וילך תש"ף, גיליון 1121

וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי הַדָּגָה.

(יונה ב', א-ב)

איור: הרי לנגבהיים

והיה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא התפלל, אמר הקב"ה: אני הרחבתי לו מקום במעי הדג כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל לפני?! אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשה אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, שאני מתאוה לתפילתן של צדיקים.

באותה שעה זימן לו הקב"ה דגה מעוברת, והלכה אצל הדג, אמרה הדגה לדג: איש נביא שבמעיך שיגרני הקב"ה לבלעו, אם אתה פולטו מוטב, ואם לאו אני בולעך עמו.

אמר לה הדג לדגה: מי יודע זה שאתה אמת אמרת?

אמרה: 'לויתן יודע'. הלכו שניהם אצל לויתן, אמרה לו דגה ללויתן: מלך על כל דגי ימים, אין אתה יודע ששגרני הקב"ה אצל דג זה לבלוע הנביא שבמעיו?

אמר לה: הן.

אמר לו דג ללויתן: אימתי?

אמר לו: בשלש שעות אחרונות כשירד הקב"ה לצחק בי, שמעתי כן.

פלטו הדג ובלעה אותו הדגה. כיון שנכנס לתוך מעיה, היה מצטער בצער גדול מתוך הטינוף ומתוך זוהמתה של דגה. מיד כיוון לבו לתפילה לפני הקב"ה 'ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה'.

 (אוצר המדרשים – מדרש יונה נוסחא ב' עמוד 219)

כָּל הַלַּיְלָה שָׁכַב יוֹנָה עַל הַחוֹל

יָפוֹ הָיְתָה יְשֵׁנָה כְּשֶׁפָּנָה לַחוֹף.
קַו הָרָקִיעַ נָגַע בְּקִמְרוֹן הַיָּם הַתִּיכוֹן.
סְפִינָה לַתַּרְשִׁישׁ – שֶׁתִּהְיֶה לַתַּרְשִׁישׁ
לֹא הָיְתָה לוֹ שָׁהוּת לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹ
לֶאֱגֹר קְצַת זָהָב, קְצַת חֲלוֹמוֹת
כְּשֶׁהֵעִירוּ אוֹתוֹ מַלָּחָיו הָיָה מְאֻחָר.
לֹא זָכָה לְקַבֵּל מֵאֲבוֹתָיו בְּרָכָה
לֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת. הַיָּם אָסַף אוֹתוֹ
כַּזַּכוּר, בִּשְׁתִיקָה. אַצּוֹת עֲטָפוּהוּ,
כָּל מִשְׁבָּרָיו וְגַלָּיו עָלָיו עָבָרוּ,
שׁוּב נִתְּנָה לוֹ אַרְכָּה לְקַלֵּל עִיר
לִשְׁאֹל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, לְהָבִין
שֶׁהַכֹּל הוּא קִיקָיוֹן אֶחָד גָּדוֹל
שֶׁבִּן לַיְלָה עָלָה וְעִם בֹּקֶר חָלַף
שֶׁאֱלֹהָיו גָּדוֹל עָלָיו
וְנִינְוֵה תִּשָּׁאֵר עַל תִּלָּהּ
וּלְעוֹלָם יִשָּׁאֵר לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה
מַעֲשֵׂה יוֹנָה.

(נתן יונתן- מעשה יונה).


מבחן מאמץ באימוץ הרחמים

רונן לוביץ

אמנם "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" (תענית כו, ב), אולם יום הכיפורים הוא גם מבחן מאמץ גדול. אנו עוברים בו מבחני מאמץ פיזיים (צום, עמידה בתפילה), רוחניים (ריכוז בתפילה, כוונת הלב, הרהורי תשובה) וגם חברתיים (פיוס). במה עלינו למקד את המאמץ שלנו? התשובה שלי במילה אחת היא: ברחמים.

מידת הרחמים היא מרכיב מהותי ומרכזי של יום הכיפורים. מטרת היום היא בראש ובראשונה לעורר את מידת הרחמים של הקב"ה. כך מסביר הרמב"ן את טיבם של הימים הנוראים וכותב: "בראש השנה מתייחד [הקב"ה] במידת הדין… וביום הכיפורים במידת הרחמים" (על ויקרא כג, כד).

