וילך תשע"ז, גיליון 972

כִּי הִנֵּה כְּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח.

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח.

כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל טוֹב וְסַלָּח.

 לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

(מתוך תפילת ערבית ליום הכיפורים)

 Wayelech 2016

 איור: הרי לנגבהיים

 

הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס.

(תהלים עד, כ)

הבט לברית – (טענה ג') כי בסוף התוכחות שבתורת כהנים אמר 'וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכר', והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים', באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב, אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז"א אחר שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס – שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי שתבט לברית – שכרת ע"ז עם האבות.

(מלבי"ם תהלים עד, כ)

…אבל אין לשכוח שברית היא ענין דו-כיווני, או דו-סיטרי, וקיומה מותנה בנאמנותם של כל אחד משני הצדדים להתחייבותו או להבטחתו לגבי הברית האמורה. אנחנו יודעים שהצד האחד הוא זוכר הברית, אבל אנחנו – בני אברהם – הצד השני, וקיומה של הברית מותנה בנו, ואנו עשויים להפר אותה, גם אם מהימנותו של זוכר הברית אינה בגדר ערעור. מכאן הוראה חשובה מאד לאלה שאינם פוסקים מלדבר על "זכות אבות" שקיימת לנו לעד. הם מתעלמים מזה שגדולי אמוראים ואנשי מדרש ואגדה – וזמן רב אחריהם אף רבנו תם והרמב"ן – דנים בשאלה "עד מתי זכות אבות" או "מאימתי תמה". רובם ככולם בדעה שהיא תמה, ואין לנו אלא הברית, אשר ממנה נובעת לנו לא זכות אלא חובה – לקיים את הברית. וכבר קדמו להם תנאים שקבעו: "שלושה דברים ניתנו על תנאי – ארץ ישראל, בית המקדש ומלכות בית דוד". מי מקיים – או מי יקיים – את התנאי?

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ'18-19)

 


הרחמן יצילנו משגגות

אילעאי עופרן

"עויתי פשעתי חטאתי" או "חטאתי עויתי פשעתי"

הגמרא ביומא (לו, ע"ב) דנה בנוסח הוידוי של הכהן הגדול ביום הכיפורים. לדעת ר' מאיר, נוסח הוידוי הוא: "עויתי, פשעתי, חטאתי", בעוד לדעת חכמים, יש לומר דווקא: "חטאתי, עויתי, פשעתי".

בכדי לרדת לעומק המחלוקת, מבקשת הגמרא לברר לאלו עבירות מתייחס כל אחד מן הפעלים שבווידוי וקובעת: "עונות – אלו הזדונות. פשעים – אלו המרדים. חטאתם – אלו השגגות" – הביטוי "עוון" מתייחס לעבירות שאדם עובר בכוונת תחילה. הביטוי "פשע" מתייחס לעבירות אותם עושה אדם לא רק במזיד, אלא גם מתוך כוונה למרוד ולהכעיס. ואילו הביטוי "חטא" מתאר עבירה שנעברה בשוגג.

לאור הסבר זה, קל להבין את סדר הוידוי לשיטת חכמים. הוידוי לדידם נע "מהקל אל הכבד" – בתחילה מתוודה הכהן על שגגות (חטאתי), לאחר מכן על זדונות (עויתי) ולבסוף על מרידות (פשעתי). אך שיטת ר' מאיר, הפותחת בעון, עוברת לפשע, וחותמת בחטא, זועקת דרשני. וכבר כתב עליה בעל ה"גבורות ארי" על אתר:

אי מלמטה למעלה, חטאת עון פשע מיבעי ליה, ואי מלמעלה למטה מתודה פשע עון חטאת מיבעי ליה, אבל להתודות על פשע החמור מכולן במציעי (=באמצע) אין לו ענין כלל.

רבים מקדמונינו ביקשו לעמוד על שיטתו של ר' מאיר. המהרש"א מבאר כי ר' מאיר מסדר את וידויו של הכהן הגדול, לא על פי חומרת החטא, אלא על פי השכיחות –

טעמו שיתודה מקודם על הזדונות – שהם שכיחים בעושה לתיאבון ואח"כ על המרדים – שהם להכעיס ואינו שכיח ומצוי כ"כ ואח"כ על החטאים – שאינן מצוים וידועים כלל.

