"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי"

(דברים כ"ז, יב'-יג')

וְהָאָרֶץ נִמְתַּחַת

בֵּין גְּרִזִים לְעֵיבָל

בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה

בֵּין חַמְסִין לְבֵין סְתָו

וּבְטֶנֶא מֻנַּחַת

חִטָּה זְהֻבָּה

וְעֵץ זַיִת מָרִיר

וְנַחַל אַכְזָב

וְהָרוּחַ עוֹמֶדֶת

וְהַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

וְעָנָן הַכִּבְשָׂה

רוֹעֶה בְּשָׁמָיו

וְאָדָם מְצַפֶּה

וְצוֹחֵק וּבוֹכֶה

בְּתוֹךְ סַחַף וְחוֹל

סוֹפֵר אֶת יָמָיו

וְהָאָרֶץ נִמְתַּחַת

בֵּין גְּרִזִים לְעֵיבָל

בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה

בֵּין חַמְסִין לְבֵין סְתָו

וּבְטֶנֶא מֻנַּחַת

חִטָּה זְהֻבָּה

וְעֵץ זַיִת מָרִיר

וְנַחַל אַכְזָב

וְהָרוּחַ עוֹמֶדֶת

וְהַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

וְעָנָן הַכִּבְשָׂה

רוֹעֶה בְּשָׁמָיו

וְאָדָם מְצַפֶּה

וְצוֹחֵק וּבוֹכֶה

בְּתוֹךְ סַחַף וְחוֹל

סוֹפֵר אֶת יָמָיו

חֲבָלִים שֶׁקְּשׁוּרִים בּוֹ

נִמְתָּחִים לְכָל צַד

זֶה מוֹשֵׁךְ לַמִּזְרָח

וְזֶה מַעֲרָב

כִּי תָּבוֹא, כִּי תֵּצֵא

כִּי תִּמְאַס, כִּי תִּרְצֶה

כִּי תַּרְפֶּה , כִּי תֹּאחַז

כִּי תָּקוּם, כִּי תִּשְׁכַּב

וְהָאָרֶץ נִמְתַּחַת

בֵּין גְּרִזִים לְעֵיבָל

בֵּין פְּצִיעָה לְחִבּוּק

הֲפוּגָה וְשׁוּב קְרָב

בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה

בֵּין חִיּוּב לִשְׁלִילָה

וּבְתוֹךְ סַלְסִלָּה יֵשׁ רַק לֵב מְאֹהָב

רועי שלום זמיר

מקרא ביכורים: סיפור אישי, ברית לאומית

נעה אלכסנדר – פוקסמן

פרשתנו נפתחת במצוות מקרא ביכורים. 

מצוות הבאת ביכורים ניתנה כבר בספר שמות (כ"ג, י"ט) ואילו בפרשתנו הדגש הוא על הטקס המתלווה למעשה:

"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה' לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃ לָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח ה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ׃ וַיּוֹצִאֵ֤נוּ ה' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה' וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃" (דברים, כ"ו, א'-י"א) 

טקס מקרא הביכורים, רגע אישי של הודיה, מתגלה בפרשתנו כטקסט של זהות לאומית. דווקא כשהאיכר הישראלי מביא את פירות אדמתו, הוא מתבקש לספר את סיפור העם כולו – גֵרות, עבדות, גאולה והגעה לארץ.

אמנם איננו מביאים ביכורים בימינו, אולם הטקסט של מקרא הביכורים מוכר לרבים, שכן חלק ממנו אנו קוראים בליל הסדר ויש בכך רמז למהות הייחודית הגלומה בו. הרב יונתן זקס קובע כי עצם מעשה הסיפור, בקביעות (בליל הסדר), כחובה דתית, קִיֵּם את הזהות היהודית לאורך שנים, כשלא היה לעם ישראל שום תנאי מן התנאים המאפיינים לאומיות נורמלית, ועוד נחזור לרעיון זה.

הפסוקים לעיל מתארים שמחה גדולה המתלווה למצוות הבאת הביכורים. אין בכך הפתעה, בהינתן שהבאת הביכורים היא התנאי ליכולתו של האדם ליהנות מתוצרי אדמתו. זאת ועוד, טקסים של הצגת ביכורי היבול מקובלים גם בתרבויות רבות אחרות ולכן גם בזה אין חידוש.