ביום הכיפורים אנו מתמקדים ב-י"ג מידות הרחמים. ומתבססים על דברי חז"ל "שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". רב יהודה אף הוסיף וקבע: "ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית" (ראש השנה יז, ב). כיוון שכך נשאלת השאלה מדוע הפטנט הזה לא בהכרח עובד? הרי כל כך הרבה מנייני תפילה אומרים כל כך הרבה פעמים י"ג מידות מידי שנה בשנה, ועדיין לא בא לציון גואל?

נראה שתשובת חז"ל היא שלא די באמירת מידות הרחמים, עלינו גם לאמץ אותן ולהטמיע אותן בהתנהגותנו. חז"ל לא אמרו: "כל זמן שישראל חוטאין – יאמרו לפני כסדר הזה", אלא "יעשו לפני כסדר הזה". האדם צריך להפוך את עצמו לחנון ורחום וארך אפים. אפשר שהאמירות המרובות של י"ג מידות הרחמים נועדו לעורר אותנו להפנים את המסר ולהניע את עצמנו ללכת בדרכי ה' ולהתנהג על פי המידות הללו.

ביום הכיפורים אנו מתמקדים בעובדה שבלי מידת הרחמים לא היה קיום לעולם. העולם נברא רק אחרי שיתוף מידת הרחמים (ב"ר יב, ח). בלי מידת הרחמים לא היה עם ישראל שורד את חטא העגל ולא את שאר מעידותיו בהמשך הדרך, ובלי מידה זו לא היה לאדם סיכוי ביום הדין. רבי אליעזר אמר אף על אבות האומה: "אילו היה הקב"ה בא בדין אפילו עם האבות, לא היו יכולים לעמוד" (ערכין ז, א).

מסר זה מופיעה בשורה התחתונה של ספר יונה, כשהוא בא להטביע את חותם הרחמים כמרכיב הכרחי בקיום האנושי. בתמונה, המיותרת לכאורה של הקיקיון, אומר ה' ליונה: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה, ד, י-יא). יונה התקומם כנגד הרחמנות האלוהית המוגזמת לדעתו, ו-ה' מסביר לו באמצעות הקיקיון שבלי רחמים אין אפשרות להתקיים.

לפיכך דווקא ביום הכיפורים היו תוקעים בשופר של יובל שמשקף את רחמי ה', ואת רצונו שברואיו ילכו בדרכיו וירחמו על מי שנאלצו להימכר לעבדים, ועל מי שנאלצו למכור את אדמותיהם. מידת הרחמים האלוהית הזו על החלשים מתגלה דווקא ביום הכיפורים, ובו ביום היו עבדים נפטרים מאדוניהם, וקרקעות חוזרות לבעליהם.

יום הכיפורים הוא יום מחאה כנגד הרוע וחוסר החמלה שקיימים בחברה האנושית. בשנים האחרונות התוודענו שוב ושוב לרוע ולאלימות, ולא-אחת היינו עדים לכך שדווקא אמונה דתית הניעה תוקפנות ואף אכזריות. גם בשגרת החיים היום-יומית אנו נתקלים לעתים בשיח מתלהם ופוגעני בו אדם לאדם אך-זר, ולא רך-מן. כמובן בחברה נורמטיבית לא מדובר בדרך כלל באנשים רעים, אלא בבעלי כוונות טובות, שאינם זהירים ואינם רגישים די הצורך. גם אנשים טובים באמצע הדרך עלולים לפגוע באחרים, לעתים במודע ולעתים מבלי משים.

רבי שמואל מסלנט, שהיה רבה של ירושלים במשך עשרות שנים, היה מספר על גביר עשיר בירושלים שהחזיק בביתו נערה יתומה שעסקה בצרכי הבית. כשהגיעו ימי הסליחות ביקש שתעיר אותו באשמורת הבוקר, ולא לקח בחשבון את עבודתה הקשה בלילות בניקיון הכלים והבית. כשאיחרה להעירו היה נוזף בו, ואם לא הגישה מהר מספיק את כוס הקפה שלו היה מתפרץ עליה בצעקות, שהרי הוא חייב להגיע בזמן לסליחות. בבית הכנסת לא נמנע מלגעור באדם שהתיישב בתום לב בכסאו, ואת עמוד התפילה של שליח הציבור היה מנכס לעצמו תוך שהוא מלבין פני בעלי תפילה אחרים ברבים. אמר על כך רבי שמואל מסלנט: "אחרי כל כך הרבה עבירות באמת צריך לבקש הרבה מאוד סליחות".

