. ליבס, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשמ"ה, עמ' 122.
  9. ראו יוסי מלמן, 'מפעילי מזל"טים ישראלים ומנעו פגיעה בצבא ארמניה', באתר מעריב (13.7.2017).
  10. ראו ניתוחם של הלברטל והולמס: The Beginning of Politics: Power in the Biblical Book of Samuel, Princeton University Press 2017, esp. "Two Faces of Political Violence", pp. 67-99.
  11. ראו אביעזר רביצקי, 'האם פיתחה המחשבה ההלכתית תפיסה של 'מלחמה אסורה'?', בתוך רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, עורכים: מ. מאוטנר, א. שגיא ור. שמיר, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ח, עמ' 523-541.
  12. 'יצוא נשק', עמ' 417.
  13. ראו עידן לנדו, 'אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום', באתר לא למות טיפש.
  14. ראו אזהרותיה של ד"ר לירן ענתבי בנושא: 'מבצע ענתבי: החוקרת שמזהירה מפני שדה הקרב העתידי', באתר מקור ראשון (21.3.2018).

נדב ברמן-שיפמן הוא דוקטורנט בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.


 

קוראים מגיבים (לדבר התורה של נדב ברמן-שיפמן (פרשת חוקת , גיליון 1066)

קראתי את הנכתב על ידי נדב ברמן שיפמן.

הוא טוען שכוחות צה"ל על גבול הרצועה ירו על מפגינים חסרי ישע בכדורים חיים על פי הוראות פתיחה באש, גם כשאלו היו רחוקים מן הגדר. לפני שמשמיצים את ילדינו ואת הפיקוד של צה"ל יש להביא הוכחות, ועד כה ההוכחות בכיוון הפוך (ואני כותב גם מעדות ישירה), בימים הראשונים העיתונות דיווחה כפי שכותב המאמר מציין אך בהדרגה עלו עובדות אחרות לגמרי.

-הוראות פתיחת האש היו על פי אישור של ממונה על הצלף ובמקרים ברורים. חמאס ניצל את ההמולה על מנת להחדיר מחבלים באמצע מפגינים אזרחים. ברור שבתוך המולה שכזו עשויים להיפגע חפים מפשע.- מאידך צה"ל הזהיר בכל האמצעים העומדים לרשותו את המפגינים בל יתקרבו לגדר. בדיעבד התברר שהרבה מהנפגעים הם מחבלים בשרות החמאס שבעצמו פירסם את תמונותיהם! לאחרונה התברר שהתינוק שמת הובא מת (ממחלה) מבית חולים בעזה על מנת להטיח את האשמה בחיילי צה"ל.

– הפעילות הנחרצת של הצבא מנעה הסתערות של אלפים כולל מחבלים לתוך ישובים ובעקבות כך הרוגים (ואולי חטופים) שלנו ומאות ערבים הרוגים. – המפגינים הם קורבנות של פעולות ציניות של חמאס המנצל את מצוקותיהם, של איראן ששילם לחלק מהם על מנת להפגין, של אבו מאזן שקיצץ משכורות בחצי ברצועה והחריף את המצב הכלכלי, של מצרים שהיא מדינה ערבית אחות אשר סגרה את גבולה עם הרצועה(!!). אנו מספקים חשמל לרצועה, מים, מאפשרים מעבר סחורות (המסוף למעבר נשרף על ידי המפגינים), מאפשרים טיפולים רפואיים במקרים מיוחדים. ברור שהמצב ההומניטארי ברצועה בלתי נסבל אך מדוע להפנות את האצבע המאשימה רק אל עצמנו? האשמות כאלה שלא הוכחו משחקות לידי אויבינו וזו מטרתם. הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות (כפי שהיו למחבר של דבר התורה) וחבל .

הלשון אינה מספיק זהירה. מקורות המידע שלו חד סתריים לגמרי. אם הדבר תורה היה מתמקד בהכרח שיש לחסוך בחיי אזרחים, אין ויכוח אך הוא לא הסתפק בכך אלא צרף את קולו למועצת זכויות האדם של האו"ם ועוד….

