אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

(דברים א' , י"ב)

איור: הרי לנגבהיים

"איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם". אנו רגילים לקרוא פסוקים אלו במנגינה של "מגילת איכה", והנה לפי "משך חכמה" אין זו תלונה אלא ברכה, וכה דבריו: כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים, ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, ממניקות ושפחות וכיוצא בזה די סיפוקן, אז יאמר: מה גדלה עלי הטורח מכם, יתן ה' כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה, וטורד כזה לא יופסק מכם! כן משה, רועה נאמן, אמר: ה' הרבה אתכם, והנכם ככוכבי השמים בריבוי ובמעלה מופלגת על דרך נסיי, אמר שכן יאמרו רועי ישראל ומנהיגיהם ונביאיהם תמיד עליכם ויתלוננו תלונות כאלה! וזה שאמר "ואמר אלכם בעת ההִוא לאמר" – שכן יאמרו תמיד עליכם, כפי אשר אתם במצב העת הזה, רועי ישראל ישעיהו וירמיה וכיוצא בזה. (פ' דברים תשנ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': גם לאחר דברי ה"משך חכמה" עדיין יש טעם לקריאת מילים אלו במנגינה של איכה, שכן סוף סוף הפרשה נקראת בשבת שלפני תשעה באב והפסוק מתחיל במילה "איכה".

(ר' אשר וסרטיל: ברכת אשר על התורה, דברים א׳:י״ב:ב׳)

במדרש (איכה רבתי פ"א) – אמר רבי לוי: שלשה אמרו בלשון 'איכה'. משה. ישעיהו. ירמיהו. משל מה הדבר דומה? למטרונה שהיו לה ג' שושנינין; אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה , כך משה ראה אותן בשלותן, אמר 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם'. ישעיהו ראה אותן בפחזותן אמר 'איכה היתה לזונה וגו" (ישעי' א') ירמיהו ראה אותה בניוולה אמר 'איכה ישבה בדד' (איכה א').

(עקידת יצחק פ״ז:א׳:ג׳)

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא: כְּתִיב (הושע ו, ז): 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית', הֵמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טו): 'וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן'. וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טז)ַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם, וְעָבַר עַל הַצִּוּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ'. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כג): 'וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן'. וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, דִּכְתִיב (בראשית ג, כד) 'וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם'. קוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה', אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצִוִּיתִים וְעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה. הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ז): 'וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל'. צִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז, כ): 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. עָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יא): 'וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ'. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טו, א) 'שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ'. דַּנְתִּי אוֹתָם בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, טו):  'מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, קוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א, א): 'אֵיכָה יָשְׁבָה'.

(בראשית רבה יט, ט)

אֵיכָה?: למה זה מגיע לי? אַיֶכָּה? מהי אחריותי?, איפה הייתי?

(העורך)

מקלט – בעיר ובבית

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום" מוקדשים לזכרו של אבי מורי

 סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה) שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני חמש שנים.

אבי ז"ל היה עיתונאי, כתב פוליטי של היומון הוותיק של העיר קליבלנד, אוהיו, ה- Plain Dealer. כמקובל בימים ההם, אבי התחיל את דרכו המקצועית ככתב לעניינים פליליים. תפקיד זה דרש ממנו להתייצב בכל בוקר בתחנת המשטרה המרכזית בעיר ולהמתין לפשע הבא. חלק חשוב מעבודתו היה להתרועע עם השוטרים, וכמובן גם עם העבריינים, שחלקם היו נעצרים על בסיס קבוע מדי יום או יומיים. אף לאחר שהתקדם והיה לכתב פוליטי, שמר אבי על קשר עם אנשים שהחוק לא היה נר לרגליהם. גם זכור לי שלעתים אבי היה מודיע לנו שבסעודת ליל השבת הקרובה יתארחו אצלנו מכרים מאותם הימים, שהם בדרכם לריצוי עונש מאסר, או שזה עתה השתחררו מבית האסורים.

לאבי לא היה שום קשר למעשיהם – להיפך, הוא היה איש ישר באופן בלתי מתפשר, מהסוג שהשקיע שעות רבות בניסיונות להחזיר לעיתון הוצאות שלא הגיעו לו, או בלשכנע את רשויות המס לבטל זיכוי מס שלדעתו לא היה זכאי לו. אך מעבודתו ככתב פלילי ידע אבי שכל פושע הוא גם בן-אדם. אף אם הוא נידון לשבת בכלא לכמה שנים טובות, מגיעה לו גם סעודת שבת משפחתית וחמה לפני-כן.