יום הכיפורים צריך להזכיר לנו שהאמונה הדתית נועדה להפוך את האדם לטוב ורחום יותר, ולחזק את החתירה שלנו לבנות חברה בריאה ואכפתית, רגישה וטובה יותר. מידת הרחמים צריכה להיכנס לחיי היום-יום שלנו בכך שנגלה יותר התחשבות, יותר זהירות בחיי אדם ובכבוד האדם, יותר רגישות ואכפתיות כלפי האחר. י"ג מידות הרחמים נקראות בקבלה י"ג מכילין, ובדרך דרוש אפשר לומר שהן צריכות ללמד אותנו להכיל את כל האחרים שבסביבתנו. עלינו לחזק את מידות החמלה והרחמים בכל הליכותינו. להתבונן בעין טובה על האחר, במבט יותר עדין, ברגש של רוך, במבט אוהב.

המילה רחמים מזכירה את האיבר רֶחֶם, ויש המקשרים זאת לכך שרגש ההשתתפות בצער מורגש בעיקר באזור הבטן. אולם נראה שהזיקה העיקרית בין רֶחֶם ורחמים היא בכך שברחם נוצרים הקשרים החזקים ביותר – בין איש לאישה ובין אם לילדיה; רגש הרחמים, ההזדהות וההשתתפות בצער הזולת, הוא הרגש החזק ביותר שמקשר בין אנשים ומאפשר לאדם הזדהות ואמפתיה. מידת הרחמים של ה' נובעת מכך שהוא יצר את כל בני האדם, כביכול "הוליד" אותנו מתוך רחמו, ולכן הוא רואה בכל הבריות חלק ממנו.

עלינו ללכת בדרכיו של ה' ולפתח מידה של רחמים כלפי כל אדם. יש הרואים ברחמים רגש אינסטינקטיבי, אך יש המפרשים, שרחמים נובעים מהחלטה רציונאלית להתייחס באופן חיובי אל הזולת ולהשתתף בצערו, וזאת מתוך הכרה בקשר האנושי המשותף (ראו רש"ר הירש על בראשית מג יד, מג, ל, שמות לג יט, שמות לד ו). כך או כך תחושות אלה לא אמורות להתבטא באופן אקסקלוסיבי כלפי קרובי משפחה וחברים בלבד, אלא הם יכולים וצריכים להתרחב כלפי כל בני המין האנושי, שהרי כולנו נולדנו מאותו רֶחֶם אלוהי. כולנו יצירי כפיו של ה', ולכן בעת צרתו של הזולת – עמו אנוכי בצרה, וטובתו היא גם טובתי.

ה' מנהיג את העולם בשלוש מידות: מידת הדין מתייחסת למעשי האדם בעבר, ובהתאם לכך היא קובעת אם הוא ראוי לקבל שכר או עונש לפי מעשיו בפועל; מידת החסד מתייחסת לאדם כאל יציר כפיו של ה', הראוי מצד עצם הווייתו לקבל לפנים משורת הדין, ואילו מידת הרחמים מתייחסת לאדם כפי שהוא יכול להיות בעתיד, היא מתחשבת בפוטנציאל שלו להשתנות לטובה, להשתפר ולעשות תשובה (ראו: הרב קוק, עולת ראי"ה על פרשת עקדת יצחק).

במאמצינו לאמץ את מידת הרחמים עלינו לקחת בחשבון את התקווה והסיכוי לשינוי לטובה בעתיד שקיים אצל כל מי שנברא בצלם. אנו מתפללים ל-ה' שלוש פעמים ביום: "יהמו נא רחמיך" על הצדיקים, על החכמים ועל גרי הצדק ועלינו. יהמו נא גם רחמינו, ובהחלטה אמיצה להתאמץ ולאמץ את מידת הרחמים בחיינו, נזכה שיפתחו לנו שערי רחמים.

