וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם.

(דברים א' ט)

לא אוכל לבדי וגו'. אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל? אָדָם שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְקָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן, וְהֵגִיז הַשְּׂלָו, לֹא הָיָה יָכוֹל לְדוּנָם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, ה' אלהיכם הרבה אתכם – הִגְדִּיל וְהֵרִים אֶתְכֶם עַל דַּיָּנֵיכֶם, נָטַל אֶת הָעֹנֶשׁ מִכֶּם וּנְתָנוֹ עַל הַדַּיָּנִין; וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (מלכים א ג') "כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה"; אֶפְשָׁר מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם ה') "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם", אוֹמֵר מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט? אֶלָּא כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, אֵין דַּיָּנֵי אֻמָּה זוֹ כְדַיָּנֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁאִם דָּן וְהוֹרֵג וּמַכֶּה וְחוֹנֵק וּמַטֶּה אֶת דִּינוֹ וְגוֹזֵל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲנִי אִם חִיַּבְתִּי מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, נְפָשׁוֹת אֲנִי נִתְבָּע, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב) "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (ספרי, סנהדרין ז').

(רש"י שם, שם)

ומה שנאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם וגו" יש לפרשו בשני פנים. האחד הוא, שלשון 'לא אוכל' מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון 'איכה אשא' מורה על דבר אפשרי, אך שאינו מן הראוי לעשותו, 'ולא אוכל' משמע גם להבא, כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש"י 'אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים כו" ואם כן בדור ההוא, כפי המספר אשר היו בעת ההיא ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר 'איכה אשא לבדי' אמר כן על הזמן ההוא, אע"פ שהוא אפשרי, מ"מ אינו מן הראוי, וכשאמר 'לא אוכל' אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי ונתן טעם לדבר כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההווה אני אומר 'איכה אשא לבדי' וגו'.

(כלי יקר שם, שם)

…ואמר אלכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, שמושג משא בהרחבה כולל כל מה שישא האדם ויסבול, בין נשיאת דברים כבדים שהוא משא אל הגוף, בין נשיאת דברים הגיונים שהם לטורח על הנפש, כי משה נשא עד הנה כל עניניהם.

(מלבי"ם שם, שם)

מתחילים מהסוף

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום" מוקדשים לזכרו של אבי מורי

 סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה) שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני שבע שנים.

לפני שנים רבות, כשעבדתי כעיתונאי, הלכתי למסיבת עיתונאים של מכון מחקר שמרני בירושלים. אינני זוכר מה בדיוק היה נושא ההתכנסות, אך זכור לי היטב שראש המכון, בעברו קצין ביחידה מובחרת בצבא האמריקאי, טען שביכולתו להוכיח באופן מדעי שהצדק היה עם מדינת ישראל במבצע צבאי כלשהו שזכה לקיתונות של ביקורת בשאר העולם. לאחר שאני ועוד כמה כתבים התיישבנו באולם הקטן, ראש המכון עמד לשאת את דבריו. "נתחיל בבריאת העולם", הוא פתח. מיד הבנתי שלפניי מסיבת עיתונאים ארוכה ומייגעת עד מאד. מלמלתי תירוץ כלשהו, קמתי והלכתי.

בחירת נקודת ההתחלה נכונה היא חלק מאמנות הסיפור. אפשר בהחלט, אם עוקבים אחרי שרשרת הנסיבות שקדמה לכל אירוע, להגיע לראשית העולם, שהרי, לפחות לפי הגישה המדעית המקובלת היום, כל תקרית תלויה בתקרית שקדמה לה, עד לשחר ההיסטוריה. אבל לא רק שלהתחיל בבריאה בכל פעם שמספרים סיפור הוא דבר מייגע. זוהי גם גישה שאינה נכונה מבחינה ספרותית ועקרונית. כי המקום בו מתחיל סיפור צריך להטרים את הסוף שהמספר חותר להגיע אליו.

חומש דברים פותח עם נאום של משה, בו הוא מגולל באזני העם היושב בערבות מואב את המסע במדבר. כך הגעתם עד הלום, הוא מספר להם, על סף הכניסה לארץ המובטחת. באופן שעשוי להפתיע במבט ראשון, הסיפור שמשה מספר כאן אינו מתחיל בירידה למצרים ואף לא ביציאת מצרים. בסיפור שמשה מספר בערבות מואב, תולדות העם מתחילות ביציאה מהר חורב.