ברור שהפתרון יכול להיות רק פוליטי, אפשר לבקר את הממשלה שלא עושה בתחום הזה (לא ברור אם ניתן משהו לעשות). גם מי ששוחר שלום ובעל חוש ביקורת בריא יכול לא ליפול במלכודות תעמולה צינית שארגון טרור (שהשתלט בכוח על הרצועה וגירש את הרשות הפלסטינאית ושחורבן מדינת ישראל חרותה על דגלו) טומן לנו.

גבריאל וייל

נדב ברמן-שיפמן, כותב המאמר, מגיב:

תודתי נתונה לגבי וייל על מכתבו. בדבריי הסתמכתי על מקורות המידע בתקשורת שכולנו ניזונים מהם. אתלה באילן גבוה ואזכיר שהפצ"ר לשעבר, תא"ל במיל' אמנון סטרשנוב, טען (Ynet, 21.5.2018) שהקמת ועדת חקירה לבדיקת האירועים היא נחוצה ואף תועיל לישראל. לעצם הענין, העובדה שהפקודות ניתנו לצלפים באופן מסודר מצמצמת את האשמה של הצלפים, אך בוודאי שלא את אחריותו של מי שככל הנראה פקד על כך. אשר לטענה שכבר בימים הראשונים היו מחבלים בתוך המפגינים, חשוב להזכיר כי "מחבלים" הם אנשים המסכנים את חיינו באופן ישיר וברור. חשוב להזכיר גם כי קרה בשנים האחרונות שאנשים כונו "מחבלים" באופן שקרי (השר גלער ארדן טרם התנצל על כינוי יעקוב אבו-אלקיעאן בתואר 'מחבל'). אם אכן היו מחבלים של ממש בהפגנות, הרי היתה הצדקה לפגוע בהם הרבה לפני שבאו להפגנות. אם אינם 'פצצה מתקתקת' או מיידי אבנים, שהותם בתוך הפגנה אזרחית אינה הזמן המתאים לירי אש חיה עליהם. את "הפעולה הנחרצת" אפשר היה לבצע גם עם ירי כדורי גומי לרגליים, מה שהיה מונע גם הסתערות של אלפי אנשים על הגדר. מאידך, בחסות ה'נחרצות' הזו, האם יש פעולה כלשהי שהיתה זוכה לגינוי, למשל ירי אוטומטי לכיוון מרכז ההפגנה?

לרגע לא הפניתי את האצבע המאשימה 'רק אל עצמנו'. ברור שתושבי רצועת עזה נתונים לשלטונו של ממשל רע שמועל ברווחתם של אזרחיו. אך הדבר אינו מצדיק התעלמות שלנו מהשמירה הראויה על הוראות הפתיחה באש – זהו כידוע הערך הצה"לי של 'טוהר הנשק'. באופן עמוק יותר, השאלה היא כפיפותו של צה"ל לערכיו של העם לו הוא שייך ושאותו הוא אמור לשרת. למרבה הצער, פשה בצה"ל ניהיליזם מוסרי בשנים האחרונות, האומר (מסמך היוהל"ם) שאין שום הבדלים – גם לא ביולוגיים – בין גברים לנשים; הכל הבנייה. ובכן, אם לחיילינו ולחיילותינו אין גוף, ודאי שאי אפשר להלין על פגיעה באנשים זרים. האם הטענה ההומנית הקוראת לבטל את מסמך היוהל"ם ולהחזיר את היוהל"ן לתפקידה, בכדי להגן כיאות על שונותן של נשים, גורעת מקדושתו של צה"ל, ומשחקת אף היא 'לידי אויבינו'?

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

מטבע הדברים, נושא זה הוא טעון ולעתים קרובות, יש מקורות מידע שונים וסותרים לגבי העובדות. עניינינו העיקרי בשבת שלום הוא הדגש על ערך החיים ועל החיוב להימנע מהריגה, כאשר הדבר אינו הכרחי, בבחינת "ויירא יעקב מאד- שמא ייהרג, ויצר לו – אם יהרוג הוא את האחרים, ודווקא בדיקה מדוקדקת של העובדות עשויה להוות עדות למוסריותו של צה"ל ושל המופקדים עליו, בנסיבות ביטחוניות קשות ומאתגרות

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.