בלק תשע"ז, גיליון 1010

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר:

אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב

 לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי

 אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

(במדבר כד, יב-יג)

איור: הרי לנגבהיים

 

אותו אדבר. הנה פעם ראשון אמר 'אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר' (כ"ב ל"ח), ששם היה מכוון להודיע שהנבואה אינה באה אליו מצד עצמו, אלא מרצון הש"י, ולזה אמר היכול אוכל דבר מאומה אשר ישים אלהי' בפי אותו אדבר, ובפעם שני אמר (כ"ג ט"ז) 'אותו אשמר לדבר', כי שם השיב על מאמר בלק 'לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת' – פי': ולא היה לך לומר הברכה, אף שהנבואה מהש"י עד שאינך יכול לקלל, על כל פנים לא היה לך לברכם, לכן השיב 'אותו אשמר לדבר', שאני צריך לדבר ולשמור מאמר הש"י, ובפעם שלישי (למ"ד) אמר 'כל אשר ידבר ה' אותו אעשה', תשובה על מה שאמר בלק 'גם קוב לא תקבנו' דעל כל פנים לא היה לך לקללם ולא לברכם והשיב 'אותו אעשה', אני מוכרח לעשות מה שידבר, ובפעם הרביעית אחר שחרה לו לבלק וחשב עליו שמרצונו וחפצו יקיים דברי השם, השיב בלעם 'לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי', הודה שאין בו כח לילך נגד רצונו ית', והזכיר הדבור והעשיה שבשניהם לא יוכל להתנגד נגד רצון המצוה עליו, מדברי הגר"א.

(הכתב והקבלה שם, שם)


'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ' (שמות לב, א)

נַחֵם אילן

פרשת 'בלק' נחתמת בסיפור המביש שהתרחש בשטים ואשר עליו נאמר במדרש 'בשטים – במקום השטוּת' (ספרי במדבר, פרשת בלק, פיסקא קלא). סיפור זה הוא כסיפור בבואה של מעשה העגל ותוצאותיו. האחד אירע סמוך ליציאת ישראל ממצרים והאחר סמוך לכניסתם לארץ. כמעט ארבעים שנה מפרידות בין שני האירועים שהביאו לאלפי חללים: 3,000 בחטא העגל ו-24,000 (פי שמונה!) בשטים. תשומת הלב של המעיינים במעשה השטים מוסבת בדרך כלל למעשי העם וליזמה של פנחס. אני מבקש לבחון את האירוע מנקודת המבט של משה.

שלושת הפסוקים הראשונים מספרים את אשר אירע שם: 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל' (א-ג). בשעת מעשה העגל שהה משה בהר ועל כן לא יכול היה לדעת מה מתרחש במחנה, אולם בשטים היה משה בקרב העם. אף על פי כן לא נקט צעד כלשהו – לא לפני ההידרדרות ולא במהלכה, ועל כן נאלץ האל ליזום: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל' (ד). משה הצטווה להוקיע את ראשי העם, אך תחת זאת הורה הפסוק הבא: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר'. האמנם זה מה שנדרש לעשות? ואם לא, מדוע שינה מדבר ה'? השאלות הללו יישארו ללא מענה, לפחות ללא מענה מפורש בסיפור המקראי.

אולם בטרם מימשו השופטים את פקודת משה השתבש התרחיש: 'וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. מתברר שאבדו הבושה והיראה, לפחות לאדם אחד שבינתיים נותר עלום, אולם מיד בהמשך נחשף ייחוסו. משה לא הגיב, אך כידוע, 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' (אבות ב, ה):

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף (ז-ט).

כאן נחתמת יחידת המשנה בסיפור, ופה מסתיימת גם פרשת 'בלק'. פרשת 'פינחס' פותחת בפיסקה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא (י-טו).

פרשת 'בלק' הסתיימה עם שאלה גדולה: איך יש להתייחס אל מה שעשה פינחס? התוצאה המידית נראתה חיובית – 'וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' – אולם האם העצירה היא חזות הכול? האין כאן חתירה תחת סמכותו, מעמדו ומנהיגותו של משה? והאם קנאות איננה 'מדרון חלקלק' שראוי להימנע מפניו? האם הרווח גדול מן המחיר או שמא להיפך? לו היה ברור שמעשה פינחס ראוי וחיובי, לא היה צורך בהתגלות נוספת של ה' למשה! וכמה זמן חלף מעת שפינחס קם מתוך העדה עד שה' אמר את שאמר? התורה אינה מספרת על כך מאומה, אולם הקורא הנותן דעתו על מה שחבוי בין השיטין ער לדרמה הגדולה המתחוללת בין המילים ובין ההתגלויות.