הרב דר' רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, נשיא 'נאמני תורה ועבודה' ומלמד המכללה האקדמית לחינוך 'שאנן'.

 

 

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו – את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא ט"ז) 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' – עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

(משנה יומא ח , ט)

לרב היה סכסוך עם שוחט אחד. לא בא לפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך מר? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר לו: אבא הולך להרוג אדם. הלך ועמד לפניו, היה יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו. אמר לו: אבא, אתה? אין לי דבר אתך! באותו זמן היה מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו ומת.

(יומא פז, ע"א – בתרגום)

רב היה לו סכסוך עם שוחט אחד. לא נאמר כאן מי צודק ומי אשם – אבל המפרשים מצדיקים את רב פה אחד. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב אפוא שמחובתו לעורר בעצמו את בקשת הסליחה, ולכן החליט להופיע לפני מי שפגע בו. שימו לב, החובה מתהפכת: בקשת הסליחה מטרידה את הנפגע ולא את הפוגע. כאן מתהלך הנפגע לפני הפוגע כדי לתת לו הזדמנות לבקש מחילה. רב מטריח את עצמו כדי לייסר את מצפון השוחט. המשימה אינה קלה!

תלמידו, הפוגש אותו בדרכו, מבין את חומרת העניין. הוא שואל: לאן פני רב מועדות? עונה לו רב: לפייס את פלוני. ורב הונא משיב, בלי אשליות: אבא (שם החיבה של רב) הולך להרוג אדם. רב הונא משוכנע שהשוחט לא יתרגש ממעשהו של רב, ולכן יוחמר חטאו. רגישותו היתרה של הנפגע תגרום למותו של הפוגע… משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן. אבל רב מתעלם מאזהרת תלמידו. הוא מוצא את השוחט שקוע בעבודתו, יושב ומבקע ראש של בהמה. ובכל זאת הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: לך, אבא, אין לי דבר אתך.

הביטוי מדויק להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים של המצב: האנושות משתרעת על פני רמות שונות, היא מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה; בני האדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת. השוחט נצמד לגמרי לרמת עצמו, הוא ממשיך לבקע את הראש שממנו נשמטת העצם הממיתה אותו. הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני האדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר.

(מתוך: ע.לוינס: תשע קריאות תלמודיות, בתרגום הרב דניאל אפשטיין, עמ' 20-21)

השפה ככלי לעבודת ה'

'כחוט השני שפתותיך' – זה לשון של זהורית, 'ומדברך נאוה' – זה שעיר המשתלח. אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח. אמר להם: 'כחוט השני שפתותיך' – רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית. רבי אבהו אמר על זה (הושע י"ד): 'ונשלמה פרים שפתינו' – מה נשלֵם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח? שפתינו.

(שיר השירים רבה ד)


קוראים מגיבים

נהניתי לקרוא את פירושו המרתק של נדב ברמן-שיפמן לפרשת "ראה" – "אתיקת המזון ופולמוס השחיטה באירופה." אני מזדהה עם גישתו ההומניסטית, המדגישה את מרכזיותו של האדם ואת חשיבות מעורבותו.

לאחרונה, התחלתי להרגיש שחלק מהמערכה למען "זכויות של בעלי חיים" מתעלם לגמרי או אפילו מתכחש לזכויות האדם. אמונתנו הדתית שכל אדם נברא בצלם אלוהים מאפשרת לנו כר פעולה משותף עם הומניסטים חילונים. בלי בסיס משותף זה, יהיה קשה לנו להמשיך ביחד. ראיתי שגם ברמן-שיפמן חושש מעתיד שבו לאדם כבר לא יהיה תפקיד ייחודי בחברה. נראה לי שיש סכנה אמיתית של דה-הומניזציה.

הנושא חוצה דתות שונות, וגם אורחות חיים: אני אינני צמחונית. חלק מחבריי הטובים ביותר הם צמחונים או אפילו טבעוניים. אני מכבדת את רצונם להימנע מאכילת בעלי חיים. אך כשזה הופך לאידאולוגיה אנטי-הומניסטית, אין לי אלא להתנגד.

ד"ר דבי וייסמן, ירושלים

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.