כי תבוא תשע"ז, גיליון 1019

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם

לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(דברים כט, ד-ה)

איור: הרי לנגבהיים

 

"לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם" – הטעם לא אכלתם ממנו שתוכלו לחיות ממנו, כי עיקר מחיָתם במן היתה למען תדעו כי אני ה' אלהיכם המחיה אתכם במעשה הנס' ואין טעמו שלא אכלו לחם כלל, כמו 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי' (לעיל ט ט) כי בקצת העתים היה לישראל במדבר לחם, כמו שכתוב (שם ב כח כט) 'אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער' ורבותינו הזכירו (יומא עה) דברים שתגרי אומות העולם מביאים להם במדבר, ואפשר עוד כי מעת שירד המן עד בואם אל שעיר, לא אכלו לחם כלל, כי הלכו במדבר הגדול והנורא, אבל בשנת הארבעים קרבו לישוב, ונאמר להם (לעיל ב ד ו) 'ואת העם צו לאמר: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, אכל תשברו מאתם' ושם (פסוק ז) כתוב 'זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר', ומן העת ההיא היו האדומים והמואבים מקדימים אותם בלחם ובמים, והיו גדולי ישראל קונים מהם ואוכלים לתענוג, לא לצורך ולא לשבעה, ועיקר המחיה שלהם במן

(רמב"ן שם, שם)

…ולפי שכוונת הכתובים להודיע שהיו אז פנויים מטרדות העולם, לכן אמר בלשון שלילה "לא בלו", "לא אכלתם", "לא שתיתם", ואילו היתה הכוונה לספר חסדי ה' עמהם, היה מזכיר המן והמים בפירוש.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

…ומזה תשכילו כי גם בגלות המר, כשלא יהיה לכם לחם ויין, מכל מקום לא תמותו לשחת חלילה, אלא תחיו באופן אחר, באיזה דבר אשר ימציא הקב"ה לאותה שעה.

(העמק דבר, שם שם)

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם – אלא הולכתי אתכם אל המדבר לכונה הזאת שלא תתעסקו בדברים גשמים ולא תאכלו לחם גשמי ולא תשתו יין ושכר, שכל אלה מפריעים את הנפש מלהשיג השלמות, אלא האכלתי אתכם לחם רוחני, את המן שלא ידעו בני ישראל מה הוא ואיך יחיה בו האדם, כי אין בו גשם, רק שהוא מוצא פי ה', ושתו מי באר, שנאמר 'באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק' ע"י עסק התורה…

(מלבים שם, שם)


 

וידוי מעשרות כהצהרת נאמנות ומחויבות מוסרית

יוחנן פלוסר

ברצוני להקדיש דברים אלה לזכר אבי מורי,

 דוד פלוסר (15.9.1917-15.9.2000).

לכבוד שנת המאה להולדתו.

פרשת כי תבוא צמודה לסוף פרשת כי תצא, שבסופה אנו קוראים את פרשת עמלק שזינב בנחשלים. אין ספק כי כיום בארצות העולם השלישי אין לנחשלים כמעט סיכוי להגיע לאיכות חיים הוגנת. אך גם בעולם המודרני, "המערבי והנאור", בארצות רחוקות ואף בארצות קרובות בהן שולט קפיטליזם דורסני כלפי בני אדם רבים, המצב אינו שונה באופן מהותי. חובה על המנהיגים הרואים עצמם כנאורים לשמור ולהגן על החלשים, על מנת על מנת שמדיניותם הכלכלית לא תהפוך יותר ויותר בני אדם למוחלשים, ובהמשך גם לנחשלים חלילה . נראה כי אנו מצויים בתקופה בה במדינויות הכלכלית-חברתית אין כמעט אמות מידה מוסריות משותפות בין הכלכלה הדואגת לטייקונים, לבין כלכלת הצדק החברתי-מוסרי של תורת ישראל, כפי שגם כתובים הדברים בפרשתנו העוסקת בתורת המעשרות ובמעשר עני.

בפרשת כי תבוא אנו מצֻווים להפריש בכל שנה שלישית ושישית מעשר עני, ואין אנו רשאים לאוכלו. מה משמעותה של אותה אמירה הנאמרת ישירות ע"י האדם הניצב לפני הקב"ה: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי". נחמה ליבוביץ מתייחסת לוידוי מעשרות זה ומעלה את השאלה האם אמירה זו נאה "לפני ה'"? ומגיעה למסקנה בהסתייעותה בדון יצחק אברבנאל ובבעל ספר החינוך כי טעם וידוי זה הנו אמירה הבאה על מנת לעורר ולחייב את החייב במצווה זו ולאלצו לעשותה, ועל מנת למנוע מצב שלא יבצעה. ההודיה הפומבית היא אמצעי למנוע מהאדם מלזלזל בחובותיו אלה הכרוכות בחסרון כיס. נחמה ליבוביץ מוסיפה: "אולם, לפי אברבנאל ניתן במצווה זו מעין שוחד לאדם , למען יתרצה להתגבר על יצרו הרע, יצר הקמצנות שבו. השוחד הזה הוא הפִּרסום : הנה יתפרסמו תרומותיו". כותב שורות אלה, כמי שנכפה עליו לעסוק גם בהתרמה למען שיקום אוכלוסיות מאוד מורכבות, מעיד כי קשה למצוא כיום תורמים התורמים בסתר למען השותפות שבעשייה בלבד תוך ויתור על האדרת שמם או ציון שמם על בניין זה או אחר. אך כאשר עדיין מרגש למצוא לעיתים שליחים ייחודים צנועים.

