וילך, שובה, יום כיפור תשע"ט, גיליון 1069

 וַיַּרְא הָאֱלֹהים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה.

וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה, וַיִּחַר לוֹ.

(יונה ג', י', ד', א)

איור: הרי לנגבהיים

 

וירא, מדרכם הרעה. כלל כל הרעות ומן החמס שבו בתשובה שלמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'מי שגזל מריש ובנאו בבירה גדולה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו'.

וינחם האלהים. כי כל דבריו שאמר להרע לבני האדם בתנאי אם לא ישובו, אבל אם ישובו יסלח וזו המדה היא ממדותיו ית', כמו שאמר בתורה, וכן אמר ירמיהו 'רגע אדבר וגו" וכן אמר יחזקאל 'ובשוב רשע מרשעתו וגו".

 (רד"ק שם, שם) 


וירע אל יונה. אמר: עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נביא השקר.

(רש"י שם, שם)


…על רקע קריאתו הגדולה של יונה בחוצות נינוה בירת ממלכת אשור: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (ג, ד), אנו קוראים בהמשך את הפסוק המגדיר את מהות מעשה התשובה של תושבי נינוה: "וַיַּרְא הָאֱלֹהים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה". (ג, י)

אילו זו היתה כל משמעות ספר "יונה", הרי מן הראוי היה שנבואת יונה תסתיים בפסוק זה החותם את פרק ג'. אולם לאחר מכן יש את פרק ד' המופלא ביותר, בו תוהה הנביא יונה על דרכי ה' יתברך, ועל הכפרה הניתנת לרשעים, ואנו הקוראים את פסוקי הפרק מתרשמים, שה' יתברך כאילו מסביר ליונה את דרכי התנהגותו בעולם.

אולם ראה זה פלא, אין ה' אומר ליונה שהוא מחל לאנשי נינוה משום שחזרו בתשובה. עובדת חזרתם בתשובה של אוכלוסי העיר הגדולה נינוה, שלגבינו היא הנראית מכרעת ביותר לא נזכרת כלל בדברי ה' ליונה, אלא ה' רק אומרלו בפסוק החותם את הספר: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.

הקורא חש כי ראוי היה להוסיף עלפסוק זה, גם את התוספת המתבקשת והמנמקת, כגון: 'ואני לא אחוס…על אשר שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בפיהם' כמוזכר לפני-כן או משהו בדומה, וכאן יש מקום לשאול, האם אמנם חס ה' על נינוה משום שאנשיה חזרו בתשובה?

זאת כאמור אין אנו מוצאים בכתובים… אלהים חס על האדם ועל הבהמה, הוי אומר, על האדם כעל הבהמה…

כלומר, רחמי ה' וחסדיו אינם תלויים כלל באדם ובמעשיו, כלשון הנביא: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי …כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ח-ט)

יחסו של אלוהים אל האדם ואל העולם אינו אלא מה שנקרא ' העניין האלוהי', שהוא נעלה מכל מעשי האדם, מכל התנהגותו, ואפילו ממעשה התשובה שהאדם עושה.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי-ישראל ומועדיו, עמ' 192-193)


 

"ההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות" (אלי ויזל)

היכולת לשנות ולהשתנות כיסוד מצוות התשובה

אריאל פיקאר

אובדן האמונה של האדם בכוחו וביכולתו לשנות ולהשתנות הוא החיסרון האנושי הגדול ביותר. בימי התשובה, ובשיאם ביום הכיפורים, אנו נקראים להשיב לעצמנו את יכולת השינוי והבחירה ולא להיכנע לאדישות ולציניות המטילות ספק בכל אמונה ותקווה.

מהיכן נובעת האדישות?

