"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"

(דברים א, יב)

"מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים,מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם."

(בבלי יומא ט, ע"ב)

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם,נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם."

(אורות הקודש, שכד)

ארץ ישראל כמולדת משותפת

הרב אביעד שמילה

בפרשתנו מתואר כיבוש עבר הירדן המזרחי. כיבוש זה מהווה את תחילת התגשמות ההבטחה הא-להית לאברהם בברית בין הבתרים שכללה את ירושת ארץ ישראל. אלא שלכיבוש עבר הירדן המזרחי הוסיפה התורה אזהרות   שלא לפתוח במלחמה נגד שעיר, עמון ומואב. אזהרות אלה מזמינות אותנו לאמץ פרספקטיבה רחבה אודות הציווי על כיבוש ארץ ישראל והחלת ריבונותנו בארץ.

כדי להבין את משמעותן של אזהרות אלו, עלינו להרחיב תחילה את נקודת המבט ולהעמיק בשורשי הלאומיות של עם ישראל ויחסנו הייחודי לארץ ישראל. בנוהג שבעולם התגבשות של לאומים מתפתחת מקבוצת אנשים שחיה באזור גאוגרפי מסוים, בין אם הם נולדו באותו מקום ובין אם היגרו אליו. כחלק מתהליך ההתגבשות הלאומית אותה קבוצת אנשים מגבשת לעצמה מאפיינים משותפים, כגון: שפה, תרבות, ערכים, מנהגים, משק כלכלי, חוקים ועוד. בנקודת זמן מסוימת קבוצת האנשים הזו מכריזה על עצמה כלאום ומתייחסת אל האזור הגאוגרפי שבו התרחש התהליך האמור לעיל כמולדת האומה. תהליכים מעין אלה התרחשו אלפי פעמים בתולדות האנושות.

אך בניגוד לתהליכים ההיסטוריים המקובלים, עם ישראל לא התגבש בארץ ישראל עצמה – אלא בהליכה במדבר לקראת ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארצנו המובטחת, ארץ ייעוד שאליה אנו הולכים ובה אנו חפצים להגשים את חזוננו. כפי שמופיע בתורה ובנביאים, במידה שנשמור את מצוות ה' ונכונן בארץ חברה של צדקה ומשפט, אז אנו וצאצאנו נזכה להשתרש בארץ, ואם לאו – ניאלץ לגלות מהארץ ולשוב אליה כשתבוא העת המתאימה לכך. התצורה הלאומית הייחודית הזו אפשרה לנו לשמר את הזיקה לארץ ישראל כמולדת של תקווה וחלום, והיא זו שאפשרה לעם היהודי לשרוד בגלות ולשוב לארץ ישראל שלוש פעמים.

תפיסה זו של ארץ ישראל כארץ המובטחת מעלה שאלות מוסריות והלכתיות רבות. אחת מאותן דילמות היא השאלה מה יחסה של התורה לקבוצות אוכלוסייה שהתבססו בארץ ישראל בזמן שעם ישראל גלה ממנה?

לשאלה זו ניתן לתת שתי תשובות עקרוניות. לפי הפרשנות המקובלת, בכל פעם שעם ישראל חוזר לארץ ישראל עליו להקים ממלכה ולהחיל ריבונות בכל שטחי הארץ המובטחת. התוצאה המעשית של הפרשנות הזו היא קונפליקט מלחמתי בלתי נמנע בין עם ישראל שחוזר לארצו לבין האוכלוסייה המקומית. אך לצד זאת קיימת גם פרשנות חלופית הרואה בארץ ישראל מולדת משותפת. על פי הפרשנות הזו ארץ ישראל כולה היא אמנם מולדתנו שהובטחה לאברהם אבינו, אך באותה נשימה היא גם מולדתם של העמים האחרים שהשתרשו בה בזמן שאנו היינו בגלות. כלומר, משמעות ההבטחה הא-להית לירושת הארץ היא שעם ישראל אמור ומחויב לחזור לארץ ישראל ולהקים בה ממלכה בכל דור ודור, אך גבולותיה הריבוניים של אותה ממלכה נגזרים מהתנאים המשתנים החלים בארץ באותו דור בו העם שב לציון, וברוח הרעיון של שיתוף הריבונות על הארץ עם העמים הנוספים שהשתרשו בה בינתיים. תפיסה שכזו אמנם אינה מבטיחה שתושג פשרה טריטוריאלית בין עם ישראל ליתר העמים שהשתרשו בארץ ושתשרור בינינו לבינם מערכת יחסים של שגשוג הדדי, אך היא היחידה המאפשרת זאת. 

