"וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם"

(דברים א, טו)

"מקדש  שני  שהיו  עוסקין  בתורה ובמצות  וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו  שנאת  חנם"

(בבלי יומא  ט, ע"ב)

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות , והעולם עמנו יבנה, על-ידי  אהבת חינם" 

(אורות הקודש לראי"ה קוק זצ"ל ג, שכד)

אומנות הנחת דברים – ממשה המנהיג למשה רבינו

תניה אלון

דוגמא אישית

אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר משֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב:

סיפור חייו של עם ישראל מקפל בתוכו רֹבָדִים שונים. כל רֹבֶד מספר מהלך של חיים, כל רֹבֶד הוא דבר, נקודה המייצרת זיכרון הסטורי, זכרון המייצר סיפור, סיפור שמייצר חיים. בספר דברים בוחר משה להניח את רבדיו של העם ע"י השימוש בדיבור. הבחירה הזו היא מפתיעה וטומנת בתוכה את התפתחותו של משה .

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־ה' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמֹול֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשֹׁ֖ון אָנֹֽכִי׃ 

השפת אמת רואה בבחירתו של משה להשתמש דווקא בדיבור שהיא נקודת הקושי והאתגר שלו,  תשובה לתהליך שעבר הוא בעצמו. שע"י הדברים שנצטרך לשאת בשם היותו מנהיג הפך להיות המנהיג שהינו. מתוך הדיבור, התיישבו בו המסרים  ושינו אותו ומכאן הבחירה לעשות תהליך דומה לעם בכניסתו לארץ. "וזה נקודת  דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח."  הר' מגור טוען שהדברים נכחו בו, והפכו אותו למי שהוא בנוכחותו.

מוסיף מי השילוח "אלה הדברים. איתא במדרש :לא ניתן להם תורה לישראל אלא כדי שלא יעסקו בדברים בטלים… כי לכל הכוחות שנבראו באדם נתן הקב"ה מצוה שיוכל האדם לעבוד בו השם יתברך, והאדם נברא בכח הדבור וניתן לו דברי תורה לעסוק בהם"  כל שעבר על העם עד כה לא נעשה לשווא , שכל דיבור, כוח ומצווה לאורך הדרך טומנים בתוכם משמעות ולכן אין צורך לספר סיפור חדש אלא לחזור לסיפור הקיים ולמצוא בו את עצמם .

השימוש של משה בדיבור מהווה דוגמא אישית של שימוש בכוח שלו ובתהליך שהתקיים בו פיזית, נפשית ומנהיגותית וע"י מעשה זה יכול העם במודע ושלא במודע ללמוד מדרכו של משה. את רוב המסרים הנלמדים בחיינו אנו לומדים ע"י מעשיהם של הורינו וסביבתנו ואורח חייהם, מאשר מהמסרים עצמם.

המנהיג כמורה

"בחודש האחרון לחייו חדל משה מהיות משה המשחרר, עושה הניסים, הגואל, ונעשה משה רבנו. הוא היה הדוגמא הראשונה בהסטוריה למנהיגות מהסוג שהיהודים עתידים היו להנפיק יותר מכל עם אחר: המנהיג כמורה" (הרב יונתן זקס, שיעורים במנהיגות)

משה ידע כי לא כל הישגיו יתקיימו ושהעם היהודי ימשיך להיות נרדף ובלכתו כבר לא יהיה מי שיעשה להם ניסים ולכן הוא שותל בתודעת העם חזון. הוא לא מתמקד במקום פיזי אלא בתודעה. הוא מלמד את העם באמצעות שימוש בתוואי השטח הפיזי  (בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן) ליצור תשתיות של זיכרון שייצרו תודעה וסיפור רחב יותר המייצר המשכיות. ובכך מעניק לעם את היכולת להחזיק בעצמו את ה'למה' שמעניק משמעות לעולמו הרוחני ולקיום חייו ולהצליח להוריד את התלות בצורך במנהיגות בלעדית כיכולת לקיים חיים .

בארגז הכלים העניק להם משה, ע"פ הר' זקס "תקוה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם- שכן כל אלו לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים"  תהליך הרקמה המיוחדת הזו לעת זקנתו הוא מעשה אומנות של ממש, אומנות החינוך, בבחינת "הדואג לדורות מחנך אנשים". משה יכול היה לעת זקנתו להיות בעמדת ביקורת על העם, להדגיש את המקומות הנמוכים שלהם ובכך ליצור נרטיב מחליש. 

החלטתו של משה לשאת דברים  הינה החלטה לספר מחדש את הסיפור ההיסטורי  וליצור זיכרון קולקטיבי המייצר נרטיב מחזק ובונה בלי לוותר על שיקוף התנהגותו של העם, על המקומות בהם חטאו, בהם פגעו וסטו מהמסלול.

בחירה נוספת היא הפורום. דיבורו של משה בפני 'כל בני ישראל' מקטן ועד גדול  מסמל את החשיבות לפרשנות הרב גילאית של דבריו, המעניקה יכולת להדהד את הזיכרון לדורות קדימה. משה, כמנהיג האומה, בוחר בלשון דיבור בסוף חייו. הדיבור נעשה לא כמעשה כוחני אלא כמעשה רפלקטיבי אל מול העם. הדיבור מייצר חוויה של שיקוף ורפלקציה המלמד חוקים ולקחים שישרדו לאורך ימים. המעשה הקל היה שימוש בכוח, המעשה המורכב  יותר הינו הענקת כלים ותודעה.