כתב לעניינים פלילים שהיה חי ועובד בחברה המתוארת בתורה לא היה יושב בתחנת המשטרה, כי לא היה מוסד כזה אז. הוא היה מן הסתם פוקד את ערי המקלט כדי ללקט חומר לכתבותיו. דיני ערי המקלט המופיעים בפרשת מסעי מהווים מין הקדמה לספר דברים ויוזכרו פעמיים נוספות בספר דברים (בפרק ד ובפרק יט) , שם ערי המקלט מופיעות שוב בהקשר של עוד דינים הקשורים למערכת המשפט. אך כאן, בפשט הפסוקים מפרשתנו, די ברור שמי שהרג אדם אחר לא היה נעצר ע"י מוסד ציבורי. מפשט הפסוקים נראה שהטיפול ברוצח נמסר בראש ובראשונה לגואל הדם, הנמנה על קרובי משפחתו של הנרצח.

למרות שמוסד גואל הדם נראה לנו כיום פסול ובלתי מוסרי, יש להדגיש שהוא מרסן את יצר הנקמה. הציווי "עין תחת עין, שן תחת שן" אינו היתר בלתי מוגבל לנפגע לנקום במי שפגע בו, אלא ציווי שהתגובה לפגיעה תהיה מידתית. כך מסביר הספורנו (שמות כ"א כ"ד): "כָּךְ הָיָה רָאוּי כְּפִי הַדִּין הַגָּמוּר, שֶׁהִיא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּבָאָה הַקַּבָּלָה שֶׁיְּשַׁלֵּם מָמון, מִפְּנֵי חֶסְרון הַשְׁעָרָתֵנוּ, פֶּן נִסְכַּל וְנוסִיף עַל הַמִּדָּה לְאַשְׁמָה בָהּ".כך גם גואל הדם המופיע בפרשיות ערי המקלט מחוייב לפעול באופן מידתי (בהשוואה לנורמות המקובלות באותם הימים). אסור לו לנקום את רצח קרובו ע"י הרג אישתו או קרובים אחרים של הרוצח. אסור לו גם להשתלט על ביתו או רכושו של הרוצח. כפי שמבואר במדרשי ההלכה ובמסכת מכות פרק ב', לגואל הדם מותר דבר אחד בלבד: להרוג, ואך ורק את הרוצח עצמו. אם אין בידיו להשיג את הרוצח, אין לו מוצא אחר. אסור לו, למשל, לחטוף את בנו של הרוצח ולהחזיק אותו כבן ערובה עד שהרוצח ייכנע.

דיני ערי המקלט מצביעים על כך שאפילו רוצח הוא בן-אדם. ערי המקלט משמשות אמנם מקלט לרוצח בשוגג בלבד, ולכן הן אינן מעניקות לכאורה זכויות או הגנה לרוצח בזדון המורשע בבית-דין. אבל עצם קיומן של ערי מקלט מחייב הקמת מוסדות משפט כדי להבדיל בין סוגי העבריינים, כפי שכתוב במשנה: "רבי יוסי בר יהודה אומר, בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחייב מיתה בבית דין, הרגוהו. ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו. מי שנתחייב גלות, מחזירין אותם למקומו" (מכות פרק ב' משנה ו'). לפי המשנה התואמת את הכתוב בתורה , המשפט מתקיים מחוץ לעיר המקלט, אבל לפי יהושע פרק כ' ו' המשפט מתקיים בעיר המקלט עצמו: "וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". במילים אחרות, חז"ל הופכים את עיר המקלט ממקום מקלט בלבד למקום עשיית צדק על-ידי מוסדות ציבוריים. מדובר בצעד ראשון וחשוב בהקמת חברת חוק.

בטווח הארוך, עם התפתחות מערכת המשפט לזו שנהוגה היום, הן ערי המקלט והן גואל הדם התייתרו. היום, אדם המואשם ברצח אכן צריך לעמוד לדין, אך יש לו זכות להגן על עצמו במשפט שהמדינה מנהלת נגדו. כמו כן, אם הנאשם מורשע, יש לו זכות להציג קודם לגזר הדין ראיות המצדיקות הקלה בעונשו, וכן זכות לערער על פסק הדין בכללותו. יש לברך על כך.