ומה קרה שם? "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר", משה מספר, "רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" (דברים א', ו'). או שהעם בילה זמן רב מדי בהר, או שבני ישראל לא יכולים להישאר בהר כי הפכו לרבים מדי. בין כך ובין כך הקב"ה מצווה עליהם לצאת למסע ולרשת את הארץ. לא רק שלא ניתן להמשיך לשבת בחורב אלא שבהמשך הסיפור מוסיף משה שאין ביכולתו לשאת לבדו בעומס המנהיגות על עם כה רב. על כן משה עובר להזכיר את מינוי ראשי השבטים, ומשם הוא ממשיך לחטא המרגלים, המביא לעונש מאת ה': כל הדור שהיה בחורב לא יכנס לארץ.

תהילים פרק ק"ה מציע גרסה אחרת על סיפור קורותיו של עם ישראל בטרם נכנס לארץ כנען. כאן הסיפור מתחיל עם אברהם אבינו והברית שנכרתה עימו: "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק: ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם" (תהלים ק"ה פסוקים ח'-י). יציאת מצרים היא הנושא של החלק השני של השיר – השליחות של משה, המכות, הגנת ה' במדבר, והחזרה לארץ.

בשונה מהסיפור שמשה מספר בערבות מואב, בתהילים ק"ה גלות מצרים וההליכה במדבר מוצגות כחלקים מתוכנית אלוהית הידועה מראש, מאז ברית בין הבתרים. אין כל חטא: "פרש ענן למסך ואש להאיר לילה: שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם: פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר: כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו" (שם, לט-מ"ב). קורותיו של עם ישראל אינן מתוארות כתהליך קל אבל השגחת הקב"ה ברורה וגלויה במשך כולו. המשורר לא סתם בחר להתחיל באברהם אבינו. תכלית הסיפור הוא קיום הברית וההגשמה של התוכנית האלוקית ללא תנאי.

משה אינו מתחיל את הסיפור באותו האופן בנאומו בערבות מואב. הוא גם אינו פותח בבריאת העולם. צרכי העם בשלב זה הם שונים. משה צריך למנוע מבני הדור החדש לחזור על הטעות שעשו אבותיהם, ולהכין אותם למנהיגות חדשה.

בפתח ספר דברים משה מכין דור חדש, דור שלא חווה באופן ישיר לא את תקופת האבות, לא את גאולת מצרים, ואפילו לא את מעמד הר סיני, למשימה חדשה ולתנאים חדשים. המשימה היא התנחלות בארץ והמצב החדש הוא מנהיג אחר. לכן הוא מתחיל ביציאה מהר חורב בדרך לארץ, ומתמקד בשני כשלים שגרמו לדחיית סוף הסיפור: בחירה לא מוצלחת של מנהיגים וחטא המרגלים שבא כתוצאה מכך.

הסיפור שמשה מספר הוא סיפור מסורס, החסר פרטים והקשרים שאנחנו בדרך כלל מצפים מסיפור. אבל המסר ברור. משה אומר לעם: יצאנו מחורב בדרך לארץ ישראל. מנהיגי המשנה שפעלו תחתי מעלו בתפקידם וגרמו לאסון. לכן היה צורך במינוי מנהיגים אחרים. כעת אתם עומדים בפני היציאה השנייה מחורב, כביכול. יש לכם הזדמנות להתחיל את הסיפור מחדש. אבל סיפור חדש דורש גם מנהיג חדש. לכן אני לא אהיה חלק מהסיפור שאתם הולכים לקראתו כעת.

לכן משה אינו פותח את הרצאתו בערבות מואב עם בריאת העולם, ואף לא עם ברית בין הבתרים, יציאת מצרים או מתן תורה. סיפור של תיקון צריך להתחיל במקום שהקלקול קרה, ביציאה מחורב.

חיים ויצמן, סופר ומתרגם, הוא חבר קהילת ידידיה בירושלים

תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.

(דברים א, ה)

"באר את התורה" – בשבעים לשון פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.

(דברים כז , ח)

"באר היטב": בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את "באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת"; "באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם (ל"ה, ע"ב) שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם הנימוק הזה הובא לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)

לא תכירו פנים במשפט… לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא.