מקום, זמן, דיבור

"במותו של משה לא השאיר אחריו לא מצבת זכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית: אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות. כל מהותו הגופנית של משה רבינו נסתלקה בשעת מותו.  רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזכרון בכל הדיוק האפשרי.

וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר, הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר ליבו ללכת אחריו בנאמנות ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו" 

שילובם של שלושת המרכיבים בפסוק הראשון של הפרשה: זמן, מקום ודיבור מעניק כלים חדשים לעם לצורך קבלת החלטות חדשות באותן נקודות שהיו בעבר, ולהסתכל בצורה אחרת על הסיטואציה. הרד"צ הופמן טוען בפירושו שההחלטה להשתמש בשלושת המרכיבים הנ"ל מייצרת השוואה ממשית לאותו המצב בו העם קיבל החלטות שגויות בעבר ובא להזהיר אותם ולסמן להם ע"י החזרתיות שזהו מקום בו כשלו בעבר ולכן דורש חשיבה מחודשת.

האתגר הגדול ביותר בספר דברים הוא היכולת לבחור איך אני מספרת את סיפור חיי האישי, המשפחתי, הלאומי. כדור שלישי לשורדת שואה, תבדל"א, וכאשת תורה וחינוך אני חשה אחריות להחזיק בסיפור היהודי ולהיות חלק מהסיפוריות שלו בהעברה הבין דורית ומקדישה לנושא את רוב זמני בהבנה מלאה שהסיפור אינו לשמור את הסיפור, אלא היכולת להעניק לתלמידותיי וילדיי את נשיאת הסיפור בעצמם לאורך ימים וכך הלאה…

רגע לפני תשעה באב, לפני שנשב ונשמע את סיפורו של עמינו בימיו החשוכים בעת חורבן הבית נמצאים אנו בימים דומים. מקומות רבים יהדהדו לנו את סיפוריהם של גיבורי וגיבורות עמינו. בנו יש את היכולת לברוא את הדיבור המחזק, הדיבור שמעניק משמעות וכוח להמשך היותנו כאן דווקא מתוך החוויה שעברנו בגוף ובנפש. ללמוד מה שהיה ולהצליח לספר סיפור חדש.

תניה אלון-לנגבהיים סגנית ראש מדרשת עין הנצי"ב ובוגרת הרבנות הישראלית מטעם מכון הרטמן והמדרשה באורנים. מתגוררת בטירת צבי, נשואה לאבידע ואם לחמישה ילדים.

צעיר לנצח

מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.

(הרב יונתן זקס)

"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם"

טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם – מלמד שהיו רוגנים" (רש"י)

רמז משה רבנו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז. אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם. והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלוהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם…"וריבכם", כפשוטו עניני המשפטים". (הרמב"ן)

אֵיכָה/ אֵיכָה/ אֵיכָה  

שלש פעמים אנו קוראים בשבוע זה, שבוע שחל בו ט' באב, משפט המתחיל במילה "איכה". פעם אחת היא בפרשת השבוע – "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", פעם שניה בהפטרה (ישעיהו א, כא) – "איכה היתה לזונה קריה נאמנה", ופעם שלישית בט' באב במגילת איכה – "איכה ישבה בדד".

שלשה נתנבאו בלשון איכה – משה, ישעיה וירמיה. משה אמר (דברים א) "איכה אשא לבדי", ישעיה אמר (ישעיה א) "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר "איכה ישבה בדד". א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד.

(מדרש איכה רבתי)

"איכה  אשא לבדי"

במידה רבה מאד משה מבכה את העובדה שהוא לא מצא אנשים שיכנסו עמו בעובי הקורה, כמשמעותו הפשוטה של הביטוי. הביטוי "להיכנס בעובי הקורה" מקורו במטאפורה פשוטה: דרכו של העץ, שבבסיסו הוא רחב, והוא הולך ונעשה צר ככל שהוא מגביע למעלה. יש אנשים שבוחרים ללכת בבסיס ובשורש הדברים, להיות מעורבים במהות, במקום הכי עבה, ואחרים מעדיפים את המקום שבו הקורה דקה. משה בוכה על כך שבסופו של דבר, אין אף אחד אחר שיכנס עמו בעובי הקורה, הוא נשאר לבדו.

משאלת ליבו של משה הייתה: "מי יתן כל העם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא,כט), וזאת לא משאלה לניצוץ נבואה, אלא רצון שלכל עם ישראל תהיה מעורבות במה שקורה. במובן הזה, מסתבר שהשבר של חורבן בית ראשון וגלות בבל היה דווקא נקודת ההיפוך והריפוי של הירידה, שראשיתה ב'איכה' של משה וסופה בזו של ירמיהו. משום שרק אז התחילה לחלחל בנו ההבנה שאין לנו על מי להישען, אלא על המעורבות האישית של כל אחד ואחד.

אפשר לומר שבשינוי שחל מהתקופה של "איכה ישבה בדד", הוא למעשה מוסר השכל מהגלות. זו הידיעה שמצב כזה בו כל הזמן עומד מישהו לבדו ומטפל בכל העניינים, מוביל לחורבן. יש רק דרך אחת לצאת מזה, והיא –שכל אחד יכניס את עצמו למעורבות. רק אז יתחילו הזדמנויות חדשות לצמוח.

(הרב עדין שטיינזלץ, קטעים ממאמר לפרשת 'דברים', בספרו 'חיי עולם' בהוצאת מגיד)

להשאיר / שלמה טנאי
לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל
גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים
וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה
לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת
גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש,
יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים
וּמַשאִיר יְקוּמִים
מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי-הַדַּעַת.
לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם.