בלק תשע"ח, גיליון 1059

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם:

לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים…

(במדבר כ"ב, ל"ה)

איור: הרי לנגבהיים

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': חָטָאתִי, שֶׁהָיָה רָשָׁע עָרוּם וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁחוֹטֵא וְאוֹמֵר חָטָאתִי, אֵין רְשׁוּת לַמַּלְאָךְ לִגַּע בּוֹ (במדבר כב, לד) כִּי לֹא יָדָעְתִּי. 'ְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִי', אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי עַד שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר כב, כ) 'קוּם לֵךְ אִתָּם', וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֶחֱזֹר?! כָּךְ אֻמְנָתוֹ: לֹא כָךְ אָמַר לְאַבְרָהָם לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ (בראשית כב, יא-יב) 'וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה', וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ' לָמוּד הוּא לוֹמַר דָּבָר וּמַלְאָךְ מַחֲזִירוֹ, וְעַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר לִי לֵךְ אִתָּם, וְעַכְשָׁו אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִי. (במדבר כב, לה) 'וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים', שֶׁחֶלְקְךָ עִמָּהֶם וְסוֹפְךָ לֵאָבֵד מִן הָעוֹלָם (במדבר כב, לה) 'וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק', מְלַמֵּד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵם שְׂמֵחִים לְקַלֵּל כָּךְ הוּא שָׂמֵחַ.

(במדבר רבה כ, טו)

לך עם האנשים. בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ, מוֹלִיכִין אוֹתוֹ.

לך עם האנשים. כִּי חֶלְקְךָ עִמָּהֶם וְסופְךָ לֵאָבֵד מִן הָעולָם (מכות י') .

(רש"י שם, שם)

לא תלך עמהם. הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם שני נתן לו רשות ללכת באמרו ית' קום לך אתם (לקמן כ'), ונבוכו המפרשים בזה, ונ"ל שאין כאן שנוי בדעת עליון ית', כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במלת עמהם, ובין המחובר במלת אתם, כמ"ש (ס"פ ויחי), בויעלו אתו כל עבדי פרעה, לכן באמרו ית' אליו לשון לא תלך עמהם, הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם בפעם שנית אמר לו לשון לך אתם, ואין במשמעות לשון זה כ"א ההליכה בעלמא שאין בה תועלת כמו לטיול ולכבוד, ולכן מנע ממנו בפירוש כל מיני השתדלות, כאמרו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וגו', וכמ"ש הרע"ס 'אם לקרוא לך באו האנשים', אם להוועץ עמך בלבד כענין קריאי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה, קום לך אתם להזהירם שלא יחטאו. ע"כ. והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה הפך הצווי, כי אמרה וילך עם שרי מואב, הנה לשון הליכה מחובר במלת עם, אשר יורה על הליכת התועלת למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם.

(הכתב והקבלה כב, יב)


 

