שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. (שמות כ, ח') שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות. אהוב את המלאכה, כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית, שנא׳ (שמות כ׳, ט׳-י׳) 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך'. רבי עקיבא אומר: עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה, ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים; כיצד? ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה ולערב שבת אין לו מה יאכל, היו לו מעות של הקדש...
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאן כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ , בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. (שמות ט"ו, כ') ותקח מרים הנביאה. הֵיכָן נִתְנַבְּאָה? כְּשֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, אָמְרָה עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה (דף י"ב). דָּ"אַ – אֲחוֹת אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁנִּצְטָרְעָה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. (רש"י שם, שם) מה ששורה הנבואה על אישה, נראה לומר שאין לתמוה שהרי מין האדם היא ואדם נקראת, שנאמר (בראשית ה׳, ב׳) 'ויקרא את שמם אדם'. והנה מזה אמרו שרה היתה נביאה כמרים, או גדולה ממנה שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקדש, ודרשו רז"ל (בראשית כ״א, י״ב)...
ויֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו (שמות י' , כ"ב-כ"ג) …חושך של מצרים לא היה כמו חשכת לילה שיועילו נֹגה ונר להאיר, אלא היתה אפֵלה, כי השמש האיר על הארץ כמנהגו, אבל לא הגיע האור לעיני המצרים לפי שהוכו באפֵלה, וה' יתברך המציא ענין מה וגוף חדש סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם, כי היה בו ממש ומונע ניצוצי האור, דומה לתבלול שעל עיני העור, וזהו שאמר הכתוב: "ויהי חֹשך", כלומר: יתהוה ענין חדש יחשיך בעדם, ולא אמר "ותחשך הארץ", כמו שאמר בארבה,...
וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. (שמות ז', י"ב) והנה בעניין מעשה החרטומים, ר' חייא בר אבא (סנהדרין ס"ז ב') אמר: 'בלטיהם' – אלו מעשה שדים, בלהטיהם – אלו מעשה כשפים, וכן קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע ע"י כשפים, וראב"ע כתב שלא היה אלא אחיזת עיניים, כן דעת י' ד' מיכעאליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות וע"י השלכתם ארצה ניעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת, ובפרט במין Vipera הנקראת haje, כמו שהביא , Cahen ודעת אייכהורן כי גם מעשי משה כך...
וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. (שמות ה, כ-כא) ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפט – מיכן שאין אדם נתפס בשעת כעסו, שלא נחשב להם עוון בדבר הזה. (מדרש לקח טוב, שמות ה׳:כ״א:א׳) ויאמרו עליהם: ירא ה'. חמסנו שהוא עליכם. ודע כי החמש ההרגשות מתחברות במקום אחד למעלה מהמצח. על כן אמדו הרגשה אחת תחת חברתה כמו 'ומתוק האור'. ורבי מרינום אמר שאנו נמאסים ונבאשים בעיניו כריח רע. (אבן עזרא שם, שם) ירא ה' עליכם וישפֹּט –...
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה. (בראשית מח, ח) ויאמר: מי אלה – בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב 'ועיני ישראל כבדו מזקן'. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים, מכל מקום היה אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם היתה השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. אם כן לא היה נצרך להאריך כל כך. אלא לומר 'בני המה'. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו כפירוש רש״י. אכן, לפי הפשט: כאן החל יעקב להמשיך עליו ולברכה. שהרי עד כה דיבר בבחינת יעקב כמו שכתבנו לעיל....
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. (בראשית מ"ז, כ"ז ) וישב ישראל בארץ גושן וגו – כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב״ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב 'וישב יעקב' – ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו...
שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה. וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ. (בראשית מא, כו, ל) ולמעלה לא אמר "יהיו שבע שני שבע", וזה לשתי סיבות: האחת, כי יוסף לא עמד פתאום על אמתת העניין, וכך דרך רוב ההשגות, איך שיהיו. והשנית, כי מן ההיפך הזה ייוודע היפוכו. ואמר אריסטו בספר המידות, כי כאשר היו לפנינו שני הפכים ולא נדע עניינם, נרוץ להשיג תחילה אמתת המועט הנעלם ואחר נשיג מזה היותר נעלם. – כן העניין בכאן, כי פרות ושיבולים טובות, שיהיו משל וחיקוי לשנים טובות...
וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. (בראשית מ, כ"ג) …ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מליבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מליבו כי אם היה בליבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מליבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מליבו ומדעתו, עת עלות על זכרונו עד עת קץ, שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא, אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה, 'ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כורחו. (אור החיים שם, שם) ולא זכר שר...
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ. (בראשית ל"ג, ד) וישקהו – נקוד על ויקשהו… שלא נשקו בכל לבו. רשב"י אומר: הלכה: בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. (ספרי במדבר סט, ב) מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים – חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע, כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית? החרב...