לשתי הפרשנויות הללו ניתן למצוא סימוכין רבים בתנ"ך. כך למשל ניתן להדגיש את שתי ההנהגות השונות של אברהם מצד אחד ושל יהושע מצד שני, ביחסם אל עמי הארץ. ביחס לאברהם ניתן לומר שלמרות ההבטחה הא-להית לירושת הארץ, אברהם לא התנהג כאדון אלא כגר השואף ליחסים שלווים והדדיים עם האוכלוסייה המקומית. אברהם כרת ברית עם אבימלך, התפלל על יושבי סדום, התעקש לרכוש קרקעות ולא לדרוש אותן, וניסה לפתור סכסוכים בדרכים דיפלומטיות. אך ביחס ליהושע ניתן לראות כי הוא קיים את צו ה' וכבש ככל יכולתו את כל חלקי עבר הירדן המערבי, ואף שאף שלא להותיר את יושבי הארץ בשטחי הכיבוש.

מכאן מתחדדת השאלה איזו הנהגה מחייבת את העם היהודי לדורות? מצד אחד ניתן לומר שמוטלת עלינו החובה ללכת בדרכו של יהושע בן נון ולהחיל ריבונות בכל חלקי הארץ – גם במחיר של קונפליקט ומלחמה. לפי הכרעה זו יש לפרש שגישתו של אברהם הייתה גישה זמנית מכיוון שלא היה לו כוח צבאי משמעותי לכבוש את הארץ או מכיוון שטרם הגיע העת בדורו. לחלופין ניתן להציע גישה הפוכה לפיה דווקא הנהגתו של אברהם היא זו שמחייבת אותנו לדורות ואת החלת הריבונות בארץ יש לבצע ברוח גישה זו, ואילו מעשיו של יהושע בן נון היו זמניים לדורו בלבד. על פי הפרשנות הזו מעשיו של יהושע בן נון נבעו מהתנאים הייחודים שהתקיימו בדורו, מחשש שמא עם ישראל ילמד ממעשיהם הרעים של יושבי הארץ ומפני חטאיהם, כפי שמתואר באופן מפורש בתורה, למשל:

(לב) לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵא-לֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃ (לג) לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ׃ [שמות, כג]

ניתן להביא דוגמאות שונות מהתנ"ך שמהן ניתן להסיק שגישת "ארץ ישראל כמולדת משותפת" כדרכו של אברהם אבינו היא המכריעה. הראיה הברורה ביותר לכך היא הציווי המופיע בפרשתנו להימנע ממלחמה עם שעיר, עמון ומואב. הנימוק שניתן בפסוקים לציווי זה היא העובדה שמקומות אלו נתנו להם כירושה עבור ממלכתם: 

(ד) וְאֶת־הָעָם֘ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד: (ה) אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר: … (ט) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: … (יט) וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה: [דברים, ב]

לכאורה לפי הפרשנות המקובלת פסוקים אלה הנם תמוהים ביותר. הרי אותם המקומות בעבר הירדן המזרחי הובטחו לאברהם ולזרעו כנחלת עולם. כיצד אם כן יתכן שנתנו לעמים אחרים?! מכאן נובע שהתורה רואה בארץ ישראל מולדת משותפת לעם ישראל ולעמי הארץ יחדיו.

אמנם ניתן לתרץ ששעיר (בני עשיו) הוא מזרע אברהם, אך לא ניתן לומר זאת ביחס לעמון ומואב שהם מזרעו של לוט. גם תשובתם של חז"ל, ובעקבותיהם של פרשנים שונים נוספים, לפיו לוט קיבל מקומות אלו כשכר בעבור החסד שגמל עם אברהם, איננו מסביר כיצד ניתן להעניק את חבלי הארץ שהובטחו לנו בהבטחה נצחית – לזרעו של לוט? ההסבר היחיד שמאפשר זאת היא ההבנה שהבטחת ה' לאברהם כללה אזור גיאוגרפי רחב ידיים אשר בו מובטח שבני ישראל יקימו ממלכה. אך אין פירושו של דבר שבני ישראל יקימו ממלכה על כל שטחי ההבטחה, אלא רק על חלק מסוים ממנה – בהתאם לתנאים המדיניים והמוסריים שצפויים לחול בדורו של משה ויהושע. לכן נאסר על בני ישראל לכבוש את ממלכתם של שעיר, עמון ומואב.

כמובן שיש להשיב על שאלות רבות שעולות מהשקפה זו. למשל, מה מקור הזכות של העמים האחרים על ארץ ישראל מבחינת התורה? והאם זכויותיהם עשויות להישלל בעקבות מעשיהם? ועוד ועוד, ואין כאן המקום להאריך. אולם, אין להכחיש שתפיסת "ארץ ישראל כמולדת משותפת" הנה תפיסה יסודית הנטועה עמוק במקורותינו.