פתוח סגור פתוח – דיבור, כוונה ומעשה

יעקב מאשיטי

פרשת בלק תמוהה היא, גדושה בחוסר מובנות וקטיעות נרטיביות. דבר אחד בתפאורה הזאת ברור, לעניות דעתי,: קיים פער – ואני מרמז כאן גם לסיום הפרשה המספר על נפילתו המוסרית של עם ישראל בסגידה לבעל פעור ובהפקרות מינית – בין הכוונה הפנימית לבין הבעתה כמילה נאמרת. הפער הזה הינו חלק בלתי נפרד מהאיום שמהווה עם ישראל על מואב: העוצמה והנוכחות הפיזית ההמונית גורמים לבלק חרדה מפני האחר, פחד מפני "העם כי רב-הוא." סיבת האימה הינה ברורה לו – נוכחות עצומה הינה ביטוי מובהק לכוונתו לטרוף כל מה שמסביב: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה." בתפישת עולמו של בלק, הנעה על מסלול גשמי בלבד, קיים קשר ישיר, מובן וקריא בין הסימן והמסומן, בין הנראות והמהות, בין חיצוניותו של הביטוי וכוונתו העמוקה. ולכן, על מנת לא ליפול קורבן לעוצמה הטורפת הזאת של העם – "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי," כלומר, סימן ברור על כוונותיו הרעות של העם החונה ליד גבולו של מואב – בלק מבקש את עזרתו של בלעם, דמות נבואית שמקורה בארם נהריים כמו אברהם, שיקלל את ישראל ויסלק את האיום המכחיד הזה. כאמור, מבחינה קוגניטיבית בלק אינו רואה פער כלשהו בין המילים והדברים, בין מערכת הסימנים ומשמעותם, ולכן הוא מבקש מבלעם לקלל "אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר." מה שבלעם אומר, מתקיים – מה שהוא מביע מתבצע, כי קיים קשר ישיר בין הסיבה והתוצאה, רצף בלתי מעורער בין הקללות של בלעם והמציאות אותה הן מעצבות.

בלעם, שבצורה לא מובנת לי כל כך, נקרא "רשע" ברוב פירושים, הוא נביא שאינו מזרע ישראל, אדם ללא שייכות כלשהי, עקור משייכות לאומית, "בלא עם" (סנהדרין קה ע"א) – בלעם אינו שותף לתפישת עולמו של בלק, ובתשובה לבקשתו של בלק ולשליחיו הוא משיב "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי." בלי לקבוע מהי כוונתו של ה' בנוגע למצב איתו הוא מתבקש להתמודד (האיום של ישראל על מואב), הוא מבקש לדעת מה' מה לעשות – אך תשובתו של הקול האלוהי תמוהה, כמו לדוגמה כשהוא שואל מיהם "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה," ובסופו שך דבר ה' מצווה עליו לא לקלל "אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא." בניגוד לכוונותיו של בלק, ובמרווח הנחצב בפסיביות של בלעם, האל לא יאפשר לנביא לקלל את ישראל – הקטיעה הנרטיבית הזאת חוזרת על עצמה שוב, והפעם בלעם מסביר את מצבו. כשבלק מבטיח לתגמל היטב את שירותיו כנביא מקלל, בלעם מבקש להבהיר שהוא לא יכול "לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה." קיים נתק בין מעשיו של בלעם לבין כוונותיו, וכמו כן קיים פער תהומי בין המילים שהוא מביע ובין הרצון שלו. בלעם כנביא הוא לא מביע את דעתו אלא מתפקד ככלי תהודה לקולו של ה' – ובנוגע לנקודה הזאת אבקש להדגיש – ה' הוא לא ישות זרה לו, אלא הוא "ְה' אֱלֹהָי."

עוד קטיעה נרטיבית באה לידי ביטוי כאשר ה' משנה, כביכול, את דעתו ובתשובה לנסיונו השני של בלק לגייס את בלעם, אומר לו "קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה." בהתאם לציוויו של ה', למחרת בלעם חובש את אתונו (עוד נקודת השקה לאברהם) והולך עם שרי מואב – תגובתו הלא הגיונית של ה' קוטעת שוב את הרצף הנרטיבי:

וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ

כידוע אברבנאל תהה כבר בנקודה הזאת ושאל:

אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר 'אם לקרוא לך האנשים, קום לך אתם', איך אחרי שהלך נאמר 'ויחר אף אלהים כי הולך הוא, ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו', והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?