(דברים פרק א , יז)

אמר ר' יהושע בן קרחה: מנין שאם היה יושב לפני דיין ויודע אתה זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשאי לשתוק ת"ל "לא תגורו מפני איש".

(תוספתא סנהדרין א , ד)

"כי המשפט לאלהים הוא" – כאשר אתם פוסקים את הדין, אתם עוסקים במלאכת שמים. אין זה עניין שלכם, שאתם יכולים להשתמט ממנו כרצונכם, אלא המשפט הוא לאלהים, ומוטל עליכם להגשים אותו. משום כך אל תכבשו בלבבכם פסק דין צודק ממורא בשר ודם, ומאידך יכולים אתם לסמוך על עזרת ה' שאתם עוסקים במלאכתו. וכך אמרו חכמים: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו… מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י, ע"א) כי המשפט מעצב אורח חיים אנושיים ונותן להם את הצורה שהבורא נתכוון לה בשעת הבריאה, שהרי לא נברא האדם אלא כדי שיגשים בחירות את רצון ה', ורק לצורך זה הניח הבורא את האדם בעולמו.

(הרש"ר הירש דברים א, יז)

גם כאשר יש לגיטימציה למלחמה, יש לרדוף אחרי השלום

"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי": זה שאמר הכתוב: "סור מרע ועשה טוב וגו' " (תהילים לד, טו) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב), "כי תפגע שור אויבך" (שמות כג) "כי תראה חמור שנאך", "כי תחבוט" (דברים כד),"כי תבצור" (שם), "כי תבא בכרם רעך" (שם כג) כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה. והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא "החל רש והתגר בו מלחמה" (שם ב, כד), רדפו את השלום, שנאמר: "וישלח ישראל מלאכים וגו'".

 (מדרש תנחומא חקת סימן כב)

"איכה" של משה, ישעיהו וירמיהו.

קיימת סמיכות בין דברי הכתוב במגילת איכה, המתייחסים לתשעה באב, ובין הסדרה עצמה. באותו סיפור של ביאת ישראל לארץ, או הליכתם לביאה אל הארץ, מתאונן משה על כשלון עם ישראל בדרכו זו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". ו800- שנה לאחר מכן אומר ישעיהו הנביא על הכשלון שהיה בכיבוש הארץ ובשבת ישראל בארץ, שלא מילאו את החיובים שהוטלו עליהם: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים". ובדברי הקינה הגדולים, אשר המסורת, אולי האגדית, מייחסת לירמיהו, נאמר: "איכה ישבה בדד".

בדרך לכיבוש הארץ: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם"; בישיבה בארץ: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה"; וסוף הדבר: "איכה ישבה בדד".

זאת היא היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין תשעה באב, זכר החורבן והגלות, איננה מקרית. היא איננה עניין של לוח השנה, אלא עניין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 112-113)

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג,ט) – אֵיכָה, אֵיכָה, אֵיכָה ו"אַיֶּכָּה"

אמר רבי אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו) 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי' – הֵמה כאדם הראשון, מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו 'אַיֶּכָּה', הכנסתיו לתוך גן עדן, שנאמר 'ויניחהו בגן עדן, וצויתיו, שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם', ועבר על הצווי, שנאמר 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר 'וישלחהו ה' אלהים מגן עדן', ודנתי אותו בגרושין, דכתיב 'ויגרש את האדם', קוננתי עליו אַיֶּכָּה, שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו: איכה', איכה כתיב, אף בניו הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם 'אֵיכָה'.

 (בראשית רבה פרשה יט)

"חטא חטאה ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על הפסוק ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש: "'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו" משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

(י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)

איכה ישבה – שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') 'איכה אשא לבדי וגו", ישעיה אמר (ישעיה א') 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה'.

(איכה רבה פרשה א)

…נמצאכי "איכה" מבריחה מן ההבטחה להתנחלות בארץ, דרך עצם הישיבה בארץ, עד אל החורבן והגלות ממנה. משמעותם העמוקה של דברים אלה היא ללמדנו, כי אחריתו של דבר נעוצה כבר בראשיתו, ומעשיהם של הפרט ושל הציבור, ותוצאות מעשיהם מתמזגים לדבר אחד או אם נאמר זאת בניסוח אמוני-דתי, החטא ועונשו אחד הם, והחֵטא הוא-הוא גם העונש.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 762)