תרגום הוא עניין רגיש ועשוי להפוך לפרשנות. בולט הדבר בעיקר כשאנו קוראים תרגומים של התנ"ך לגרמנית, שפה די מורכבת. אך גם תרגום מגרמנית לעברית עשוי להיות מורכב ורגיש. בהכנת דבריי אלו קראתי את פירושו של הרש"ר הירש שתורגם לעברית, ומכיוון שחשתי כי החמצתי משהו , אולי בשל אי הבנה , פניתי למקור הגרמני ואכן, לדעתי, ישנה החמצה בתרגום פסוק זה. בסיועה של חיה הר הבנתי כי אכן המימד הייחודי של דבריו מתבהרים רק באמצעות תרגומה של חיה ותודה לה על כך. ואלו דבריו של הירש המתייחסים למצוות המעשר: "נזכור יחד עם זה שמצוות עשה הן המצוות היחידות בכל התורה (מילולית: בכל החקיקה האלוהית) שלמען קיומן הנאמן אנחנו מצֻווים (נדרשת מאיתנו) הצהרת נאמנות כה רשמית ובעלת מבט אל העבר (בעלת מודעות היסטורית): לכן [אנו] חייבים לקבוע (להסיק) מתוך כך כי יש לעקרונות ולהשקפות הטמונים בעשיית מצוות ה"עשה" האלה משמעות מיוחדת עבור המטרות שאליהן מכוונת כל התורה כולה".

הפרשנים הקודמים שנחמה ליבוביץ מזכירה רואים בדבריו של מי שמתייצב 'לפני הבורא' כמעין התפארות על קיומה של המצווה, במטרה לחייב את האדם לקיימה בשל הצהרה זו. לעומתם, הרש"ר הירש מבליט, , כדרכו, את עולמה המחייב והמוסרי של התורה עצמה ורואה באמירתו של מי שמתייצב לפני הקב"ה משהו אחר לגמרי: זוהי הצהרת נאמנות מוחלטת למצווה עם מודעות היסטורית עמוקה. הירש מציין כי "שלושת המעשרות מורים לנו שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן מידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵע. אלה הן המטרות המובאות לתודעתנו על ידי קיום מצוות מעשרות. אולם ניתן לומר שהגשמת שלוש המטרות האלה היא כלל כל תפקידנו הלאומי: עלינו לבנות חיי עַם שהגשמת המטרות האלה היא תמצית כל שאיפותיו החומריות. כך נהיה משוחררים מכל אנוכיות ונקִיים מכל השחתה מוסרית. וחיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית. בקריאה 'השקיפה' נהיה זכאים לבקש את ברכת ה' שתיתן לנו את האמצעים החומריים לאותה שאיפה לאומית. על פי הדברים האלה נוכל להבין את העובדה שמצוות וידוי מעשר כתובה במקום הזה, והרי היא חותמת את כל מצוות התורה." בהמשך כותב הירש: "כל מעלה רוחנית מותנית בכך שגם האדם הנהנה יוכל לעמוד בלא בושה לפני ה' ומקדשו".