אבקש לטעון כאן שהתנהגותו של ה' אינה הגיונית, כי היא באה ללמד את בלעם, דרך המאורע האזוטרי של המלאך והאתון המדברת ואת בלק, לא רק שהעם הוא ברוך, אלא שלא ניתן להשפיע על ה' או להכריח משמעות לתוך דבריו. הרצף המקוטע בין האמירה האלוהית ותוצאותיה הינו חלק מתהליך חינוכי שאנחנו אמורים לעבור – כי המציאות כפי שהיא נראית לעין, בצורה של אתון המסרבת לנוע קדימה או כעמים המאיימים עלינו, ממחישה ומביעה משמעות אחרת לחלוטין, כי קיים פער אינסופי בין התגלותו המוחשית של ה' לבין מהותו וכוונותיו. לכן, במקום לטעות כמו בלק ולתת כמובן מאליו שאנו נוכל להבין היטב את המציאות בה אנו חיים, בל נחטא כמו בלעם כי לא ידענו שה' ניצב לקראתנו בדרך, אנחנו מתבקשים ללמוד מפי האתון על האי היגיון של ההיגיון האלוהי – הפה הפעור, החרד והסובל של האתון המוכה מכריח את בלעם, כמו גם הקורא המודרני, להפנים שאיננו יכולים להבין עד לעומקם המהותית ביותר, את המציאות הבלתי הגיונית שלנו. התגובה הראויה היא לא טירוף כאוטי ביקום חסר משמעות, אלא לקוד ולהשתחוות בצורה שכלית והתנהגותית, לנקוט ברחמנות וענווה ולקטוע את הקשר בין המילים שאנו מבטאים לבין הרצון האלוהי. לא בניית מזבחות, ולא כבוד כספי כלשהו, ולא שינוי מיקום או שייכות לאומית יוכלו לקבוע מהי כוונתו ורצונו של ה' – "אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר." בלעם הוא "הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" ולכן רואה הוא, בשעת נבואתו וברגע של גילוי עיניים, את המציאות האלוהית, "אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" – שלוש הברכות, כמו שלוש הפעמים בהן בלעם מכה את אתונו, הינן מעשה לא מובן, חסר הגיון וקשר עם המציאות.

הסיפור בפרשה הזו הוא מסופר מנקודת מבטם של בלעם ובלק – בסוף הפרשה אנחנו חוזרים אל המחנה הישראלי, בו החוויה הזאת של פער בין המציאות והמהות האלוהית אינה נסבלת ואינה נחווית תמיד בצורה בונה. החטאים של ספר במדבר בכלל ובפרשה הזאת בפרט מצביעים על עם שמתקשה לעקוב בנאמנות אחר אלוה מבלי לדעת את כוונותיו, מבלי לגעת בחומריותו (חטא העגל) או לערער על ההיררכיות שלו (קורח). בסוף פרשת בלק העם נופל – לא – בניגוד למה שאומרים רוב הפרשנים – בגלל בלעם ולא בגלל בלק. זה עתה התבקשנו ללמוד בענווה שאין תמיד רצף לוגי בין הדברים – אל נא נטעה ונשליך על בלעם ובלק את מלוא האחריות. החטא המיני והפולחני של בעל הפעור – שני הפנים הללו קשורים בפרשנותו של רש"י (עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעֲרִין לְפָנָיו פִּי הַטַּבַּעַת וּמוֹצִיאִין רְעִי, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ (סנהדרין ס' ע"ב)) – מצביע על הנפילה המובהקת של האדם לתוך מעמקי הצורך הגשמי מאוד לחוות את המשמעות בצורה מיידית, פיזית. אין קשר ישיר בין הברכות (שהן קללות מפוספסות1) של בלעם או הכוונות של בלק, לנפילתו של העם – ישראל נופל כי הוא טועה, כמו שטעו בלעם, בלק ואחרים, בנסיונו לאחוז בידיו בנוכחותו של הממשי, וליצור חפיפה בלתי מתפשרת בין הנחווה והמשמעות. כמו שלבלעם אין שליטה על דברי פיו, וכמו שמשמעות הקללות היא ברכה של ממש, וכמו שאין משמעות מובנת להתנהגותה של האתון ולהתגלותו של המלאך, כך הקורא מתבקש, לעניות דעתי, להפנים שפתיחת הפה ופתיחת העיניים אל מול המציאות הלא מובנת, הינם מעשה כרוך בסכנה. על מנת להבין צריך האדם לא להבין, על מנת לראות חייב הוא לא לראות, ועל מנת לבטא חייב הוא לפתוח את פיו ולרסן את כוונתיו בשקט.

