כי תצא תשע"ו, גיליון 969

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה…

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת

וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

 וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

(דברים כא, יח-כא) 

Ki Tetze 2016

 איור: הרי לנגבהיים

וכל ישראל ישמעו ויראו. עיין רמב"ן. ונ"ל עוד דקאי אלעיל שהתירה התורה יפת תואר, שאם לא יתירנה התורה סופו שישאנה באיסור, ואם נשא סופו שיהיה לו ממנה בן סורר ומורה, וכאשר יהיה בן סורר ומורה מיפ"ת אז כל העם ידעו ויבינו כי לא טוב עשה זה שנשא יפ"ת, וישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות ככה, וזה שאמר וכל ישראל ישמעו ויראו וק"ל.

(כתב סופר שם, שם)

 

ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו – עוד מספר פרח לבנון הנ"ל: וזה לשונו: כתבו בעלי המוסר מי שהוא מוכיח לאחרים צריך להיות מושלם במידת היראה והתמימות, דקשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, ואז כשהוא מתוקן, אזי דבריו נשמעים ועושים פירות, שנכנסים דבריו באזני העם: וזהו 'ובערת הרע מקרבך', ותהיה מקודם אתה מתוקן במעשיך, ואז וכל ישראל ישמעו ויראו, שבודאי יהיו דבריך נשמעים.

(רבי יצחק בן ניסן רייטבורד: בית יצחק שם, שם)


אין "תותחים קדושים"

אריאל הורוביץ

שיבת היהודים לארץ ישראל וכינון מדינה יהודית ריבונית העמידו את העם היהודי בפני סיטואציות חדשות, שעמן לא נאלץ להתמודד אלפי שנים. על הסיטואציות הללו והאתגרים שהן נושאות הרחיבו רבים; בדברים הבאים אבקש לגעת באחד מן האתגרים הללו, שצומח מתוך פרשת השבוע – היחס לצבאיות ולכוח. הסיטואציה של צבא יהודי בארץ ישראל מעניינת משתי סיבות עיקריות: האחת, זוהי סיטואציה שבה הפער בין דמותו של היהודי באלפיים שנות הקיום היהודי בגולה לבין היהודי הישראלי בכלל, והדתי בפרט, מופיע באופן המוחשי ביותר; השנייה, הצבאיות היא אחד מן הדגלים המרכזיים שהציונות הדתית חרתה על דגלה בשנים האחרונות, והיא מתבלטת כיום בין שורות הצבא ובשדה הלחימה.

ברצוני להצביע על היחס למלחמה כפי שהוא עולה מפרשת כי תצא ומדברי רמב"ן על הפרשה, וכן לדון בתפיסה ציונית-דתית רווחת, המגיעה, בגילוייה הרדיקליים, עד לכדי קידוש הצבאיות וסמליה. התפיסה הזו היא שהפכה לדומיננטית בציבור הדתי-לאומי כיום. כאן אבקש להראות כי קול דומיננטי במסורת היהודית הוא דווקא זה שמסתייג מן השימוש בכוח או לכל הפחות מן ההאדרה שלו, וכי דווקא את הקול הזה, המודחק, יש לשוב ולהשמיע בעוצמה רבה.

בפרשת השבוע נכתב (דברים כג, י): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". מפשט הפסוקים שלאחר מכן עולה כי הדבר הרע שאליו מכוון הכתוב קשור בטומאה גופנית. אולם המפרשים ביקשו לראות בדברים הללו אזהרה של התורה מפני הרוע של המלחמה בכלל. כך, בעל הטורים כותב על "ונשמרת": "מן שפיכות דמים", ובהמשך, על המילים "מכל דבר רע", הוא כותב: "זהו ניבול פה". הגדיל לעשות הרמב"ן, שכותב כך:

והנכון בעיני המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע.

דברי הרמב"ן מלמדים אמת עמוקה ועתיקת יומין על נפשו של החייל, כמו גם על המלחמה עצמה. באשר לנפש החייל מלמד הרמב"ן כי גם מי שרואה את עצמו כאדם מוסרי עלול, בעת המלחמה, להיסחף ולמצוא את עצמו עושה דברים שכלל לא שיער שיעשה. הפיזיות של המלחמה, המציאות שבה המשימה העיקרית היא – למרבה החרדה – ליטול את חייו של אדם אחר, ולו גם אויב מר ואכזר – כל אלה עלולות להביא את האדם לאובדן המצפון, המוסריות, צלם אלוהים. הלוחם מועד לפורענות: הוא עלול להיפגע לא רק בגופו, אלא גם בנפשו ובמצפונו – ועליו לשים את הפגיעה הזו לנגד עיניו בצאתו לקרב.

אך הדברים של הרמב"ן מלמדים משהו גם על הסיטואציה של המלחמה עצמה: סיטואציה שלכאורה מוציאה את האדם אל מחוץ ליום-יום שלו, שפורצת כביכול את גבולות המותר והאסור ומכוננת 'פלנטה אחרת' – דווקא הסיטואציה הזו חייבת לשמור על זיקה הדוקה אל היום-יום, אל המותר והאסור, אל הגבולות ואל הנורמות. המלחמה שוב איננה אותו מרחב אחר שבו החוקים מאבדים מתוקפם. אדרבה – במציאות המורכבת של המלחמה, הנורמות מקבלות משמעות קריטית.