אם כן, התורה מצווה אותנו לדאוג לעני ובכך חיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית ונקיים מהשחתה מוסרית. אם נלמד מקרוב את תולדות עמנו, נדמה כי נגלה קבוצה ייחודית מאוד בתולדות עמנו שניסתה להתמודד עם שאלת העני והעוני בדרך ייחודית ושונה: במאמרו של אבי "האידיאולוגיה הכלכלית של כת מדבר יהודה" שאותה זיהה עם האיסיים, עומד אבי על תכונתם המיוחדת של חברי הכת והיא שיתוף ההון המוחלט שלהם, השולל למעשה קיומו של רכוש פרטי. עובדה זו בולטת מאוד במגילות שנתגלו בקומראן. יתכן ואת הפיתרון לדילמות בטיפול בתופעת העוני ניתן למצוא באורך חייהם של חברי הכת. אבי טען כי ישנו קשר הדוק בין שיתוף ההון הזה לבין ההיבטים החברתיים-כלכליים הרחבים של חברי הכת וקשר את ההיבטים החברתיים האלה להשקפותיהם הדתיות, החברתיות והפוליטיות. פילון האלכסנדרוני מציין כי הודות לשיתוף ההון נחסכו מן הכת כל מיני דילמות סוציאליות. לא היו בה עניים ועשירים, שכן כולם חיו מההון המשותף. לשם שמירה על אורח חיים זה , חברי הכת היו זקוקים לפתֵח אידיאליזציה כלפי תופעת העוני המלֻווה ביחס של בוז כלפי העשירים. פלוסר סבר כי יתכן שהתנגדותם של חברי כת מדבר יהודה לעושק של יהודים ולא יהודים כאחד ויחסם לנגע ההתעשרות בחברה של אז, הייתה אחד הגורמים להיווצרותה של קבוצה שיתופית זו. חשוב כאן לציין גם את התעניינותם של בני הכת והוגיה בעוול החברתי שגורמות ממלכות, ובעיקר מלכות רומי המשעבדת עמים שלמים וכובשת ממלכות בעבור בצע. האם במצב חברתי- כלכלי כמו של האיסיים אכן לא היה צורך במעשר עני ? זו שאלה פתוחה. אולי רמז אפשרי למענה לשאלה זו הוא בעובדה שעל ההון המשותף של חברי הכת הופקדו אנשים שנקראו פקידים, או מבקרים. אנשים אלה הם שהיו רשאים לתת מתנה לעניים.

ואם כבר במתנות עסקינן, ארשה לעצמי לסיום לצטט את אבי ז"ל ביחסה של הכת למתנות, ומי שיראה בזה רמז לאקטואליה, עושה זאת על אחריותו: "אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני בלי אישור הממונים, והיה אסור עליהם לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים. כל אדם שנכנס לחברתם היה צריך למסור את כל הונו. הם רצו להינזר מהון של אנשי עוולה".

יוחנן פלוסר איש חינוך. בשנת 2000 הקים את עמותת אחלה (איכות חיים לאדם השונה), שכיום מלווה משפחות במצבי משבר, משפחות שלהן בני משפחה עם צרכים מיוחדים. 


 

גם הגרים, הנכנסים תחת כנפי השכינה הם בני אברהם

הגר מביא [ביכורים] וקורא, שנאמר לאברהם "אב המון גוים נתתיך" הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ, וכן כהנים ולוים מביאין וקורין, מפני שיש להן ערי מגרש.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות בכורים ד, הלכה ג)


מצות הביכורים מבטאת ענוה

יש במקרא ביכורים גם מידת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו (וזכרת כי עבד היית).

 (מורה נבוכים לרמב"ם ג', ל"ט) 


"והלכת בדרכיו": כינויי הקב"ה הן המידות שעל האדם לאמץ

כך למדו בפירוש מצוה זו ["והלכת בדרכיו"] : מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות אליו כפי כוחו.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות א, ו)


"והלכת בדרכיו": אין לתרץ זלזול במצוות בין אדם לחברו על-ידי "דבקות בה'"

"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו": "כי תשמור" באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בים השייכים לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו… וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו… ויש כמה מצוות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן והלכת בדרכיו שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחילה…

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין כח, ט)


"וכתבת על האבנים באר היטב": בשבעים לשון

"באר היטב" מורה אפוא , שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות, ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים.

(הרש"ר הירש על דברים כ"ז, ח)


"וירֵעו אותנו המצרים"

ואומרו 'וירעו אתנו המצרים וגו", פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו 'וירעו אותנו', פירוש עשו אותנו רעים כמותם, כי המזג כשיסריח ימשיך אליו רצון הנפש.

 (אור החיים דברים כו, ו)


'וירעו לנו' מיבעי, כמו דכתיב בפ' חוקת, אלא הפירוש "וירעו אותנו המצרים": עשו אותנו לרעים ולכפויי טובה, עד חשדו ואמרו "ונוסף גם הוא על שונאינו…", מה שלא עלה על דעת ישראל. והסיבה לזה היה בעוון ישראל, כמבואר בפרשת ברית בין הבתרים, שמרוב שלוָה בקשו המה להשכיח שם ישראל מהם, וגם זה בכלל "וירעו אותנו" שעשו אותנו רעים לה'.

 ("העמק דבר" לנצי"ב על דברים כו, ו)


אין לאף אדם או קבוצה מונופול על התורה

'וידבר משה והכהנים הלוים' מה דברים היו שם? ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה: נטלת את התורה ונתת לכהנים, שנאמר 'ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים', אמר להם משה: רצונכם שיכרתו לכם ברית שכל מי שמבקש ללמוד תורה לא יהא נמנע? אמרו לו: הן. עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה, שנאמר 'אל כל ישראל לאמר', אמר להם משה: 'היום הזה נהיית לעם'.

 (ילקוט שמעוני דברים כז, המשך סימן תתקלח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.