בלעם בלעם. שהקללה הפכה לו לברכה והברכה לאהבה

כל הלילה לא ישן ובבקר השכם רץ אל הגבעות

שמהן השקיף על בני ישראל ומהן נשא את דבריו

אבל בני ישראל כבר עזבו בלילה בחפזון, קלי תנועה

משוחררים מקללה ומברכה ובלעם ראה רק את המחנה

הנטוש, שאריות חבלים ויתדות ורמצים במדורות

וריח עדרים וזכר בשם נשים וצעיפים שנשכחו,

שמלה שנקרעה בין קוצים קשים, כדים שבורים

וסרט צבעוני ותן מחטט באשפה ומילל.

ובלעם חזר אל ביתו, כמו אדם שחוזר לחדר אהבתו

למחרת, והחדר ריק ומוצא רק מכתב אהבה מקמט

גרב לבן, מסרק שבו שער, כך התגעגע

על בני ישראל. בלעם בלעם בלי עם,

שהקללה נהפכה לו לברכה והברכה לאהבה

והאהבה לגעגועים והגעגועים לכאב שאין לו קץ

ומחלונו באפק עוד ראה את עמוד

האש ועמוד העשן שלעולם לא יפגשו.

 (יהודה עמיחי – 'תנ"ך תנ"ך , אתך אתך ומדרשים אחרים)

  1. אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו; ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – 'מה טבו אהליך יעקב'; לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנתיך ישראל'; לא תהא מלכותן נמשכת – 'כנחלים נטיו'; לא יהא להם זיתים וכרמים – 'כגנת עלי נהר'; לא יהא ריחן נודף – 'כאהלים נטע ה׳' – ; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – 'כארזים עלי מים'; לא יהיה להם מלך בן מלך – 'יזל מים מדליו'; לא תהא מלכותן שולטת באומות – 'וזרעו במים רבים'; לא תהא עזה מלכותן – 'וירם מאגג מלכו'; לא תהא אימת מלכותן – 'ותנשא מלכתו' (סנהדרין קה, ע"ב)

יעקב מאשיטי הוא מרצה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן וחבר קהילת ידידיה.


"על מה הכית את אתֹנך": התורה מעונינת בפיתוח רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על אחת כמה וכמה.

(תנחומא בלק סימן י)


הנה זה על דרך השלמות לנו כדי שלא נתנהג במדת האכזריות, ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות ואפילו באישי איזה בעל חי שיהיה זולתי בעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכֹל בשר, לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, י"ז, בתרגום הרב קפאח)


אתונו של בלעם: מציאות, חלום או נבואה?

'ויפתח ה' את פי האתון': על דרך הפשט, דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל, תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא.

ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך ל'ויפתח ה' את פי האתון' 'ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה", כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטייתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

 (רבינו בחיי במדבר כב , כח)


כבר בארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, בין שפורש הדבר ובין שלא פורש… ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני האדם… וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה.

(מורה נבוכים לרמב"ם ב, מ"ב, בתרגום הרב קפאח).


חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)


והעמיד צלם בהיכל – פליגי בה אמוראי בירושלמי; חד אמר: צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר: צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה.

(ר' עובדיה מברטנורא תענית ד, ו)


היו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?!

אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.

מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב 'ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיביהו ירושלם למלכותו'.

במה השיבו? שמואל בר בינא בשם רבי אחא: ברוח השיבו כמה דת מר 'משיב הרוח וידע מנשה כי ה' הוא האלהים' באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.

 (ירושלמי סנהדרין פרק י, ה"ב )

 

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.