אך קשה על דבריו של המהרש"א, שהרי נראה שחטאים בשגגה הינם מעשים שבכל יום וממילא מצויים הם הרבה יותר מחטאים הנעשים במזיד או להכעיס (בהמשך המאמר, ננסה לתרץ קושיה זו). זאת ועוד, הרמב"ם (בפירוש המשניות ליומא, פרק ד) כתב כי "כלל הוא אצלינו – מתודה על הקלות ואחר כך מתודה על החמורות".

מהן העבירות החמורות ביותר?

ברצוני להציע כי ר' מאיר מקבל את הכלל לפיו הוידוי צריך להתקיים "מהקל אל הכבד", הוא חולק על חכמים בשאלה מהי העבירה החמורה ביותר – לדידו השגגות (חטאים) הן העבירות הקשות והחמורות ביותר בהיררכיה, יותר מאלו הנעשות במזיד ואף יותר מאלו הנעשות להכעיס.

סיוע להבנת העניין, ניתן למצוא בדיני הקרבנות. ע"פ דין תורה, מי שיודע בוודאות שעבר עבירה, מביא קרבן חטאת שמחירו מעה כסף, אך מי שמצוי בספק אם עבר עבירה או לא, צריך להביא קרבן אשם תלוי שמחירו 2 סלעים (פי 48 ממחיר החטאת). השאלה המתבקשת היא מדוע הקרבן על עבירה ודאית זול בהרבה מהקרבן על ספק עבירה? וכך השיב ר' יונה מגירונדי בפירושו על הרי"ף (ברכות ב ע"א):

מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה אבל על הספק… לא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.

לדבריו, בתודעתו של העבריין, העבירה הוודאית קלה יותר לחזרה בתשובה מאשר העבירה המסופקת. העבירות הנתפסות בעינינו כקלות ופשוטות, הן באופן פרדוקסלי, אלו שקשה במיוחד לעשות עליהן תשובה, משום שאנו דשים אותן בעקבינו, שוכחים אותן ומתעלמים מהן.

נראה שבאופן דומה ניתן להבין גם את דעתו של ר' מאיר המבקש להתוודות על השגגות באחרונה. עבירות הנעשות במזיד, ואף עבירות הנעשות להכעיס, כרוכות מעצם טיבן בגיוס התודעה לצורך העבירה. האדם מתכוון לעבירה ומקדיש לכך מאמץ ותשומת לב. לא כך הן השגגות, הנעשות בשגגה, בלי משים, בלי תכנון ובלא תודעה. פעמים רבות אין החוטא כלל שם לב לכך שחטא. מי שחילל שבת בפרהסיה בהתרסה כלפי שמיא וארעא, יזכור זאת לפרטי פרטים ביום שבו יעשה תשובה. אך מי שברגע של חוסר תשומת לב הדליק את האור בשבת בלי משים ובלא כוונה, כלל לא חש עצמו חוטא וממילא קשה לו הרבה יותר לשוב בתשובה.

אהבה, שנאה ואדישות

רבים טועים לחשוב כי היפוכה של האהבה היא השנאה, אך לא כן הם פני הדברים – היפוכה של האהבה היא האדישות. הרגש העז, גם בהיותו רגש שלילי, מבטא חיבור איתן וזיקה עמוקה. היעדר הרגש, הוא הסימן לנתק. דרך משל ניתן לומר כי הנער המבקש לרצות את הוריו בכל דבר ועניין, והנער המבקש להרגיז ולהתריס נגד הוריו בכל דבר ועניין, דומים מאד זה לזה – עבור שניהם ההורים הם רכיב בסיסי ויסודי בהגדרה העצמית, בין אם על דרך החיוב ובין אם על דרך השלילה. שונה מהם בתכלית הנער האדיש כלפי הוריו – הוא לא מנסה לרצות וגם לא מנסה להתריס. בניגוד לשניהם, החיבור שלו להוריו רופף למדי. בבואו לקבל החלטה כלל לא אכפת לו מה חושבים הוריו.

