זכור ה'

מה היה לנו

איור: הרי לנגבהיים

הגירוש מגן עדן ומארץ ישראל; בין אֵיכָה ל אַיֶכָּה

רבי אבהו פתח (הושע ו'): 'והמה כאדם עברו ברית' – זה אדם הראשון.

אמר הקב"ה: אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן, וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתי אותו בגירושין, ובשילוחין וקוננתי עליו אֵיכָה; הכנסתי אותו לגן עדן' שנאמר (בראשית ב') 'ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן', וצויתיו, שנאמר (שם) 'ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו", ועבר על צוויי שנאמר (שם ג') 'המן העץ אשר צויתיך וגו", ודנתי אותו בגירושין, שנאמר (שם) 'ויגרש את האדם', ודנתי אותו בשילוחין, שנאמר (שם) 'וישלחהו ה' מגן עדן', וקוננתי עליו אֵיכָה, שנאמר (שם) 'ויאמר לו: אַיֶכָּה?" אֵיכָה כתיב.

אף בניו הכנסתי אותם לא"י, שנאמר (ירמיה ב') 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וצויתים', שנאמר (ויקרא כ"ד) 'צו את בני ישראל', ועברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט') 'וכל ישראל עברו את תורתך', ודנתי אותם בגירושין, שנאמר (הושע ט') 'מביתי אגרשם', ודנתי אותם בשילוחין, שנאמר (ירמיה ט"ו) 'שלח מעל פני ויצאו', וקוננתי עליהם 'אֵיכָה ישבה בדד'.

(מדרש רבה איכה, הקדמה פסקה ד)

ריבונות בארצנו: אתגר מוסרי

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום"

מוקדשים לזכרו של אבי מורי סנפורד ("ווייטי") ויצמן

 שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני שלוש שנים.

תחילת ריבונות וסוף ריבונות, השגחה צמודה והסתר פנים, עמידה בפתח הכניסה לארץ ותחילת גלות – הסמכת תחילת הקריאה בחומש דברים לצום ט' באב היא עוצמתית. נהוג לציין שהקשר בין פרשת השבוע, ההפטרה מספר ישעיהו, ובמגילת החורבן היא התיבה "איכה" המופיעה בשלושתן, אך הקשר הוא הרבה מעבר לזה. המסר הברור של הימים בין שבת חזון לט' באב הוא שניתן לעם ישראל הזדמנות להקים חברה עצמאית ומוסרית הפועלת לשם שמיים ולא לשם עצמה – ושהעם נכשל מרות באתגר.

אבי מורי עבד שנים רבות כעיתונאי מתוך שליחות ואמונה שהתקשורת החופשית היא אחת מראשי הפינה של החברה הדמוקרטית – ושהדמוקרטיה מהווה את הדרך הטובה ביותר (אם כי רחוקה ממושלמת) להקמת חברה אנושית צודקת.

מקריאה פשוטה של פרשת השבוע נראה שמשה, הנואם בערבות מואב לעם העומד להיכנס לארץ, מבטיח שההשגחה הצמודה של הקב"ה בשנות הנדודים במדבר הולכת להמשיך בארץ. הוא מספר על הניצחונות במלחמה שה' ניצח עבורם, על העונש שניתן לאחר מעשה המרגלים ומעשה המעפילים, ומציג את יורשו יהושע כמנהיג שימשיך להוביל עם הנהנה מתמיכה בלתי-מסויגת של ה':

וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא, תִּירָאוּם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.

אבל בהמשך הספר מסתבר שההבטחה הזאת אינה שלמה. היא מותנית בהתנהגותו של העם היושב בארץ. בסדרה של ברכות וקללות מודגש שההשגחה תוסר אם העם לא ישמור את מצוות ה', ורוב רובן של הקללות באות כעונש לפשעים חברתיים, בין אדם לחברו. אלה הם אותם החטאים שהנביאים מתריעים נגדם, החטאים שבסוף מחריבים את הריבונות היהודית, גם בסוף ימי בית ראשון וגם בסוף ימי בית שני.