הרמב״ם, במורה הנבוכים (ג', ל"ט) מסביר שמצוות הביכורים נועדה לחנך לענווה – כנגד הנטייה של העשיר לייחס הצלחה לעצמו בלבד.

הרש״ר הירש בפירושו על התורה כותב שמצוות מקרא ביכורים ווידוי מעשר (המופיע מיד לאחריה) הן תזכורת לכל יהודי על מקורו הלאומי ועל התפקיד הלאומי הנובע מכך. וממשיך בהתייחסו למילים "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (פס' ג') "וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא יהיה בימיך?" ועונה באמצעות הספרי: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה'… זו תכלית הביכורים… הם נועדו לקשור כל הווה עד לדור אחרון לעבר הקדום של לאומיותנו ולמקור ייעודנו הלאומי… כי הכהן, לא פחות מהמביא, חייב לזכור את העבר ההיסטורי שהוא היסוד לכל הווה ואשר כל הווה חייב לדלות ממנו את תפקידו."

כאן, בחיבור שבין מקור לאומי לתפקיד, אני חוזרת לדבריו של הרב זקס בהם הוא משווה בין חברה המבוססת על מסורת, שהיא כבית ולכן אין בה צורך במילים כדי להסביר מעשים והכל נעשה כי כך אנו נוהגים, לבין חברה המבוססת על ברית. חברת ברית איננה סוגדת לעבר מפני שהוא עתיק, אלא זוכרת מאורעות בעבר שהולידו בלב אנשים רבים את הרצון המשותף שגרם להם לייסד אותן. הברית, מסביר הרב זקס, כוללת את סיפור היווסדה של החברה וסדרת משימות המחייבת בהווה ובעתיד שקבעו האבות המייסדים של הברית. חברת הברית מאמינה שגורלה מושפע ממידת עמידתה במשימות אלה. צורת חשיבה זו מובאת לראשונה בספר דברים וביטויה מוכר במיוחד נזכר בפרשה השנייה בקריאת שמע (פרק י"א). הברית היא בחירה ולכן לחברת ברית אפשר להצטרף באמצעות קבלת הסיפור המכונן וניכוסו לכדי חיוב במעשים הנובעים ממנו. כך עשתה רות המואבייה. וכך עד היום הכניסה לעם ישראל ולאמונת ישראל – הגיור, יותר משהוא דומה להמרת דת, הוא דומה להתאזרחות. בהקשר זה ניתן להבין כיצד סיפור לאומי, אם הוא סיפור מכונן שמקפידים לספרו, יכול לשמור על הלאום גם במקרים שבהם הוא נעדר את התנאים הנורמליים ההכרחיים לקיומו.

נחמה ליבוביץ' בעיוניה מתעכבת על העובדה שהמילים נאמרות בגוף הראשון כשהיא מתייחסת במיוחד למילים: "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (כ"ו, ג') אל מול "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי" (פס' י'), ולומדת מזה שהאיכר הישראלי "עד סוף כל הדורות, כל זמן שבת ישראל בארצו, בבואו… להודות לה' על הארץ ועל פרי הארץ (יראה) את עצמו כמובא על ידי ה' אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, שאין הארץ ירושה לנו מאבותינו תושבי הארץ מאז ומעולם, שאינה בידינו כקניין "המובן מאליו".

הרעיון שבו היחיד מזדהה הזדהות מוחלטת עם ההיסטוריה של עמו בא לידי ביטוי בדברים אחרים של הרב זקס על הפרשה (בספרו "רעיונות משני חיים") עת הוא מבחין בין היסטוריה לזיכרון: "היסטוריה היא התשובה לשאלה 'מה היה', זיכרון הוא התשובה לשאלה 'מי אני'… כשאנו מספרים את סיפור עברו של עמנו, אנו שבים ומחיים את זהותנו… וכשמביא הביכורים קורא אותו הוא אומר: 'זה הסיפור שלי'. הייחודי בפרשת הביכורים הוא בכך שאינו משבח את אלוהי הטבע, כמו בטקסי ביכורים בתרבויות אחרות, אלא את אלוהי ההיסטוריה." מקרא הביכורים הוא דוגמא לעבר שמייצר זהות שמובילה למעשה וכדבריו הרב זקס: "בזכות הנחלת הסיפור, עם ישראל לא שכח בימי גלותו ופיזורו בארבע כנפות הארץ את ערכיו, את שאיפותיו, את המשימה שנטל על עצמו לבנות חברה שתהיה היפוכה של מצרים: מקום של חופש, צדק וכבוד אנושי, מקום שבו שום בן אנוש אינו הריבון, אלא ה' לבדו הוא המלך."

