כי תצא תשע"ז, גיליון 1018

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ

אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ

כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ.

(דברים כד, יד-טו)

איור: הרי לנגבהיים

 

וכן על זה הדרך, 'לא תעשוק שכיר עני ואביון'. כי זה אכזריות גדולה, שטורח כל היום ואח"כ תשלחנו בפחי נפש. 'ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש' – כלומר, שאם לא תתן לו שכרו, תהיה סבה שיבא שמשך ותמות בלא עתך. אחר שהוא עני, ואין לו מה יאכל ויש לו בנים ובנות שממתינים המזונות. וכשהולך לעת ערב בלא שכירות ובלא מזונות, כמעט פרחה נשמתם מהם ומתים ברעב, ואז יקרא עליך אל ה'. וכבר ידעת כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב ע"ב), וכמו שאתה גרמת לו כי ימותו בניו, כן ימותו בניך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם. ולזה סמך לכאן 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' (פס' טז), ולכן לא תהיה סיבה שימותו בניך בעונך.

(צרור המור שם, שם)

לא תעשוק. סתם עושק הוא איזה עוול בעולם, או העדר פרעון מלווה. וזהו פי' 'לא תעשוק את רעך' כמש"כ שם בס' ויקרא. אבל כאן אינו מדבר אלא בעושק שכיר. מאחיך. מישראל ודאי אסור שהרי הצער לחוד אסור. או מגרך אשר בארצך. הוא גר תושב שדר בא"י באחת הערים. ובא לעיר אחרת לעשות מלאכה להרויח. בשעריך. היינו או בשעריך. שהוא גר מאותו עיר שהשוכר דר שם. וסלקא דעתך (הייתי חושב) דדוקא גר שבא מעיר אחרת ואפשר שאין בביתו מה לאכול רק מה ששולח פרי עמלו, אבל הדר בעירו והשוכר יודע שיש לו ממה לחיות. והיינו 'בשעריך' – אפילו הוא דר בעירך, מכל מקום הרי הוא מוזהר.

(העמק דבר שם, שם)


 

מוצא שפתיך תשמור – כוחה של מילה, כוחה של שתיקה

חגית רפל

לזכרה המבורך של אמי היקרה ציפ (ציפורה) בר"ט

שהלכה לעולמה ב- ט' באלול תשנ"ח.

"גירשתי מלבי / את כל המילים / כי פנה יום / ואמי נרדמה-

ואמי תישן / עד בוא המשיח." (שירי זלדה תשמ"ה עמ' 66).

המקרא מזהיר אותנו להקפיד הקפדה יתרה בקיום נדר שנדרנו בפינו: "כי תידור נדר ל-ה' אלוקיך, לא תאחר לשלמו…מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת…" (פרק כג פס' 22-25).

בדבריי הבאים אני מבקשת לברר מה משמעות הציווי "מוצא שפתיך תשמור", ולתהות מדוע אנו חייבים זהירות כה רבה בדברים היוצאים מפינו. אבקש לברר מתי נכון לדבר ומתי לשתוק? האם שמירה על מוצא שפתינו גוררת מאליה העדפה של מצב השתיקה על-פני הדיבור? האם השתיקה היא שלב מטרים לפני הדיבור הנכון, על שום ממד האיפוק וכיבוש היצר שבה, ואולי יש בה בשתיקה ערך לעצמה- כוח אקטיבי רב-משמעות, לא פחות מכוחו של הדיבור.

כמובן, כולנו אמונים על דברי "החפץ החיים" ברוח "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" ואף מבינים, אם כי מתקשים, לקיים את איסורי לשון הרע והרכילות… פרשתנו אף מזכירה שוב את סיפורה של מרים ואת עונש הצרעת על חטא לשון הרע. ואולם – מאין נובעת הזהירות הרבה בכל דבר היוצא מפינו, האין זאת על שום התפיסה היהודית המעניקה דווקא כוח כה רב למילה, לעיתים נדמה כי אף יותר מאשר למעשה.

כידוע נברא העולם במאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות פרק ה' משנה א): "ויאמר אלוהים יהי אור… ויאמר אלוהים: יהי רקיע וכו'". זוהי תפיסת ה"לוגוס" = "בראשית היתה המילה", ולא עוד אלא שהבריאה מסתיימת בברכה שבדיבור למלאכת היצירה: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו".