הדברים הללו רחוקים מרחק שנות אור מתפיסות דתיות וחילוניות אחרות בנות זמננו, המתהדרות בשם "הצבא המוסרי בעולם" ואינן מוכנות לשמוע ביקורת על הצבא הישראלי, או להפנות תשומת לב לכשלים בהתנהלותו. הקצה הרחוק של התפיסות הללו – אך גם המצע האידיאולוגי הנסתר שלהן – הוא תפיסה דתית של האדרת הצבאיות, כפי שבאה לידי ביטוי במשנתו של הרב צבי יהודה קוק. לאחר מלחמת ששת הימים הציג הרצי"ה תפיסה שמאדירה את הצבאיות כגילום של הלאומיות הישראלית, שהיא עצמה גילום האלוהות בעולם. כך כתב הרצי"ה:

כי כשזוכרים אנו שה' נותן לנו את הכוח הזה לעשות חיל, אין זה 'כחי ועוצם ידי' במובנו השלילי, כי אם לימוד וקיום של תורה; לומדים אנו שעלינו לעשות את המצווה המוטלת עלינו בכוח הזה – כיבושה של הארץ.

ובהמשך כתב:

זוהי מצווה, מצוותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קדוש!

אפשר להבין את דבריו של הרצי"ה על רקע תקופתם – האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים – אולם פרשנות קונטקסטואלית של דבריו תחטא למהותם: יש כאן תפיסה אידיאולוגית שרואה בצבא ערך בפני עצמו, ולא רק כורח, צורך קיומי של מדינה שנאבקת מול אויביה. משעה שכלי הצבא קדושים והצבא כולו קדוש, ממילא הביקורת עליו איננה לגיטימית; ממילא האזהרה שהטמיע הרמב"ן – אזהרה מפני השחתה מוסרית בזמן מלחמה – מאבדת מתוקפה. אינני מתכוון לטעון שהרצי"ה לא היה רגיש לעוולות מוסריות, אלא שמדבריו המייחסים קדושה לצבא ניתן להבין כי הצבא הוא מעין 'אקס-טריטוריה', גילום של כבוד השם בעולם, וככזה הוא חסין מפני ספקות וביקורות; לא זו בלבד אלא שהצבא הופך לאתר של הצטיינות דתית – מעתה, לא רק בית המדרש, קיום המצוות והמעורבות בחברה הם מוקדי המצוינות הדתית, אלא גם שדה הקרב.

התפיסה הזו הפכה לדומיננטית בציונות הדתית, אף שבתורה נדיר למצוא גילויי התפעלות מן הצבאיות ומן המלחמה. ממקומות רבים בתורה עולה שהלחימה היא כורח; אין היא אלא אמצעי להתיישבות בארץ ישראל, שגם לה יש תכלית ברורה – כינון ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לצבאיות הזו, כך בתנ"ך, יש גם מחיר. דויד המלך מסביר מדוע אלוהים מנע ממנו את הזכות להקים את בית המקדש: "והאלוהים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" (דברי הימים-א כח, ג). מלחמותיו של דויד היו, ברובן, "מלחמות צודקות": הוא נלחם למען עם ישראל, למען שמו של הקב"ה – ולמרות זאת, לא הוא זה שנבחר לבנות את בית המקדש. המצביא לעולם לא יזכה להקים את ביתו של האל.

הצבא לעולם איננו ערך בפני עצמו; הוא צורך – והבלבול בין צורך לערך הוא שהוליד את הרטוריקה של קידוש הצבאיות. הגיוס לצבא הוא חובה אזרחית וחוקית, והוא נועד להגן על מדינת ישראל מפני אויביה – אך אין בצבא מעלה בפני עצמה. שוב ושוב מלמדת אותנו התורה לשמור על צלם אלוהים שלנו, כמו גם של אויבינו. שוב ושוב היא עומדת על כך שבמלחמה הרסן לא מותר – גבורתו של האדם היא דווקא היכולת לשמור על אנושיותו ומוסריותו גם בסיטואציות מורכבות כמו של מלחמה. יש להשיב אל העולם הדתי שלנו את השפה שאינה מקדשת את הצבאיות, אלא רואה בצבא כורח שאיננו שמחים בקיומו; ומשעה שישנו כורח כזה – איננו מתגאים בו, איננו מעריכים או שופטים אנשים על פיו. איננו שוכחים את ארציותו של הצבא, את היותו מועד לטעויות ולכשלים, ואיננו שוכחים שגם במלחמה – ובעיקר במלחמה – יש להישמר מכל דבר רע.

אריאל הורוביץ הוא עיתונאי ועורך כתב העת "דעות", סטודנט בחוג לספרות כללית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

 


טובת הכלל תלויה במידה רבה באושרו של הפרט

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.

(דברים כד, ה)

חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר לביסוס אושר אשתו…

נראה שזו ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (הרש"ר הירש דברים כד, ה)

 


"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן – גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמךתוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(הרש"ר הירש דברים כ"ג, י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.