גם נחמה ליבוביץ', בעיון אחר, מחברת בין מצוות מקרא הביכורים לגיור בהביאה את הרמב"ם בהלכות ביכורים (ד', ג') ובתשובתו לעובדיה, גר צדק מבגדד, בעניין השאלה האם גר מחויב בשתי המצוות- הבאת ביכורים ומקרא ביכורים. הרמב"ם פוסק, בהתבססו על התלמוד הירושלמי, שהגר מביא ביכורים וקורא את אותו הטקסט של "מקרא הביכורים", אפילו שהוא לכאורה לא מספר את הסיפור של אבותיו. הרמב"ם מסביר שהשייכות לעם ישראל ולארץ ישראל נובעת מההבטחה לאברהם עליו נאמר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית, י"ח, י"ט)- אברהם הוא אביהם של ההולכים בדרכו, "שהתורה לנו ולגרים ניתנה". ולמען הסר ספק כותבת על דברים אלה המורה נחמה: "לפנינו כאן המחאה החריפה ביותר לכל תורה גזעית, להעמדת ערך האדם על מוצאו הביולוגי. הרמב"ם מעמיד את ערכו של כל אדם וחביבותו לפני בוראו על דרכיו ומעשיו בלבד… שאברהם הוא אבינו והארץ ניתנה לאברהם ולכל זרעו הכשרים ההולכים אחריו" (ההדגשה במקור) ואין חובה שיהיו דווקא צאצאיו, שארי בשרו.  גם גר צדק, פוסק הרמב"ם, קורא את מקרא הביכורים – כי השייכות הלאומית נובעת ממעשים וערכים, לא מִמוֹצא. כך נבנית חברה מוסרית המבוססת על ברית ולא על גזע או מסורת, כדברי הרב זקס.

אני מוצאת במצוות מקרא הביכורים תזכורת לכך שזהות יהודית נבנית דרך אחריות, זיכרון משותף וברית מוסרית. גם היום – מול שפע חומרי או אתגר מוסרי – נדרשים אנו לחזור ולומר: זה הסיפור שלנו, זה מי שאנחנו, זוהי חובתנו.

נעה אלכסנדר – פוקסמן – מנהלת חטיבת הנעורים בתיכון העירוני הדתי לבנות ע"ש אוולינה דה רוטשילד בירושלים.

הכל מאת השם

וכן יש לומר דענין מצות ביכורים הוא היות אדם מצטער ועובד כל השנה את אדמתו כדי להוציא ממנה פירות, ועתה כשרואה פרי מעשיו, הרי הגיע לתכלית הנרצה, ונתעוררה בו שמחה גשמית ויכול לבוא לידי דיבוק בגשמיות, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י, הודאה והשתחוי' ולראות את עצמו שהוא בלתי ראוי להגיע לזה, אלא הכל הוא בחסד ה', ועי"ז הוא מתדבק בתוספת אהבה להש"י ובש"ס ערכין (י"א.) ושמחת בכל הטוב זה שירה, היינו כי ענין שירה היא דביקות אהבה למעלה מהכלים וכבר אמרנו הרמז במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר:

(שם משמואל, כי תבוא ה׳:ג׳)

עוד נמשכת השרשרת

כפי שמתואר בפסוקים, כאשר אדם מביא את פירותיו למקדש, הוא מתאר את ההיסטוריה המלאה של עם ישראל, מימיו של יעקב אבינו, דרך יציאת מצרים ועד רגע הבאת פירות הביכורים למקדש.

