הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא

 וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת

נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.

(במדבר ל"א, ג)

אנשים – צדיקים, וכן (שמות טז) 'בחר לנו אנשים' וכן (דברים א') 'אנשים חכמים וידועים.

(רש"י שם, שם)

החלצו מאתכם אנשים לצבא. פירש"י אנשים צדיקים, צריך להבין למה ציוה לבחור צדיקים,

ועיין רמב"ן. ונ"ל

כי ה' הקפיד יותר על כבוד ישראל, לכן אמר נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר לתת נקמת ה'

במדין, כי משה הקפיד יותר על נקמת ה', והנה לזה צריך צדקות

ביותר שיעמוד נגד אויביו ולא יתן לבו לנקום בו לאשר עשו

לו רעה, ויהיה כל מחשבתו רק לנקום נקמת ה' ולכן אמר משה החלצו

אנשיםצדיקים שיהיה מעצור ברוחם וכל מחשבתם לנקום רק נקמת

ה' במדין. והשתא אתי שפיר דכתיב

וימסרו בע"כ, כי לא האמינו בעצמם שיהיה להם כח המעצור, כדרך צדיקים שאינם מאמינים בעצמם וק"ל.

(הרב אברהם שמואל

בנימין סופר: כתב סופר שם, שם)

אם המלאכים המשחיתים יעזבוני…

משה לנזמן

קרוב לתחילת פרשת מטות-מסעי

מופיע הציווי להכות את מדיָן. פרשת הנקמה במדיָן תמוהה ממספר

היבטים. ראשית, בסוף פרשת בלק, כאשר בני ישראל מתפתים לזבוח לבעל פעור, מתחיל פרק כב' כך: "וישב ישראל בשטים; ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

רק אחרי שהקב"ה מבקש להעניש את בני ישראל, מוזכרת כזבי בת צור, בת לראש אומות

בית האב למדיָן.

שנית, אומר הקב"ה

למשה מפורשות להכות את מדיָן על שום שצוררים הם לבני ישראל ועל שום כזבי בת צור אחותם.

לעומת זאת, כלפי מואב אין ציווי לנקוט באלימות פיזית, אלא רק אזהרה 'שלא יבואו בקהל'.

יתרה מזו : היו סיבות טובות יותר לנקום במואב מאשר במדיָן,

כי בנוסף לפיתוים של בנות מואב את בני ישראל, לא הרשו המואבים לבני ישראל לעבור דרך

ארצם. הציווי של הקב"ה להכות את מדיָן (וההבנה של משה שמדובר גם בבנות מדיָן)

לכאורה לוקה במעט מאד הצדקה. נראה, כי המדיָנים מתלווים

למואביים בגיוס של בלעם בן בעור לטובתם, אבל מואב – ובראשם בלק – היה היוזם, ונראה,

כי המדיָנים הם הנגררים.

שלישית, הציווי של משה

לערוך טבח בנשות מדיָן ובילדים רחוק מן הדעת, גם יחסית למה שהיה מקובל בימי קדם. אפילו

עבור לוחמי בני ישראל, שהרגו כל זכר, לא היה דבר זה מובן מאליו. כמו כן, זו הפעם היחידה

שמוזכר בתורה, כי נדרשים בני ישראל לעבור תהליך של היטהרות אחרי פעולה צבאית.

רביעית, חמיו של משה,

יתרו, היה כהן מדיָן, וכמובן ציפורה אשתו של משה הייתה מדיָנית. יתר על כן, לכאורה

היתה חייבת ציפורה מיתה, שכן היא אישה מדיינית "יודעת

איש".

יש לשער, כי פרשה זו

נכתבה ללמדנו דבר משמעותי, ודבר זה קשור גם לתוכן הציוויים וגם לדרך בה הועברו אלינו,

ככל שהם רחוקים מן הדעת, כן משמעותם חשובה יותר.

לעתים קרובות, היחסים

בין בני ישראל לאיומים חיצוניים הם משל ליחסים פנימיים. במקרה דנן, משל זה מתבקש, שכן

ההקשר נראה מבולבל והתוצאה מבעיתה. לכן נשאל: מה נוכל ללמוד מן הפרשה שלפנינו על הכוחות

המתחוללים בינינו לבין עצמינו ?

לדעתי, מזמינה הפרשה

מפגש בינינו לבין הרוע שבתוך כל אחד מאיתנו. ככל שאנו מתפתחים, אנו עדים להתפתחות יכולת

האמפתיה כלפי הזולת ולהבנת המשמעות הפוטנציאלית של מעשינו, לסור מרע ולעשות טוב. אבל

בכל אחד מאיתנו יש גם מרכיב אנוכי, בלתי מתחשב ואף אלים, מרכיב שלפעמים אנחנו מתכחשים

לקיומו, והיינו מעדיפים שלא היה קיים בכלל.