אבל פרשיות ערי המקלט חשובות אפילו אם לא נוהגים לפיהן הלכה למעשה. הן מדגישות לנו שגם אדם נאשם זכאי להליך מסודר. זאת אומרת, הוא אדם בעל זכויות, וחייבים להתייחס אליו בהתאם לחומרת המעשה שהוא מואשם בו. והן גם מזכירות שפושע הוא לעתים קרובות אדם חלש הזקוק להגנה, לא פחות מעני, אלמנה ויתום. עיר מקלט אינה בית כלא, אלא עיר לכל דבר ועניין, קהילה הדואגת גם לאלה המגיעים שם כפליטים. חברה צודקת יודעת להעניש פושעים, אך חייבת גם לשמור על כבודם בזמן ההליכים הפליליים המתנהלים נגדם, וכן לייצר מסגרות המאפשרות את שיקומם לקראת חזרתם לחברה בתום ריצוי עונשם.

חיים ויצמן, סופר ומתרגם, הוא חבר קהילת ידידיה בירושלים

גם כאשר יש לגיטימציה למלחמה, יש לרדוף אחרי השלום

"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי": זה שאמר הכתוב: "סור מרע ועשה טוב וגו' " (תהילים לד, טו) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב), "כי תפגע שור אויבך" (שמות כג) "כי תראה חמור שנאך", "כי תחבוט" (דברים כד), "כי תבצור" (שם), "כי תבא בכרם רעך" (שם כג). כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה. והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא "החל רש והתגר בו מלחמה" (שם ב, כד), רדפו את השלום, שנאמר: "וישלח ישראל מלאכים וגו'"

 (מדרש תנחומא חקת סימן כב)

תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.

(דברים א, ה)

"באר את התורה" – בשבעים לשון פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.

(דברים כז , ח)

"באר היטב": בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את "באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת"; "באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם ל"ה, ע"ב שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם הנימוק הזה הובא לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)

מה בין פרשת דברים, חזון ישעיהו ותשעה באב?

שבת "דברים" היא "שבת חזון", השבת שלפני תשעה באב… לכאורה אין קשר בין ההפטרה הקשה הזאת ובין הסדרה עצמה, שאיננה פרשת חורבן אלא פרשת בניה, הסיכום שנותן משה למסע בני ישראל במדבר בדרכם לארץ. הוא מונה את כל הכשלונות שנכשל בהם דור המדבר; אבל למרות כל הכשלונות האלה הוא הגיע אל הארץ… הוא כבר כבש את אדמות סיחון ועוג והפך אותן לאדמת ישראל, ומובטח לו שיירש את כל הארץ, יוריש את את תושביה הקדומים, והארץ תהיה לו למורשה.

כל הדברים האלו נשמעים כאילו ללא תלות בטיבו ובהתנהגותו ובמעשיו של עם ישראל הוא זוכה בירושת הארץ, זוכה שאחרים יידחו מפניו. לכאורה זה דבר מיוחד בהיסטוריה. והדברים אמורים בצורה מפורשת מאד: "ראה נתתי לפניכם את הארץ… בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם יצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם"

אבל בואו וראו: תוך כל הדברים האלו, שבהם משתמע מעין ייחוד לעם ישראל מבחינת מה שה' ייעד לו בהיסטוריה, נאמרים גם דברים על עמים אחרים, על שכני עם ישראל וארצותיהם, ביניהם על עמים שהם האויבים ההיסטוריים של עם ישראל. והדברים מפתיעים מאד… הנה נאמר שם על האדומים: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר". אותו מונח של ירושה או הורשה, נאמר על עם אחר, שלא רק שאיננו עם ישראל אלא הוא אפילו אויבו… וכמעשה ישראל בכנענים, מסופר גם שבאותה הארץ, שהיא היום ארץ מואב, ישבו לפנים האֵמים, והמואבים השמידום…

מה משמעות כל האזכורים האלה על תולדות העמים, על כיבושי ארצות והורשת עמים מסוימים מפני אחרים?

לומר לנו שייחודו של עם ישראל איננו במאורעות ההיסטוריים. ההיסטוריה האנושית כולה – תולדות עם ישראל ותולדות כל יתר אומות העולם – או שהיא בבחינת עולם כמנהגו נוהג, או שהיא כולה עניין של הנחיה אלוהית. ואם יש ייחוד לעם ישראל, הוא איננו בכיבוש הארץ, ולא בהתנחלות בה, ולא בהורשת עמים אחרים מפניו, אלא במה שמוטל עליו לעשות בארץ הזאת: בחיובים שמוטלים עליו ושאינם מוטלים על עמים אחרים, אשר גם מפניהם הורישה ההשגחה העליונה עמים והנחילה להם את ארצם. לכן יש משמעות עמוקה שהדברים האה נקראים בשבת חזון, לפני תשעה באב.

(י. ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע", עמ' 111-112)