במעשה העגל משה נקט הרבה יוזמות: הוא חילה את פני ה' בעודו בהר לבל יממש את הרעה שתכנן לעמו, הוא שיבר את הלוחות, טחן את העגל, השקה את העם, הפעיל את אחיו הלוויים במסע טבח נוראי ושב להר לנסות ולהשיג מחילה על המעשה המחפיר שעשה העם בהיעדרו. יוזמותיו הניבו כמה הצלחות, מידיות ומתמשכות. על רקע התנהגותו ופעילותו במעשה העגל ניכרים במשה שבשטים רפיונו, העדר המנהיגות, חולשת הדעת ובעיקר הפסיביות שלו. כולם יוזמים: בנות מואב, זמרי ופינחס, ורק משה נותר קפוא, מאובן, 'תקוע'. שוב אין זה משה שמלפני ארבעים שנה. אמנם הפסוקים החותמים את התורה מכריזים 'וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה' (דברים לד, ז), אולם קרוב לשער שזו מליצה פיוטית שאינה מתארת נאמנה את תפקודו בשטים.

חולשתו של משה ניכרת גם בהמשך. פרק כה נחתם בציווי: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר' (טז-יח). מימוש הציווי בא רק בפרק לא, ושם מתברר שהלוחמים מילאו את הוראותיו באופן חלקי בלבד, ועל כן: 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?! הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'!' (לא, יד-טז). חולשת המנהיגות ניכרת אפוא גם כאן. משה, הגיבור המובהק של ארבעה מחמשת חומשי התורה, הוא אנטי-גיבור בסיפור זה, ודווקא על רקע תפקודו בהקשרים אחרים מקבל חוסר התפקוד שלו בסיפור זה עומק ומשמעות מעבר למה שמזמנת העלילה ומעבר למה שמשתמע בעיון ראשון בסיפור. יתירה מזאת: אין להבין את תפקודן של שאר הנפשות הפועלות בסיפור בלא להעריך את חוסר התפקוד של משה. משה משמש כאן 'מראה הפוכה' לא רק לשאר הגיבורים שבסיפור אלא גם לעצמו בסיפורים אחרים! לשון אחר: חלק מהותי מן המשמעות שבסיפור נחשף לא מתוכו אלא רק מתוך השוואה לסיפורים אחרים ובראשם מעשה העגל. אין זה חידוש ואין זה חריג בסיפור המקראי. דווקא משום כך כדאי שלא לשכוח כלל זה וליישמו באופן עקיב בעת עיון ביקורתי בסיפוריו, שבאו בעיקר לא כדי לדווח על התרחשות אלא ללמד לקח הקשור לאופי האדם.

פרופ' נחם אילן הוא ראש בית הספר ליהדות, הקריה האקדמית אונו – קמפוס ירושלים 


חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)


וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

(שמות פרק לב)


לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברתיישר כחך ששברת.

 (רש"י דברים לד , יב)


…ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו.

ויותר מזה, הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולא נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד.

(משך חכמה שמות לב, יט)


ממדף הספרים

בספרו האחרון "הרוקם מירושלים" (הוצאת כרמל, 2017) מגולל אבי, לוסיאן לזר, מחבריה הראשונים של בתנועת "עוז ושלום", את סיפור חייו, 44 שנה בצרפת ו-48 בארץ. זהו סיפור ארוך של נון-קונפורמיזם, החל מלידת סבו מאם חד-הורית (באמצע המאה ה-19!), דרך בחירתו כאיש שומר מצוות לנהל תיכון כללי בירושלים (רנה קסין) ועד להשקפת עולמו ההומניסטית והדוגלת בשלום בחברה האורתודוקסית של היום.

כבר בגיל צעיר ביותר, בעיר מץ במזרח צרפת, היה עד לכך שאביו הזמין לביתו פליטים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית ועזר להם להיקלט בעיר, וזאת בניגוד לפרנסי וחברי הקהילה שהעדיפו שאותם פליטים ימשיכו בדרכם מערבה.

בתקופת הכיבוש הנאצי, כתלמיד תיכון בעיר ליון בדרום מזרח צרפת, מצטרף לוסיאן לתנועת הצופים היהודים, ולמחלקה המחתרתית של התנועה, "השישית", הפועלת להברחת ילדים יהודים ממחנות הריכוז בדרום צרפת, הסתרתם במוסדות ומשפחות לא יהודיות שהיו מוכנות לעזור בשמירה על קשר רצוף עם ילדים אלה, ולהברחתם מעבר לגבולות צרפת. הפרשה המפורסמת ביותר היא הברחת 108 ילדי וניסיו שהיו מיועדים למשלוח למחנות המוות מתחת לאפם של הגסטפו ושל הרשויות הצרפתיות המשתפות פעולה בעזרת הכומר גלסברג (עליו כתב לוסיאן לזר מונוגרפיה: "אלכסנדר גלסברג – כומר יהודי" הוצאת מורשת, 1991).