באופן דומה ניתן לומר כי הזדון והמרד מבטאים בעצם זיקה עמוקה כלפי שמיא. זיקה הבאה אמנם לידי ביטוי שלילי, אך עצם קיומה מאפשר לעבריין לשוב בתשובה בקלות. ביום שירצה להתוודות על חטאיו קל יהיה לו לזכור ולפרוט אותם, שהרי עשה אותם מתוך מודעות וכוונה יתרה. החוטא בשגגה, שלא התכוון כלל לחטוא, מצוי למעשה בנתק בינו ובין התורה. הוא לא מתכוון ולא חושב על כך. חטאיו נעשים מתוך אדישות ו"זרימה" – בבואו לשוב בתשובה יקשה עליו לשחזר מתי חטא ובמה, שהרי עשה את הדברים בלא כוונה ובלא מחשבה.

מתוך כך ניתן להסביר את דבריו המוקשים של המהרש"א שהבאנו לעיל, שטען כי שכיחות השגגות קטנה משכיחות הזדונות והמרדים. נראה שאין הכוונה לתדירות ביצוע העבירה, אלא לשכיחותה בתודעת העבריין – זיכרונות זדונותיי ומרדיי שכיחים וידועים לי, זיכרון שגגותיי נדיר ביותר.

לשחוט את הבהמה הפנימית

באגרת התשובה של האדמו"ר הזקן (סימן כח) נאמר כי מקור השגגות הוא "מהתגברות הנפש הבהמית". מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת לפעול מתוך מודעות ומחשבה, תכנון ומטרה. עבירות הנעשות בשוגג, מבטאות מציאות שבה פעל האדם בלי כוונה, בלי תכנון, בלי מודעות – "בטעות". במובן זה, השגגה אינה אלא ביטוי אנושי לבהמיות. לכן, כותב האדמו"ר כי "קרבנות שעל גבי המזבח אינן מכפרים אלא על השגגות" – תיקונו של האדם השוגג, שנכשל בבהמיות, הוא לבוא לבית המקדש ולשחוט בהמה. את הבהמה הפנימית שגרמה לו לחטוא בשגגה.

החרב החדה ביותר המונפת על קיומנו הרוחני, איננה חרבו של העולם ה"חילוני" וגם לא זו של השקפות שונות וקיצוניות בתוככי המרחב הדתי. האיום האמתי והסכנה המהותית ביותר לעתידה של דרכנו ואמונתנו הינה האדישות. אותה עמדה רוחנית שאינה שואלת, חוקרת או מתעניינת. חיים "אדישים" הם חיים שאין בהם לימוד, שאין בהם התחדשות, שאין בהם שאיפה מתמדת לעליה והתקדמות. חיים שיש בהם בושה וכלימה.

משיטת ר' מאיר למדנו כי טוב המזיד מן השוגג, וכי דרכו של המתריס לשוב בתשובה קלה שבעתיים מזו של האדיש. ברוח דומה ניתן לומר כי במובן מסוים טובה האפיקורסות הנוקבת מן הדתיות הנבובה. הכפירה המתעמתת מקיימת שיח סוער ומאתגר עם העולם הדתי, אמונותיו וערכיו, בעוד הדתיות הדלה, ה"זורמת" שלווה ושוקטת, כלל אינה מתעניינת בשיח שכזה. תנועת הקונפליקט, העימות וההתרסה, עשויה להיות תנועה מקדמת ומעצימה, כסכין המתחדדת בירך חברתה. התנועה הפסבדו-הרמונית, הנינוחה, המהנהנת, אינה אלא פרפורי גסיסה.

הפושע המבקש למרוד ולהכעיס, חי בסופו של דבר בתודעה של עמידה לפני ה'. אך החוטא, שעובר עבירות בשגגה, אינו חי כלל בתודעה כזו, וספק אם ישנה תודעה כלשהי המלווה את חייו.

הרחמן יצילנו משגגות…

הרב אילעאי עופרן הוא רבה של קבוצת יבנה


פיוס הוא תהליך מורכב ואיננו מתחשב ב"מי צודק"

לרב היה סכסוך עם שוחט אחד. לא בא לפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך מר? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר לו: אבא הולך להרוג אדם. הלך ועמד לפניו, היה יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו. אמר לו: אבא, אתה? אין לי דבר אתך! באותו זמן היה מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו ומת.