הפסיכולוג רולו מיי, בספרו הקלאסי "אהבה

ורצון" כותב על החלק הדאימוני באדם (בניגוד לדמוני,

שטני). האדם נולד עם חבילה של "פוטנציות", דחפים שעוד לא יצאו אל הפועל.

פוטנציות אלה, שהדחף הדאימוני מניע אותן, הן המקור של החלקים

הבונים וגם של החלקים ההרסניים שלנו.

ככלל, אנו רוצים להאמין

שאנו אנשים טובים, וההכרה ברוע שבנו פוגעת בצרכים הנרקיציסטיים

שלנו. אנו רוצים לחשוב שיש אנשים רעים ושהרוע נמצא כולו אצלם. אנחנו, לעומת זאת, הטובים,

וכך אנו מתעלמים מעדויות שהפוטנציאל לעשות מעשים רעים מאד נמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

הכחשת הרוע עלולה דווקא להביא להתפרצותו.

רבים מן הקוראים יזכרו

את הניסוי המפורסם של מילגרום. המשתתפים בניסוי, סתם אנשים מן הרחוב, התבקשו ללמד אדם

(משתף פעולה של הנסיין) שורה של מילים. על כל טעות התבקש הנבדק ללחוץ על כפתור האמור

להזרים זרם חשמלי ("הלומד" לא קיבל את הזרם באמת, אבל "המלמד"

סבר שהזרים זרם אמיתי). עם כל טעות, הם היו אמורים להגביר את הזרם בחמשה עשר וולטים.

עורך הניסו רצה לדעת מהי עוצמת הזרם המירבית שיסכימו המשתתפים

לתת, כאשר אדם בחלוק לבן מורה להם להמשיך בניסוי. לתדהמתו של עורך הניסוי, רוב רובם

של המשתתפים הסכימו להזרים זרם חשמלי בעוצמה כזו, שאילו היה הזרם אמיתי היה הורג את

הלומד. יתר על כן, רוב המשתתפים נכנסו להלם על כך כשגילו שהם מסוגלים להגיע למצב כזה.

הנמשל, גם של הניסוי וגם של פרשתנו הוא, שמקור הרוע איננו באנשים רעים; הוא באנשים

רגילים המוכנים, בנסיבות מסוימות, לבצע דברים רעים מאד.

באוניברסיטת סטנפורד נערך ניסוי אחר, ובו חילקו סטודנטים באופן אקראי ל"סוהרים"

ו"אסירים" ועשו סימולציה של בית סוהר במרתף האוניברסיטה. הם התבקשו לנהוג

כפי שחשבו שהתפקיד שלהם מחייב אותם. הם ביצעו את תפקידם "היטב" עד כדי כך,

שנאלצו הנסיינים להפסיק את הניסוי.

ההתמודדות עם הרוע דורשת

אומץ. אומץ הוא מושג המבטא את היכולת להתעלות מעבר לנסיבות ולהגיע לחירות אמיתית לבחור

בין טוב לרע. הרי ללא אפשרות של רוע אין חירות ואין בחירה אמיתית בטוב, אך לסור מרע

ולעשות טוב, כאשר קל ואפשרי להימשך אל הרוע, הוא מעשה גבורה.

בפרשה שלנו האדם הממחיש

את הגבורה הוא יתרו, ואולי בדומה לאביה, ציפורה. יתרו הוא אינו רק מדיָני, הוא כהן

במדיָן. הוא מכיר בכוח המוסרי של היהדות ולדברי הפרשנים

המסורתיים, הוא אף מקבל עליו עול מצוות. עם כל זאת, הוא בוחר לחזור למדיָן ולהיאבק לטובת הצדק שזה עתה גילה. צפורה, הנישאת למשה לפני

שיודעת מה משמעות הקשר עמו (וגם לפני שהשליחות התגלתה למשה במעמד הסנה הבוער), אינה

מבינה תחילה את משמעות ברית המילה בבניה. אבל כאשר חווה מקרוב את המאבק על החיים של

משה, היא מבצעת ביוזמתה את ברית המילה בבניה, ומאותו הרגע היא למעשה עוזבת את עולם

הקונפורמי ונקשרת רגשית למשה בברית דמים. מעשי גבורה אלה, כאשר יתרו וציפורה חוו את

האור לגויים שהקרינו אוהלי יעקב, היו עבורם לדרך החיים, שגם הצילה אותם מגורל המדיָנים.