לאחר שנתיים של לימוד יהדות במוסד המחתרתי "בית המדרש הקטן" בעיר לימוז', על פי הוראה של מי שעמד בראש תנועת הצופים היהודים, רוברט גמזון "קסטור", בקיץ 1944 מצטרף לוסיאן לפלוגה הלוחמת של התנועה במחוז טארן בדרום מערב צרפת, פלוגה שתרמה תרומה מכרעת לשחרור האזור מידי הכובש הנאצי. לאחר מכן הוא מתגייס יחד עם כל הפלוגה לצבא הסדיר של צרפת החופשית הלוחמת לצד בעלי הברית בהדיפת הגרמנים חזרה לגרמניה, עד לסיום המלחמה.

לאחר לימודיו בליון, בישיבה באקס-לה-בין ובפריס, לוסיאן שותף להקמת התיכון היהודי "יבנה" בפאריס ולהוראה בו. באותו זמן הוא עומד בראש התאחדות הסטודנטים בצרפת הנאבקת בניסיון ראשוני של האנטישמיות להרים ראש. לאחר נישואיו ולידת בנו הבכור, הוא לוקח על עצמו בגיל 28 את ניהול בית הספר היהודי בבריסל בבלגיה.

לאחר שנתיים בראש המוסד הזה הוא מתמנה למדריך הדתי של כל הנוער היהודי בקהילת שטרסבורג, עוסק בטיפוח תנועות הנוער (כולל "השומר הצעיר" שמקבל אפשרות לפעול בבניין הקהילה למרות התנגדות פרנסי הקהילה), בפיתוח פעילות הסטודנטים היהודים, ובהקמת תנועה של זוגות צעירים המושכת אליה גם משפחות צעירות הרחוקות מכל פעילות קהילתית. בהמשך הוא מתמנה למזכיר הכללי של הקהילה ותורם תרומה חשובה להקמת הבניין החדש והנוכחי של הקהילה היהודית. בתחילת שנות ה-60, הוא פעיל בקליטת היהודים מצפון אפריקה, בעיקר מאלז'ריה לאחר שזו קיבלה עצמאות.

בשנת 1968 לוסיאן לזר עולה לארץ ומתמנה למנהל בית ספר כרמיה (במחנה יהודה בירושלים) שהופך לאחר שנתיים לבית הספר רנה קסין (ברמת אשכול). בבית הספר הוא מנהיג פעילויות "דתיות" (תפילת מנחה, הכנה לבר/בת מצווה, שיעורי תלמוד) ללא כפייה. ביוזמתו מתקיים מפגש ספורטיבי קצר מועד בין תלמידיו לבין תלמידי בית ספר פלסטיני קרוב.

במקביל הוא מנהל פעילות עיתונאית כנציג של העיתון היומי של אלזס בארץ, ושולח כתבות יומיות בתקופת מלחמת יום כיפור ומדווח על מפגש בגין-סאדאת באיסמעיליה בדצמבר 1977.

לאחר פרישתו בתחילת שנות ה-80, מקדיש לזר את חייו לחקר הרזיסטנס היהודי בצרפת הכבושה, ולחקר חסידי אומות העולם כחבר הוועדה ביד ושם, הממונה על ההכרה והענקת האות. בוועדה זאת הוא מכהן עד היום, וכתב מספר חיבורים בנושא זה.

בספר זיכרונותיו הוא פורש את השקפתו ההומניסטית, הדוגלת בדיאלוג יהודי-נוצרי ומתנגדת לאלימות, לכיבוש ולדיכוי העם הפלסטיני. על דעותיו, אותן לא הסתיר, שילם מחיר חברתי לא קטן. למרות זאת, ממרום גילו נשאר אבא אדם מאוד אופטימי, בגלל המשפחה הענפה שהוא הקים ובגלל שהוא מפרש את כל מה שקרה מאז השואה כהתקדמות האנושות בתחומים רבים: הדה-קולוניזציה, קידום הנשים, ביטול עונש המוות בכמה מדינות, שוויון הזכויות לשחורים ולמעוטים אחרים, איחוד אירופה, הדו-שיח יהודי-נוצרי ועוד, וכמובן הקמת מדינת ישראל והביטחון שלו שהמגמות הקשות השולטות בה הן בנות חלוף.

דני לזר

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.