(יומא פז, ע"א – בתרגום)


רב היה לו סכסוך עם שוחט אחד. לא נאמר כאן מי צודק ומי אשם – אבל המפרשים מצדיקים את רב פה אחד. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב אפוא שמחובתו לעורר בעצמו את בקשת הסליחה, ולכן החליט להופיע לפני מי שפגע בו. שימו לב, החובה מתהפכת: בקשת הסליחה מטרידה את הנפגע ולא את הפוגע. כאן מתהלך הנפגע לפני הפוגע כדי לתת לו הזדמנות לבקש מחילה. רב מטריח את עצמו כדי לייסר את מצפון השוחט. המשימה אינה קלה! תלמידו, הפוגש אותו בדרכו, מבין את חומרת העניין. הוא שואל: לאן פני רב מועדות? עונה לו רב: לפייס את פלוני. ורב הונא משיב, בלי אשליות: אבא (שם החיבה של רב) הולך להרוג אדם. רב הונא משוכנע שהשוחט לא יתרגש ממעשהו של רב, ולכן יוחמר חטאו. רגישותו היתרה של הנפגע תגרום למותו של הפוגע… משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן. אבל רב מתעלם מאזהרת תלמידו. הוא מוצא את השוחט שקוע בעבודתו, יושב ומבקע ראש של בהמה. ובכל זאת הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: לך, אבא, אין לי דבר אתך.

הביטוי מדויק להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים של המצב: האנושות משתרעת על פני רמות שונות, היא מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה; בני האדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת. השוחט נצמד לגמרי לרמת עצמו, הוא ממשיך לבקע את הראש שממנו נשמטת העצם הממיתה אותו. הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני האדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר.

(מתוך: ע.לוינס: תשע קריאות תלמודיות, בתרגום הרב דניאל אפשטיין, עמ' 20-21)


ויעשו כולם אגודה אחת – הרהורים על אחדות, אחידות וכבוד הדדי

במשנה אחרונה במסכת תענית (ד, ח) נאמר:

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

והגמרא בבלי (ל, ע"ב) מניחה שהסיבה לשמחה ביום הכיפורים מובנת, וכך לשון הגמרא:

בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּיפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְנוּ בוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

אך, הגמרא תוהה לגבי ט"ו באב ומביאה מספר נימוקים לשמחה זו, וחלק מנימוקים אלו קשורים לפיוס, לתיקון (הותרו שבטים לבוא זה בזה, שבט בנימין הותר לבוא לקהל ועוד).

החיבור בין היום המקודש ביותר בשנה לחג שאין לו כל מקור במקרא מעניין ומתחבר אולי למשנה (יומא ח, ט) בה נאמר: עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

כלומר: הפיוס עם הקב"ה עובר דרך הפיוס עם בני אדם, עם האחר.

ידוע לי שדברי התורה שאנו מפיצים בעלון "שבת שלום" אינם זוכים להסכמה מלאה בקרב מתפללי בית הכנסת, והצהרנו בראשית הדרך שמגמתנו היא להשמיע קול תורני אחר, קול המדגיש ערכים של כבוד לכל אדם שנברא בצלם, שלום, צדק חברתי וחמלה.

אנו שמחים לקבל תגובות גם מקוראים שחולקים עלינו ומפרסמים לעתים תגובות אלו, כאשר הן מנוסחות בתורה מכבדת, כי אנו מאמינים בחשיבותה של מחלוקת לשם שמים.

לצערי, נודע לי שלאחרונה היו תופעות של החרמת העלון, גם בצורה אלימה, בין היתר כי נחשדנו ב"רפורמיות". (http://www.dmag.co.il/pub/shvii/223/index.html#16)

אכן, אנחנו נותנים במה לכל אדם – איש או אישה – הכותב דברים של טעם שמקורם בתורת ישראל. יש לנו כמאמינים שומרי הלכה מחלוקת עם זרמים אחרים ביהדות בסוגיות של הלכה ואמונה, אבל אין זה מונע מאתנו להתחבר סביב מכנה משותף חשוב ביותר : עבור כולנו דרכי התורה הם דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

הייתי מצפה שיהודים יראי שמים יתייחסו לתוכנם של הדברים ולא להשתייכות המגזרית של הכותבים.

תקריות מסוג זה מזכירות לי, לצערי, את דברי הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית, וכך לשונו:

"…והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ… וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!"

ולוואי שנדע להבחין בין אחדות לאחידות ולדוגמטיות, כדי שבאמת נוכל לומר בכוונה ובכנות "ויעשו כולם אגודה אחת, לעושת רצונך בלבב שלם"

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.