השורש של החטא הוא בלבול בין האמצעי והסמל לבין המטרה והדבר עצמו. "למה לי רב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתיכי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" אומר ישעיהו (א' י"א). הקרבנות והתפילות אמורים להיות סמל לקשר בין ה' לעמו, אך העם הפך את הסמל למטרה בפני עצמה ושכח את התכלית האמתית. דבר דומה קרה בקשר בין העם לשלטון. השלטון אמור להיות אמצעי, אבל במקום להנהיג חברה מוסרית, מלכי ישראל ויהודה פעלו להאדיר את עצמם, והעם עצמו העדיף מלכים שהביאו אושר ועוצמה צבאית, אפילו במחיר של נטישת הערכים של חברה צודקת.

ברגע שה' הסמיך תנאים להבטחה, קיום ההבטחה כבר אינו בידי שמיים. ההתניה בעצם מעבירה את מרכז הכובד של החיוב להקים חברה מוסרית מהשמיים לארץ. בסיום ספר דברים העם עומד בפני עצמו.

לפני קצת יותר ממאה שנה חכם יהודי כתב משהו דומה. אמיל דורקהיים, בן של רב שעזב את קיום המצוות, אך הקדיש את פועלו לחקירת החברה האנושית. דורקהיים היה מוטרד במיוחד מהשפעה של הכלכלה החופשית הלא מרוסנת על החברה. בזמן שהוא כתב, הרבה במערב – אנשים ליברלים המחויבים לדמוקרטיה – חשבו שיש לצמצם ככל האפשר את הסמכויות של השלטון כדי להגביר כמה שיותר את החופש הפרטי. פרטים הפועלים למען עושרם ייצרו חברה עשירה יותר, כך האמינו. דורקהיים הזהיר שסוג כזה של ליברליות מבלבל בין האמצעי למטרה:

נשכח שהפעולות הכלכליות אינן מצדיקות את עצמן – הן מהוות רק אמצעי להשגת מטרה; הינן איברים של החיים החברתיים, וחיים חברתיים הם מעל הכל חברה שבה שהרמוניה בין פעולות, שותפות של דעות ורצונות הפעולות למען אותה המטרה. […] אם התעשייה יכולה לשגשג רק על-ידי כך שהיא מפרה את השלום הזה ועל ידי אלימות, היא איננה שווה את המחיר.¹

נראה שבזה, לפחות, יש מן המשותף בדמוקרטיה המודרנית ובחברה השבטית-מלכותית שמשה מקים בערבות מואב. בשני המקרים העם והמנהיגים עומדים בפני אתגר: לזכור שהמטרה היא חברה צודקת ולא עושר ופולחן והאדרת המנהיג והשלטון. פעמיים נכשלנו בכך, כפי שצום ט' באב מזכיר לנו.

1. הקטע מתורגם מהתרגום לאנגלית המופיע ב-Steven Lukes, Emile Durkheim: His Life and Work, a Historical and Critical Study, Stanford University Press, 1985, p. 267.

חיים ויצמן הוא מתרגם וסופר וחבר בקהילת ידידיה.

גם כאשר לכאורה יש לגיטימציה למלחמה, יש לרדוף אחרי השלום.

"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי": זה שאמר הכתוב: "סור מרע ועשה טוב וגו'" (תהילים לד, טו) ולא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב), "כי תפגע שור אויבך" (שמות כג) "כי תראה חמור שנאך", "כי תחבוט" (דברים כד), "כי תבצור" (שם), "כי תבא בכרם רעך" (שם כג). כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליה, ולא לרדוף אחריה. והשלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל. אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא "החל רש והתגר בו מלחמה" (שם ב, כד), רדפו את השלום, שנאמר: "וישלח ישראל מלאכים וגו'".

(מדרש תנחומא חקת סימן כב)

תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.

(דברים א, ה)

"באר את התורה" – בשבעים לשון פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.

(דברים כז , ח)

"באר היטב" : בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את "באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת"; "באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות, ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם (ל"ה, ע"ב) שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם הנימוק הזה הובא לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)

מה בין פרשת דברים, חזון ישעיהו ותשעה באב?