הציווי הלא-רציונלי, כביכול, הוא מטאפורה לצוו הפנימי בכל אחת ואחד מאיתנו,

לגלות את הרוע הקיים בנו, שמקורו בצללים של חוויות החיים שלנו, והמתבטא אפילו בפוטנציאל

לרצוח נשים וילדים. הדרך להימנע מכך עובר בהכרת פוטנציאל הזה כדי לאגור את האומץ לצאת

ממעגל החטאים והעונשים. זה שבפרשה התממש הטבח בפועל הוא הכרחי כדי להציב בפנינו, שעבורנו

נכתב הספר, את הכורח לבחור בחירות גמורה בין רוע אמיתי, שיכול להתממש כלשונו, לבין

האומץ להתנגד ולעשות טוב.

האומץ להיאבק למען עולם

צודק יותר מתחיל בקבלת העובדה, כי כל אחד מאיתנו יכול להיות טוב מיסודו, ויחד עם זאת

לבצע מעשי זוועה. ממסר קשה זה נגזרת דווקא התקווה, כי אם הרוע כה קרוב, הטוב יכול גם

להיות אך במרחק נגיעה, אם רק נממש את החובה לבחור מתוך חירות.

היה זה המשורר רילקה

שכתב: אם מלאכי התחתון יעזבוני, אני חושש, כי מלאכי עליון יעזבוני גם כן.

דר' משה לנזמן הוא פסיכולוג קליני

הרחבת גבולות

הארץ: חלוציות או דאגה לרכוש

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו

עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ

והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל

השבטים, שנאמר (דברי

הימים א, ה)

'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

(רבינו בחיי

במדבר לב, ב)

…כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'… פרשת הגלויות החלה בראש

וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים

אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם,

היו הם הראשונים לצאת לגלות.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת

השבוע, עמ' 746)

חברה מתוקנת

אינה מענישה ללא העמדה לדין

וְהיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

(במדבר לה, יב)

רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבא

לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר: 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט', והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין

שעברו ועשו, שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בבית דין.

(רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ה(

כל הורג נפש יוכל לנוס שמה, ודבר זה

ימנע את האפשרות שהאדם יומת בטרם יעמוד לדין; כי רק בית דין רשאי להכריע אם האיש חייב

מיתת בית דין או הוא חייב גלות או פטור מכלום. וכך אומרת המשנה (מכות ט, ע"ב)

על פי האמור בפסוקים כד, כה: 'בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין

ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה בבית דין הרגוהו ושלא

נתחייב מיתה פטרוהו מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו,

שנאמר (במדבר ל"ה) 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו' ובמסכת מכות (יב,

ע"א) למדו דין כללי מן הפסוק

שלנו: אפילו ידוע בוודאות גמורה שהוא חייב מיתה – כגון רצח לעיני בית דין – אין להרוג

את הרוצח בלא התהליך המשפטי הראוי; "מנין לסנהרין שראו

אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר?

תלמוד לומר: 'עד עמדו לפני העדה למשפט' – עד שיעמוד בבית דין אחר". ועל פי האמרו כאן, הרי אותו תהליך משפטי חייב להיעשות על ידי שופטים אחרים

שלא היו נוכחים בשעת מעשה. הנוכחים יכולים להיות רק עדים ולא דיינים, כי אמרו במסכת

ראש השנה (כו, ע"א), שאין העד הרואה נעשה דיין בדיני

נפשות: מי שהיה נוכח במשעה כעד אינו יכול להיות דיין באותו עניין, שכן תפקיד בית הדין

לזכות את הנאשם במידת האפשר, אך "כיון דחזיוהו דקטל נפשא, לא מצי חזי ליה זכותא" – המעשה משאיר את רישומו על כל הרואים, ושוב אין הם

יכולים לדון בו בלא פניות ולמצוא בו צד זכות.

(הרש"ר הירש במדבר לה, יב)

גזרות שהן כורח השעה ותיקונן

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת

לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה… וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי

מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ: אֶת

אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאדֹנִי צֻוָּה בַיה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד

אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי

לָהֶם, וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת

צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם

תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

(במדבר לו, א-ו)

מצוות

הפותחות בלשון "זה הדבר" נוהגות בדרך כלל רק לשעתן. הגבלת הנישואין,

האמורה כאן ביחס לבת יורשת, נהגה רק בדור שהשתתף בכיבוש הארץ.

(הרש"ר

הירש דברים לו, ו-ז)

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא

יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו

לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב, מאי היא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר ל"ו) 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו" – דבר זה

לא יהא נוהג אלא בדור זה.

(בבלי תענית ל ע"ב)