לעתים נובעת האדישות מאמונה כוזבת: אמונה בגורל, בחטא קדמון שאותו אי אפשר לתקן לעולם. או לחילופין, תודעה של קטנות האדם, לפיה הוא כאבק פורח וכחלום יעוף והישועה נמצאת רק בידיו של האל. על אף הסבל הכרוך בדעות אלו יש בהם גם צד מושך ומנחם, מפני שהן משחררות את האדם מאחריות, מכל תביעה לפעולה ולעשיה. מתוך תפיסה מעֻוותת זו פונה עם ישראל לאלוהים: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" (ישעיהו נח, ג). הצום, התענית והתפילה נתפסים בעיני העם כמעין מנחת כפרה עבור אלוהים. זוהי פעולה מוגדרת ופשוטה שאמורה לשנות את רוע הגזרה. תשובתו של האל בפי ישעיהו נביאו היא ברורה: "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?… הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם!" (שם, פסוקים ה-ז). מטרתה של התשובה אינה לרצות את אלוהים, אלא לשנות את האדם. לכן אנו קוראים פסוקים אלו ממש ביום הכיפורים, בהפטרה של תפילת שחרית, כדי להזכיר לנו שלא די בבקשת מחילה מאלוהים, אף אם זו כרוכה בצום ובתענית. נדרשת מאיתנו פעולה ממשית של תיקון עצמי וחברתי.

סיבה נוספת לאדישות קשורה בנסיון החיים שלנו. האכזבה והתסכול בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים לתקן ולשנות מובילים אותנו לפתֵח ציניות ואדישות. כדי למנוע את הכאב אנו מפנים את מבטנו הצידה, מפחדים להתבונן במציאות כמות שהיא. בכך אנו הולכים בעקבותיה של הגר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה: אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא,טז). אנו נמנעים מלדעת, מלהבין, מפני שלתחושתינו – ממילא לא נוכל לעזור. כך הולכת ומתפתחת אדישות ובעקבותיה ציניות ובוז לכל התמימים שעדין מאמינים ביכולת להשפיע ולשנות את המציאות.

"עורו ישנים משנתכם"

מטרת התענית והתפילה היא לעורר אותנו מן האדישות. כך כותב הרמב"ם: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן […], אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית', הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות" (רמב"ם, הלכות תעניות פרק א, הלכות א-ב). האדישות היא אכזריות, היא מצדיקה את העוול ומונעת את השינוי. בהמשך מסביר הרמב"ם כיצד עשויה התענית לשנות את המצב: "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות. בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר… ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן" (שם, הלכה יז). התענית וההתכנסות הציבורית לתפילה מכוננות אווירה והתארגנות הציבורית המובילות לשינוי. זהו גם תפקידו של השופר – לעורר את האדם והחברה מן האדישות הפושה בה, כמו צפירה או אזעקה: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פ"ג ה"ד).

הבחירה לבחור

אחרי שהתעוררנו מן האדישות ומכֵהות החושים, מן ההשלמה הבלתי מוצדקת עם מציאות של עוול וסבל – עלינו לשוב ולהאמין ביכולת הבחירה, באחריות ובכוח שיש לאדם לקבל החלטות, להכריע, להשפיע, לתקן את עצמו ואת החברה בה הוא חי; להאמין ביכולתו של האדם לבחור שלא להיכנע ללחץ חברתי, למצוקה חומרית או נפשית, להתגבר ולא להיסחף בזרם. האמונה בתשובה היא אמונה ביכולת הבחירה והשינוי של האדם. לא בכדי בחר הרמב"ם למקם את עיסוקו בבחירה החופשית של האדם דווקא בליבן של הלכות תשובה: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו […] אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן […] אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פ"ה, ה"א-ב). המפתח לתשובה הוא ההבנה שהאדם יכול לבחור, יכול לשנות. הדבר נכון לגבי הפרט אך גם לגבי חברה או תרבות שלֵמה – גם מסורת של דורות רבים יכולה לעבור תמורה, גם תרבות מגובשת עשויה לגלות דינאמיות.

פנים אל מול פנים

והנה עוד סיבה לאדישות: אדם המלא בנוכחות עצמו, המספיק לעצמו – אדיש לסבלו של הזולת. הבחירה המוסרית הראשונה של האדם היא הבחירה להישיר מבט; להתבונן במציאות ולא להתעלם מתחלואיה. מעמנואל לוינס למדנו כי המוסריות נולדת מהתבוננות בפניו של האחר. ההתעלמות מפניו ומצוקתו של האחר, הסטת המבט – היא אם כל חטאת. "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם!" אומרת לנו התורה. המוטיבציה לעשיה מוסרית נולדת רק כאשר אנו מרפים מהאגו שלנו. רק אז נפקחות עיננו ואנו רואים את מצוקתו של הזולת ומתגייסים לעזרתו. "עצם התגלותו של הזולת מערערת אותנו בדלותו הניבטת מפניהם של הגר, האלמנה או היתום […] האתיקה היא האופטיקה הרוחנית" (לוינס, כוליות ואינסוף עמ' 56).

