דברים תשע"ח, גיליון 1061

איור: הרי לנגבהיים

 

…שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים הלכו בו' ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח, ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' – וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה; באוריה כתיב (מיכה ג, יב) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']', בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' – עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

(בבלי מכות כ"ד, ע"ב)

"ראו שועל יוצא מקדשי קדשים חזרו שנית לבכות"… ואמרו מקום שכתוב 'והזר הקרב יומת', נתקיים המקרא 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו', לכן בכו מאחר שנתקיים המקרא 'שועלים הלכו בו', מה שאין כן באם יצא חיה אחרת לא היה עליהם לשברון לב כל כך, מאחר שלא נתקיים המקרא, והשיב רבי עקיבא לכך אני משחק, כי קשה לי באמת על הנביא למה הזכיר שועלים ולא חיה אחרת, הלא מסתמא בעוונותינו הרבים הפקר הוא לכל חיות השדה ולעוף השמים? והנה המקונן שאמר 'שועלים הלכו בו' בא לרמז תוך הקינה נחמה לישראל; כשם שהמצרים נקראו שועלים על שם גאולת ישראל שמצרים נטבעו בים הנמדד בשעלו של מקום, כן לעתיד מי שירפא שברו של ים, הוא ירפא שברינו ויגאול אותנו, ומשום הכי אמר רבי עקיבא: לכך אני משחק מה שאמר הנביא 'שועלים הלכו בו' כי זה מרמז על הנחמה.

(רבי ישעיהו הלוי הורוביץ – השל"ה – ווי העמודים – פרק כה)

…'על הר ציון כו' שועלים הלכו בו'. אמרו: עקיבא לעולם אתה מתמיה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק?! חשדוהו שהוא משחק שלפי דעתו הלא בן כוזיבא הוא משיח ועל ידו יעזרו בני ישראל, אמר להם: כו' ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולסוף דברי זכריה כו', אם גם לסוף ולזמן רחוק יתקיים דברי זכריה, הנני מנוחם. ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר, פירוש במשיח שיש לו קודם מבשֵר, וכדאמר (פ' מי שהוציאוהו) דלא אתי משיח (שלא יבוא משיח) עד שיבוא אליהו, ולא בבר כוכבא שאין לו מבשֵר קודם.

 (משך חכמה איכה א, יח)


 

"קשב ה' – בצאתי ממצרים-בצאתי מירושלים

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום"

 מוקדשים לזכרו של אבי מורי סנפרוד ("ווייטי") ויצמן

שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני ארבע שנים.

הייתכנו שתי אמירות מנוגדות יותר מאלה המתארות את שמיעת הקב"ה את קול עמו במעמד הסנה ובנאום משה בערבות מואב? בסנה, ה' אומר למשה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶתצַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו (שמות ג', ז'). לעומת זאת, בפרשתנו, כשמשה מזכיר את סיפור המרגלים והמעפילים, הוא מצהיר: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹאשָׁמַע ה'בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" (דברים א', מ"ה). האמירה הראשונה מכינה את משה ליציאת מצרים. השנייה, מכינה את העם לחורבן.

הניגוד בעצם רחב יותר. לפי פשט הכתובים, הגאולה ממצרים אינה לכאורה תוצאה של מעשיהם הטובים, או זכויותיהם של בני ישראל במצרים. בצאתנו ממצרים, יוצאים כי קץ הגולה הגיע, התקופה שנקבעה בברית בין הבתרים. הרי מן הסתם בני ישראל צעקו גם לכל אורך שיעבודם. כך גם בימי שיבת ציון. הגאולה השנייה מתחילה בקץ שבעים שנה, התקופה שניבא ירמיהו, ולא בזכות מעשיהם הטובים של היהודים: "בִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-ה' מִפִּי יִרְמְיָה" (עזרא א', א').

הדבר שונה בצאתנו מירושלים, בשני החורבנות. עם ישראל יוצא לגולה לא כי העת הגיעה, ולא כי מלאו הימים שהוקצבו מראש לחיים בארץ. התורה והנביאים מדגישים שהארץ מקיאה את עם ישראל כאשר מעשיו גורמים לכך.