הרב אביעד שמילה ממייסדי תנועת אנחנו. [תנועת אנחנו היא תנועה ישראלית הפועלת לשותפות חדשה בין השמאל והימין בישראל, ולפיוס יהודי-פלסטיני. anahnu.org.il]

"והתגר בו מלחמה" – ציווי או רשות?

אם לא יתנו לעבור לא תחדול גם מלהלחם בו. אבל לא נצטוה ללחום דוקא עתה. וזה דיוק לשון הקב״ה והתגר. היינו מעשה התחרות המביא לידי מלחמה. ובאמת יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו ולכבוש תחלה ארץ שבעה עממין שקדושה יותר. ולא היה ב״ר וב״ג מתנחלים בעה״י ולא גלו תחלה ולא מצא את ישראל רעה כ״כ באחרית הימים כמו שיבא להלן:

(הנציב בפרושו העמק דבר דברים ב, כד)

הקוד האתי של החזקים

לא מבחן של כוח ואומץ המעטים לעמוד בפני המרובים, של החלש  להילחם בחזק ממנו, אלא מבחן של החזק לעמוד בפני יצר ההתגרות בחלש ממנו. וכך מצווה ה' את העם: "וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.  אַל-תִּתְגָּרוּ בָם–כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל". ומה טובו דברי רש"י "ויראו מכם ונשמרתם מאד", ומהי שמירה? – אל תתגרו בם! כאמור, לא התגוננות החלש מפני החזק ממנו, אשר מפניו יש להישמר, אלא שמירת החזק מפני כוחו הוא, בפני יצר ההשתלטות על החלש ממנו, הירא ממנו, אשר עצם יראתו מהווה עידוד להתגרות.

(נחמה ליבוביץ , עיונים לספר דברים)

תוכחת אוהב

"אלה הדברים" – רבותינו אומרים: אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכם.  מיד חזר וברכם. מנין? שנאמר: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם". ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה? שכן שלמה מפרשה: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב". (משלי כד כה). אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתם מתברכים ע"י אחרים. לעתיד לבוא אני אברך אתכם מפי. שנאמר: "אלהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה" (תהלים סז ב)

(דברים רבה א ט)

דברי כיבושין

"וזאת הברכה" – הן וכיבושיהן. לפי שהוא מקנטרן בראשו של ספר "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – לפיכך הוא חוזר ומברכן בסופו, וזאת הברכה.

(פסיקתא דרב כהנא נספחים פרשה א)

כאילו יצאתי ממצרים

אֲפִלּוּ מֹשֶׁה לֹא יָכוֹל הָיָה

לְבַד, אוּלַי הוּא לֹא רָצָה.

מִי יִרְצֶה לָשֵׂאת

לְבַד

עַל גַּבּוֹ עַם רַב

אֲפִלּו הוּא לָקַח לְצִדּוֹ

אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים

אֲפִלּוּ בֵּרְכָם

וַדַּאי הָיִיתִי מִתְלוֹנֶנֶת,

צוֹעֶקֶת שֶׁהַמְמֻנִּים לֹא לָקְחוּ בְּחֶשְׁבּוֹן

אֶת סִכּוּנֵי הַדֶּרֶךְ,

לֹא תֵּאֲמוּ דָּבָר מֵרֹאשׁ

הִשְׁאִירוּ לָנוּ בָּלָגָן.

הָיִיתִי גּוֹנֶבֶת מָן עִם הָאֲסַפְסוּף,

מַגְזִימָה עִם תְּנוּעוֹת יָדַיִם

וּמִימִיקָה, מִתְלַהֶמֶת בְּתֵאוּר

בְּנֵי הָעֲנָקִים, מַאֲמִינָה

לְעַצְמִי

הָיִיתִי מְקַנְּאָה בַּחֲכָמִים שֶׁאָסַפְתָּ לְךָ,

נִשְׂרֶפֶת בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה

לֹא לְבַד

אִם חֲכָמָה, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לְךָ

אַל תִּתְחַנֵּן מֹשֶׁה, אֵין לְמָה,

גםַּ כ שְֶּׁנהִּ יְהֶ שָׁם

נִשָּׁאֵר עֲבָדִים,

הַמְשֵׁךְ לָשֵׂאת פָּנֶיךָ אֶל הַחֲלוֹם

לַמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ

הֲרֵי הָפַכְנוּ לִהְיוֹת הָעֲנָקִים בְּעָרִים בְּצוּרוֹת

וְהַשְּׂמָלוֹת נַעֲשׂוֹת עָלֵינוּ צָרוֹת מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

תמר עיני להמן