אך לעומת הדיבור הבורא והמברך של הקדוש ברוך הוא – מוסרים לנו חכמים במסכת אבות אמרות רבות הקושרות כתרים דווקא ליכולת השתיקה:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר… סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה. (אבות ג', יז)

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של רשב"ג) אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא. (אבות א' יז)

ואת המשניות האלו מלמדים אותנו חכמים, אותם חכמים שאת דבריהם בתורה שבעל-פה אנו שותים עד היום בצמא… אם כי מן המשנה הזו ברורים לנו סדרי העדיפות של חכמים: שתיקה – אשר מתוכה מגיע הדיבור הנכון – וממנו נובע המעשה- שהוא העיקר.

מבהיר זאת היטב רבי נחמן:

וְאַף שֶׁאֵין הָאָדָם מַרְגִּישׁ זאת… כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם מֻכְרָחִים לָבוֹא בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר בִּשְׁעַת הַמַּחֲשָׁבָה, רַק שֶׁהוּא בְּדַקּוּת [בצורה בלתי מורגשת] מְאד. וְלָכֵן כָּל עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם צְרִיכָה לָבוֹא בַּתְּחִלָּה בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר… נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר, נִגְמָר הַמַּעֲשֶׂה וְיוֹצֵא מִכּחַ אֶל הַפּעַל. (ליקוטי מוהר"ן)

 

ברית מילה – ברית מילים

פרופ' יורם בילו במאמרו "ממילה למילה" עורך הקבלה מרתקת בין ברית-המילה לבין ברית-המילים של העם היהודי1. שנים רבות לפניו מדבר רבי נחמן על הסרת ערלת-הגוף כתנאי הכרחי למילה פנימית בחדרי לבו של האדם (=הסרת ערלת הלב), מילה שבאמצעותה מתקדש הגוף והופך כלי קיבול ראוי לתורה. בילו, אנתרופולוג הבוחן את טקסי ההתבגרות היהודיים, מראה כיצד הולכת ומשתכללת יכולתו המילולית הרוחנית של הנער – מטקס ברית המילה אשר בו הוא עצמו פאסיבי לחלוטין, דרך טקס החלאקה והכניסה ל"תלמוד-תורה" בגיל שלוש, הגיל בו מתחיל הילד ללמוד לקרוא אותיות ומילים, ועד טקסי בר-המצווה שבמרכזם קריאה בתורה ודרשה (טקסים רוחניים-מילוליים).

 

גלות הדיבור

נביאינו הגדולים נתברכו ביכולת דיבור מעולה, אך משה רבנו אבי הנביאים היה בראשיתו "ערל-שפתיים". בספר הזוהר מתואר מצב הגלות (במצרים, ואף לאחר החורבן) כמצב של אֶלֶם (זוהר שמות כה, כו). משה רוצה להוציא את בני-ישראל ממצרים, אך אלו אינם מסוגלים לשמוע "מקוצר-רוח ומעבודה קשה", ומשה אינו יכול לדבר ונאלץ להשתמש במטה, או באחיו אהרון אשר יהיה לו לפה. משה ערל-השפתיים נמצא בתחושה של גלות הדיבור והקול, וגמגומו משקף את המצב הקיומי של הגלות2.

יש מצבים, או תקופות בהיסטוריה שלנו, בהם אין אפשרות לדבר. אברהם ויצחק בדרך לעקידה- לאחר חילופי דברים קצרים ממשיכים בדרכם בשתיקה – "וילכו שניהם יחדיו", אהרון לאחר מות שני בניו- "וידום אהרון" , איוב השותק מול רֵעָיו הדוברים גבוהה-גבוהה. גם לאחר החורבן מסתלק הקול, השכינה עוזבת את העולם ועימה נוצר פירוק של השפה.

דוגמא מאלפת בדורנו היא השתיקה האופפת את השואה. למין שתיקתם לנצח של הקורבנות, שתיקת העולם באותן שנים ועד שתיקתם הארוכה של ניצולי השואה, או השתיקה כאמצעי הבעה בספרות הניצולים (הרומנים של אהרון אפלפלד ואלי וויזל) – שתיקות רבות ורועמות. זו בוודאי אינה שתיקה פאסיבית. זוהי שתיקה רבת-כוח, דרך משמעותית ואולי יחידה להבעה ולתקשורת3. אמי ז"ל, ניצולת שואה שכל משפחתה נספתה באושוויץ, בחרה בשתיקה עד יומה האחרון, ולנו נותרו רק פיסות קרועות מסיפור משפחתה.