מתיאור היסטורי זה, ניתן ללמוד כי יש חשיבות להכרתו של מביא הביכורים בעובדה שזכה לגדל פירות בארץ ישראל, למרות ובזכותה של היסטוריה ארוכה וקשה שעברה על עמנו. בתיאור זה, אדם מבטא את היותו חלק משושלת ארוכה, ואת העובדה כי איננו "לבד" אלא פרט במכלול רחב ורב שנים. למעשה, בעצם הבאת הביכורים, וקריאת מקרא הביכורים, אדם מצהיר על השתייכותו לתהליך הכללי שעובר על עם ישראל, ועל כך שהוא מהווה חולייה נוספת בשרשרת דורות ארוכה. לאור עיקרון זה, מובן מדוע פרשה זו נבחרה לעמוד גם בלב סיפור יציאת מצרים בהגדה של פסח, שהרי מצוות סיפור יציאת מצריים מבוססת על "והגדת לבנך", על הקשר הבין-דורי שחשיבותו באה לידי ביטוי במצוות הביכורים.

חשוב שעיקרון הקשר עם שושלת הדורות של עם ישראל, ייושם בכל מעשינו. שומה עלינו להימנע מלראות את עצמנו כבודדים הדואגים לעצמם בלבד, ובמקום, לראות במעשינו חלק מתהליך גדול, שמתחיל באבותינו, ממשיך ביציאת מצרים ובכניסה לארץ, בגלויות ובשיבת ציון של ימינו, ויימשך  עם שרשרת הדורות.

(הרב יחזקאל יעקבסון, מהאתר של ישיבת שלעבים)

זה פשר דבריו המרשימים של משה בסוף פרשתנו, "…הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כז, ט-י). שמירת המצוות מצריכה מעשה של הקשבה, לא רק כניעה וציות עיוור. הקשב על ממדיה הרבים: קשב, הרהור והתבוננות במהותו של ה' כפי שהיא משתקפת בבריאה, בהתגלות, ובגאולה. הקשבה זו משמעה ניסיון להבין את גבולותינו ואת פגמינו כבני אדם. היא דורשת זכירה רגשית חיה של חווית העבדות במצרים. נדרשים כאן ענווה וזיכרון והכרת הטוב. אך אין נדרשת השעיה של השכל ולא השתקה של הדעת השואלת.

הקב"ה אינו רודן אלא מורה. הוא רוצה שלא רק נציית, אלא גם נבין. לכל העמים יש חוקים, והם צריכים לציית להם. אך מעטים הם העמים לבד מישראל שהעמידו להם כמטרת־על להבין מדוע החוק הוא כפי שהוא. לכך מכוונת התורה במילה "שמע".

(הרב יונתן זקס בספרו' שיג ושיח' בהוצאת מגיד)

"והָיָה כַּֽאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒

 כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַֽאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם

 וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ"(דברים כ"ח, ס"ג)

אוֹתְךָ בָּחַרְנוּ

מִכָּל הָאֵלִים

שָׁלַחְנוּ אֵלֶיךָ

פְּסוּקֵי תְּהִלִּים

עָנָן כֶּבֶד עָווֹן וּפַחַד

עָלִיתָ מִבּוֹר נַפְשֵׁנוּ הָאֲמוּלָה

וְעַד שֶׁהִבַּטְנוּ כֹּה וָכֹה

כְּבָר הִבְטַחְתָּ לָנוּ גּוֹלָה

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ

בִּשְׂשׂוֹנְךָ עָלֵינוּ

צִלְּךָ הַפָּרוּשׂ מֵעַל

הוּא צִלֵּנוּ

ּ

אֲנַחְנוּ רוֹמַמְנוּךָ מִכָּל אֵל

לְגִבּוֹר חִידָה

חָשַׁבְנוּ שֶׁתִּגְמֹל לָנוּ

מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה

בְּאַלְפֵי פְּסוּקִים נָסַחְנוּ אוֹתְךָ

בִּכְתִיבָה תַּמָּה

עַד שֶׁבָּאתָ וְנִסַּחְתָּ אוֹתָנוּ

מֵעַל הָאֲדָמָה.

(בארי צימרמן מתוך 'דורש טוב לתורה' בהוצאת המדרשה, אורנים)