שבת "דברים" היא "שבת חזון", השבת שלפני תשעה באב… לכאורה אין קשר בין ההפטרה הקשה הזאת ובין הסדרה עצמה, שאיננה פרשת חורבן אלא פרשת בניה, הסיכום שנותן משה למסע בני ישראל במדבר בדרכם לארץ. הוא מונה את כל הכשלונות שנכשל בהם דור המדבר; אבל למרות כל הכשלונות האלה הוא הגיע אל הארץ… הוא כבר כבש את אדמות סיחון ועוג והפך אותן לאדמת ישראל, ומובטח לו שיירש את כל הארץ, יוריש את את תושביה הקדומים, והארץ תהיה לו למורשה.

כל הדברים האלו נשמעים כאילו ללא תלות בטיבו ובהתנהגותו ובמעשיו של עם ישראל הוא זוכה בירושת הארץ, זוכה שאחרים יידחו מפניו. לכאורה זה דבר מיוחד בהיסטוריה. והדברים אמורים בצורה מפורשת מאד: "ראה נתתי לפניכם את הארץ… בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם יצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם"

אבל בואו וראו: תוך כל הדברים האלו, שבהם משתמע מעין ייחוד לעם ישראל מבחינת מה שה' ייעד לו בהיסטוריה, נאמרים גם דברים על עמים אחרים, על שכני עם ישראל וארצותיהם, ביניהם על עמים שהם האויבים ההיסטוריים של עם ישראל. והדברים מפתיעים מאד… הנה נאמר שם על האדומים: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר". אותו מונח של ירושה או הורשה, נאמר על עם אחר, שלא רק שאיננו עם ישראל אלא הוא אפילו אויבו… וכמעשה ישראל בכנענים, מסופר גם שבאותה הארץ, שהיא היום ארץ מואב, ישבו לפנים האֵמים, והמואבים השמידום…

מה משמעות כל האזכורים האלה על תולדות העמים, על כיבושי ארצות והורשת עמים מסוימים מפני אחרים?

לומר לנו שייחודו של עם ישראל איננו במאורעות ההיסטוריים. ההיסטוריה האנושית כולה – תולדות עם ישראל ותולדות כל יתר אומות העולם – או שהיא בבחינת עולם כמנהגו נוהג, או שהיא כולה עניין של הנחיה אלוהית. ואם יש ייחוד לעם ישראל, הוא איננו בכיבוש הארץ ולא בהתנחלות בה ולא בהורשת עמים אחרים מפניו, אלא במה שמוטל עליו לעשות בארץ הזאת: בחיובים שמוטלים עליו ושאינם מוטלים על עמים אחרים, אשר גם מפניהם הורישה ההשגחה העליונה עמים והנחילה להם את ארצם. לכן יש משמעות עמוקה שהדברים האה נקראים בשבת חזון, לפני תשעה באב.

(י. ליבוביץ : הערות לפרשיות השבוע, עמ' 111-112)

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ, כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.

(דברים א, מב-מג)

לא תעלו – לא עלייה תהא לכם אלא ירידה.

(רש"י שם, שם)

היש ה' בקרבנו אם אין. הדבר פלא איך נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן ועוד הרבה נסים, דכולי עלמא ידעי דלא עביד אלא קוב"ה (שכולם יודעים שרק הקב"ה עשה זאת). וגם כבר כתיב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. אמנם יש על זה שני אופנים צודקים: חדא,שידעו היטב שכעת ה' הולך עמם ועושה נסים, אבל כל זה אינו אלא בעוד משה חי וקיים והקב"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו. אבל לא לעולם חוס,ן משה קיים בישראל. ואנו מחוייבים להאמין שגם בלי נסים נגלים הקב"ה והשגחתו שורה בקרבנו. ועל דבר זה נסתפקו 'היש ה' בקרבנו', בלי כח משה. ומשגיח עלינו בהליכות הטבע ובשביל חסרון אמונה זו בא מלמת עמלק, ביחוד כאשר יבואר לפנינו. שנית נסתפקו אם יודע ה' מה שבקרבם, אם צמאים המה או לא. וכך כתוב במדרש רבה 'היש ה' בקרבנו' – במעין שלנו. ובאמת שני האופנים הללו תלוים זה בזה: אם הקב"ה יודע מחסור כל אדם, ממילא מובן שיכול לתקנו בהשגחתו, אע"ג שאינו ראוי לנס נגלה.

(העמק דבר שמות יז, ז)