הקשר ההופכי בין סיפור-העל של הגאולה וסיפור-העל של היציאה לגולה, בין פסח לט' באב, מגובה ע"י לוח השנה העברי, שכן חג פסח הראשון וט' באב נופלים תמיד באותו יום בשבוע. דבר זה הוא מקרי ואינו מתחייב מבחינת מצוות המועדים האלה, אבל נראה לי שאפשר ללמוד מכך שיעור על דרך ארץ. קשר הופכי זה מגובה גם על ידי הקינה "אש תוקד בקרבי", הנאמרת בט' באב, בה המוטיב החוזר משווה בין היציאה ממצרים ליציאה מירושלים. רוב הבתים בחלק המתאר את היציאה מירושלים מבטאים קינה ואבל, אבל למשל בבית הזה:

בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן                       בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה                  בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

יש ביטוי לחמת האל ה"שוכנת" עלינו במקום הענן שהוא הביטוי לשכינה, לנוכחות האל בעת יציאת מצרים, ואולי יש בדימוי "חמת אל שכנה" יורת מרמז לכך שה"יציאה מירושלים" היא עונש על מעשינו הרעים.

אנחנו חיים בימי שיבת ציון השנייה. התנועה הציונית בכלל והציונות הדתית בפרט, בחרו ביציאת מצרים וכיבוש הארץ שבא אחריה כתבנית בה יצקו את הנרטיב של החזרה לציון בימינו. מדוע לא שיבת ציון? ברור מדוע. תקופת שיבת ציון, כפי שהיא מצטיירת בנביאים המאוחרים ובספריהם של עזרא ונחמיה, היא יותר פרוזאית ופחות דרָמָתית. אין נסים גלויים של ממש, אין קרבות גדולים, ובסופו של דבר עם ישראל אינו משיג אפילו ריבונות. יש צעד קטן, נסיגה לאחור, ועוד צעד קטן, תסכול, וקשיים רבים (עצירת גשמים, סכסוכים עם השכנים, הצורך בשתדלנות אצל מלך פרס). מדובר על מצב אפור שבו נראה שדברי הנביאים, אשר הבטיחו "לב חדש ורוח חדשה" (יחזקאל ל"ו כ"ו) ו-"כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה" (ישעיהו מ' ד') מתבדים.

מה ההקשר של הפסוק מפרשתנו בו משה אומר שה' לא ישמע את קול עמו? משה נותן את האזהרה הזאת אחרי שהוא מזכיר את חטא המעפילים, המכריזים בפני משה ומחנה ישראל שעת הגאולה הסופית הגיעה. "חָטָאנוּ לַה'", הם מצהירים, אבל המילה "חטא" נראית דו-משמעית כאן. האם החטא שהם כביכול מודים בו הוא חטא המרגלים, או החטא באי-קבלת העונש? או אולי בכלל "חטא" במשמעות "החטאנו", שהולכים לכיוון אחר, כיוון לא נכון? ואחרי שקמו וצעקו והלכו בדרך הלא נכונה, הם יושבים ובוכים וה' אינו שומע.

מתי ה' כן שומע? כשהבכי והצעקה באים לא מהיהירות, אלא מהלב, מנפש האדם, מכאב. כך גם בשיבת ציון. אחרון הנביאים כותב: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה'וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג' ט"ז). מתי ה' אינו שומע? כשצועקים שהגאולה מגיעה לנו. ומתי הוא כן שומע? כשמדברים איש אל רעהו בשקט ובנועם ובסבלנות. הוא לא שומע כשאנחנו צועקים "מגיע לנו", אפילו אם אכן מגיע לנו. הגאולה תלויה במעשים טובים, בהקשבה וגם בענווה. ובמילים של שלמה, "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ" (משלי כ"ז ב').

חיים ויצמן הוא סופר ומתרגם וחבר בקהילת ידידיה בירושלים


 

"הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם"

"חכמים": יודעי חוק ומשפט; "ונבֹנים": אנשים המוכשרים להסיק מן הנתון את המסקנה הנכונה כדי להכריע במשפט הנידון; "וידֻעים לשבטיכם": מי שאופיו ידוע לכם. הייתי יכול לבחון אותם בעצמי כדי לעמוד על חכמתם ובינתם, אולם אופיים המוסרי נודע רק מתוך חייהם והוא ידוע רק לאלה הבאים איתם במגע. משום כך אוכל למנות אותם רק על פי הצעתכם. "ידועים לשבטיכם" כולל את כל תכונות האופי המוסריות שיתרו פירט אותן בלשון "יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע"… ונמצינו למדים מכאן: לאמיתו של דבר, על פי השקפת משה ויתרו, הרי תכונות האופי – יראת אלהים, אהבת אמת, שנאת בצע – חשובות יותר לעשיית משפט מהשכלה וחריפות שכלית. אך בעיני הבריות עיקר מעלתו של השופט הוא בהשכלתו ובחכמתו.