המשנה האחרונה במסכת יומא קובעת את הקביעה המפורסמת כי "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (משנה יומא ח, ט). לכאורה, אם לא ריציתי את חבירי – לפחות, עבירות שבין אדם למקום התכפרו לי. גם זה הישג! אולם, הרב עובדיה יוסף הביא בהקשר זה פירוש אחר: "שאם לא פייס את חבירו, גם העבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר". את דברי המשנה יש להבין אפוא ברוחו של ישעיהו הנביא: כל עוד תלויות לו לאדם עבירות שבין אדם לחבירו, לא יתכפרו לו גם עבירות שבין אדם למקום! אך אין זה רק תנאי חיצוני לכפרה, יש קשר פנימי בין שני סוגי החטא: "[…] שאם אינו מפייס את חבירו, שזה נמשך ממידת הגאוה, שאינו רוצה לכוף כאגמון ראשו לבקש מחילה מחבירו, גם עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר וכו'" (שו"ת יחווה דעת, חלק ה סימן מד). הגאווה ותחושת המלֵאות העצמית מונעות מהאדם את חשבון הנפש ואת היכולת להתבונן במציאות. יום הכיפורים מסמן לנו את הדרך – עלינו לשוב לקחת אחריות ולבקש תיקון.

אריאל פיקאר, מכון הרטמן


"ממרים הייתם עם ה' … עד היום"

ואומרו היום, רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור החיים דברים לא , כז)


אפילו משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)


"שובה ישראל עד ה' אלהך, כי כשלת בעונך"

אפילו אם נכשלת בעוניך עד ה' אלהיך, עשה תשובה.

(מדברי רבי מנחם מנדל מקוצק, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו עמ' 181)


משמעות יום הכיפורים איננה שהוא יום התשובה, אלא הוא היום שנועד להזכיר לאדם את עניין התשובה, אשר מקומה וזמנה הם בכל מקום ובכל עת.

(י. ליבוביץ: שם, עמ' 175)


רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין.

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(סנהדרין צז, ע"ב)


שערים נעולים ושערים פתוחים

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג') 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט) 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'.

אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) 'הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך'.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)


רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'? אמר לו: שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים. אמר לו: מנין? דכתיב (תהלים, סה) 'נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים' – מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוח' לקבל שבים.

(דברים רבה פרשה ב, יב)


עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל: כשעושים תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושים לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

(מובא ב"ימים נוראים" מאת ש.י עגנון, ע"פ 'זרע קודש' לר' נפתלי מרופשיץ)


ולמה נקרא שמה נעילה? כי אז צדיקי הדור נועלים וסוגרים את עצמם עם הקב"ה לבדו בהיכל מיוחד, סגור ומסוגר, ולא יתנו להיכנס שמה חס ושלום שום משטין ומקטרג.

 (רבי צבי הכהן מרימנוב – מוא במחזור "ממך אליך" בעריכת יונדב קפלון)


בסיכום יום הכיפורים, בתפילת נעילה אנו אומרים: "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל", אבל – "אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך". המשפט הראשון הוא פסוק בקהלת, והוא מכוון כלפי המישור האובייקטיבי של המעמד האנושי. המשפט השני – "ותכירהו לעמוד לפניך" – מכוון למישור הסובייקטיבי של תודעת האדם על מעמדו לפני אלהים.

והנה, סמיכות שני הפסוקים האלה – הפסוק שמן המקרא והניסוח של יום הכיפורים – אומרת שאין קשר בין שני המישורים האלה. המציאות האובייקטיבית של האדם – והאדם כאן הוא גם הפרט וגם הכלל – הוא אינדפרנטי מבחינה דתית "כי הכל הבל"; אם קיימת חוויה דתית, שהיא תודעת האדם "לעמוד לפניך", הרי בהכרח שהיא תודעה אוטונומית הקיימת בזכות עצמה ומכוח עצמה ואיננה מותנית במציאות האובייקטיבית של האדם, או של החברה שבה כלול האדם, או של עמו של האדם הזה.

(מתוך דברי י.ליבוביץ בסימפויזון "יהדות בעתות משבר" 1974)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.