בגלות מצרים מבקיע הדיבור אט אט. ראשיתו באנחה, שעדיין אינה מילולית והיא דומה לשפת אם- לשפה הטרום-מילולית ("ויאנחו בני-ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם…") בבכי, בזעקה או במלמול, ורק בהמשך יופיע חיתוך הדיבור לאותיות, למילים ולמשפטים שלמים. לדיבור מוענק כאן כוח מרפא וגואל , משחרר ופורץ דרך.

…כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא הדיבור מן הגלות לא דיבר דבר שהוא דיבור. כיוון שיצאה מן הגלות והתחבר קול בדיבור, אותו דבר שהוא דיבור הנהיג והוליך את ישראל, אבל לא דיבר, עד שקרבו להר סיני ופתח בתורה שכך ראוי… 'קמתי אני לפתוח לדודי' – זה קול. בוא וראה, כנסת ישראל כשהיא בגלות קול מסתלק ממנה, והדיבור נשתתק ממנה, כמו שנאמר 'נאלמתי דומיה' . ואם מתעורר דבר- 'ודודי חמק עבר', שהרי קול הסתלק ממנה ונפסק הדיבור. ועל זה וידבר אלוהים אל משה- התחילה לדבר והפסיקה ושתקה. אחר כך השלים הקול ואמר: 'ויאמר אליו אני ה' (זוהר שמות שם).

 

שתיקה – דיבור – שירה

לאחר יציאת מצרים וקריעת ים-סוף פורצת השירה – "שירת הים". את הגמגום מחליפה הפעולה הדיבורית היצירתית של משה ובני-ישראל: "אז ישיר משה ובני-ישראל". שם ניתן לראות את שיאו של החיבור ליצר-החיים (הארוס) וליצירה, לשמחה וליכולת ההבעה בשירה ובנגינה. והנה, גם את פרשתנו חותמת הפטרת-נחמה שירית ומרננת:

רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל -תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ (ישעיהו נד א-ג).

ושוב עולה לנגד עיניי אמי ז"ל, זמרת מחוננת עדינת נפש, שמצאה, בצד שנות השתיקה הרבות, אפיק נכון לביטוי קולי בשירת המקהלה בקיבוצנו.

מי ייתן ונדע כולנו לשמור על מוצא שפתינו, לדבר בעדינות ובדקות (כלשונו של רבי נחמן) ולמלל את מחשבותינו כך שיובילו למעשים נכונים, ודווקא בעולם המודרני-התזזיתי אשר בו אנו מוצפים גירויים חזותיים ושמיעתיים- נשכיל לשמור עיתים גם לאינטימיות שבשתיקות.

  1. בילו י. "ממילה למילה: ניתוח פסיכו-תרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית" אלפיים 19 (תש"ס) עמ' 16-46.
  2. תודתי נתונה לד"ר שפרה אסולין על שיעור מאלף בספר הזוהר שעסק בנושא גלות מצרים וגלות הדיבור. השיעור נלמד ערב פסח תשע"ו בקיבוץ סעד.
  3. הציטוט מאת Neher, 1970 – מובא בספרה של אפרת מ. (עורכת), שתיקות: על מקומה של השתיקה בתרבות וביחסים בין-אישיים, תל-אביב 2007, עמ' 11.

דר' חגית רפל, קיבוץ סעד, מרצה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר, פעילה בתנועת עוז ושלום-נתיבות שלום


שילוח הקן: גזרת הכתוב או חינוך להתחשבות ברגשות?

האומר, על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו.

(משנה ברכות פרק ה משנה ג)


'על קן צפור יגיעו רחמיך' מאי טעמא? (מהי הסיבה שמשתיקים אותו?)? רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

(בבלי ברכות לג, ע"ב)


…וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כב, כח) להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל, רק אחרי פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם… וזהו הטעם גם כן בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמן על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים… ואם היסורין הנפשיים האלה חשה התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ח)


וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה, ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר, ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ע"ב) 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם, והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר (משלי ל' ה') כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך, …שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם, וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד.

(רמב"ן דברים כב, ו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.