 (הרש"ר הירש דברים א, י"ג)


"שמע בין אחיכם": על ההגינות במשפט

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אומרו שמוע, פירוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך תשא לשניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו. ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה"ה הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו "שמע בין אחיכם", שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה "ושפטתם צדק".

(אור החיים דברים א, טז)


"כי המשפט לאלהים הוא"

'כי לא לאדם תשפטו' (דברי הימים ב יט, ו): אל תחשבו בלבבכם לומר מה לנו אם אנו מטים את הדין לזכות את אוהבינו, להטות דין דלים ולישא פני עשירים, הלא אין המשפט לה'? לכך נאמר לה' שלו הוא. אם חייבת את הזכאי, כאלו נטלת ולקחת משל בוראך ודין שמים עקלת, לתת משפט מעוקל. לפיכך תראו מה שתעשו והיה לבבכם בכל דין ודין כאילו הקב"ה עומד לפניכם בדין וזהו "ועמכם בדבר משפט" ובסנהדרין מפורש: "ראו מה אתם עושים, 'כי לא לאדם תשפטו, כי לה'. ושמא יאמר הדיין מה לי ולצער הזה? ת"ל 'ועמכם בדבר משפט' כלומר מוטל עליכם לעשות ואין לו לדיין לעשות אלא מה שעיניו רואות.

 (רש"י דברי הימים ב ; יט , ו)


"ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"

אחת היא לך אם המשפט נערך בין שני ישראלים מלידה או בין ישראלי מלידה לבין גר שבא מן הנכר. עם כניסתו לכלל ישראל, הפך הגר לגרו , והאו שווה במעמדו לכל ישראלי מלידה.

(הרש"ר הירש דברים א, טז)


התורה והגאולה מותנות בעשיית משפט

'ואלה המשפטים' ככתוב (תהלים צט) 'ועוז מלך משפט אהב' אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו. אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל תורתו מכם. למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב' ואם עשיתם את הדינין, עתיד הקב"ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם, שנאמר (ישעיה א) 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' מה כתיב אחריו? 'ציון במשפט תפדה'.

 (שמות רבה פרשה ל)


'וארשתיך לי בצדק ובמשפט'– שתתנהגו בהן . ובחסד וברחמים – שיבא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (שם יז) פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים שנ' (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה…' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה ארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י הושע ב, כא)


'וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי' זה שאמר הכתוב 'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו' (תהלים לד) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא 'כי יקרא קן צפור לפניך' (דברים כב) 'כי תפגע שור אויבך' (שמות כג) 'כי תראה חמור שנאך' (שם) 'כי תחבוט' (דברים כד) 'כי תבצור' (שם) 'כי תבא בכרם רעך' (שם כג) – כולם אם באו לידך, אתה מצווה עליה ולא לרדוף אחריה, והשלום 'בקש שלום' – במקומך 'ורדפהו' – במקום אחר. וכן עשו ישראל: אף על פי שאמר להם הקב"ה 'החל רש והתגר בו מלחמה' (שם כג) רדפו את השלום, שנאמר 'וישלח ישראל מלאכים אל שיחון מלך חשבון דברי שלום'.

(תנחומא חוקת פרק כב)


מאלף הדבר ויש להרהר ולהגות בו לא מעט: תחילת כניסתנו לארץ, תחילת מלחמתנו באדום, מואב ועמון ובשבעת העממים אשר נצטוינו להורישם מן הארץ היית "אל תתגר בם", ושובף "ואשלח מלאכים…דברי שלום'.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר דברים, עמ' 29)


"חטא חטאה ירושלים" – ייחודו של עם ישראל כעם נבחר

על הפסוק ב"איכה" – "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש: "'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'." משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

(מתוך: י. ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.