לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט

תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ.

(במדבר

ל"ג, נ"ד)

מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט

תַּמְעִיטוּ…

(במדבר

ל"ה, ח')

…וכבר בארתי בפ' פנחס שהגורל היה מברר המחוז באיזה מחוז ותחום יקח כל שבט, ואח"ז היה ביד המחלקים

לתת לכל שבט חלק רב או חלק מעט לפי רבוי אנשי השבט או מעוטם, ועז"א 'והתנחלתם בגורל

למשפחותיכם', ר"ל הגורל יברר כל משפחה ר"ל שבט באיזה תחום יקח חלקו, ואח"כ 'לרב תרבו את נחלתו' זה יהיה ביד המחלקים

בלא גורל, רק התנה תנאי אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה, ר"ל שמה שלרב ירבו

נחלתו לא יוכל להרבות לו בתחום של שבט אחר, רק בתחום שיצא שם הגורל לשבט זה, ופירש

הדבר למטות אבותיכם תתנחלו, שכל מטה יקבל נחלתו בתחום מיוחד.

(מלבים

במדבר לג, נד)

מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו"

הצריכה השיתופית, המייחדת באופן המובהק ביותר את צורת

החיים הקיבוצית, מנתקת את הקשר בין תרומת הפרט לחברה ל, בין חובת החברה לספק את צרכיו.

חובה זו היא בלתי מותנית ומתאפשרת מן הציפייה שחבר הקולקטיב ייתן את מלוא יכולתו לַ

כלל , כאשר צרכיו מסופקים במלואם. זו תפיסה אופטימיסטית של טבע האדם . כנגד מארקס –

שדחה את הגשמת העיקרון לתקופה אוטופית של שפע בלתי מוגבל – החליט הקיבוץ לחיות על-פי

צווי העיקרון גם בתנאי מחסור קשים .

(מתוך

"לקסיקון הקיבוץ")

ערי מקלט – הגנה, שיטת ענישה, כפרה, או

שיטה טיפולית-שיקומית?

חנה מן

 לעילוי נשמתו של אבי מורי, דוד בן יצחק וחנה,

 שהלך לעולמו בח' בתמוז תשע"ב בשיבה טובה:

 עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא (משלי טז, לא)

בפרשתנו

(במדבר ל"ה) מובאת לראשונה המצווה לקבוע ערי

מקלט שאליהן יברח הרוצח בשגגה. כדברי בעל ספר החינוך : "מצוה

על בית דין להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי המקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת

לשם."

לפני

שאתייחס לטעמי המצווה, צריך להגדיר את המושג "רוצח בשגגה".

חז"ל הבחינו בין דרגות שונות של שגגה. בקצה האחד ישנו: "שוגג קרוב

לאונס". דוגמה לכך בעולמנו: אדם שנוהג במכוניתו כשורה ומישהו מזנק לכביש

לפניו ונהרג. הנהג אינו אשם כלל ואין כל סיבה להענישו. אדם כזה אינו אמור להישלח

לעיר מקלט. בקצה השני, ישנו: "שוגג קרוב למזיד". דוגמה לכך בעולמנו:

אדם שנוהג במכונית מקולקלת, או בגילופין, מאבד שליטה בזמן הנהיגה ואדם אחר נהרג. הנהג

לא התכוון להרוג, אך לא נזהר מספיק וסיכן חיי אדם. המעשה גובל בפשע וחטאו כבד מידיי

מכדי שעיר מקלט תגן עליו. דינו ע"פ התורה שיברח כל ימיו מגואל הדם ויחיה חיי

גלות מתמשכים, כמו קין שהיה נע ונד. השוגג שחייב גלות בעיר מקלט שונה משני אלה.

הוא לא התכוון להרוג ואף לא עשה מעשה שמראש עלול היה לסכן חיי אדם . עם זאת, הוא

לא היה זהיר מספיק ועקב כך, קרתה תאונה קטלנית. בדוגמה שהתורה מביאה, אדם חוטב

עצים בגרזן ובזמן שמישהו עובר לפניו, הגרזן נשמט מידיו והאיש נפגע ונהרג. אם חוטב

העצים היה עוצר לרגע ומחכה שהאיש יעבור וייצא מהשטח, התאונה הייתה נמנעת. נראה כי בתקופתנו

אנו קורות אין ספור תאונות דרכים, תאונות עבודה ותאונות אימונים, הנופלות בקטגוריה

הזאת.

טעמים

רבים ניתנו למצווה של הושבת רוצחים בשגגה מהקטגוריה השלישית בערי מקלט.

1. הטעם

הראשון, שמשתמע מחזרתו המרובה של הפועל "'לנוס", הוא הגנה

מפני נקמתו של גואל הדם.

2. הטעם

השני הוא עונש, כפי שמשתמע מהדגשת התורה בפסוק ל"ב: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר

מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן". ספר החינוך מרחיב על כך ורואה בגלות לעיר מקלט עונש

חינוכי, המאפשר "תיקון" בנפשו של הרוצח:

לפי שענין הרציחה חמורה

עד מאד שבה השחתת העולם… ולכן ראוי למי שהרג אפילו בשוגג – מכיוון שבאה תקלה גדולה

כזו על ידו – שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו

ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים.

ההיבט

החינוכי של העונש משתקף גם בעובדה שבמקום לבלות את ימיו בבית סוהר, מוקף פושעים, הרוצח

בשגגה נשלח לעיר לויים ומקבל דירה חינם (כפי שלמדו חז"ל מהפסוק בספר יהושע:

"ונתנו לו מקום וישב עמם"). שם, מוקף מורי העם וחכמיו, הוא לומד כיצד

צריך לנהוג ובכמה אמצעי זהירות צריך לנקוט, כדי למלא את חובותיו כחבר מועיל בחברה.

3.

טעם נוסף מופיע בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק מ').

הרמב"ם נותן נימוק פסיכולוגי שנוגע לקרובי המשפחה של המוּכה, העשויים לחוות

רגשות קשים כלפי הרוצח (פחד, זעם, נקמנות וכד') ויתקשו להירגע ולחזור לשגרה, כל

עוד הוא נמצא בקרבתם:

אמנם היות רוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל

הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו.

4.

הרמב"ם מוסיף טעם נוסף – "תיקון עולם", במובן של שבירת

מעגלי השנאה והאלימות בעולם:

ועוד יש תיקון העולם במצוה

כמו שביאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגהו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג

היה.

בהקשר

הזה, יצוין כי התורה חוזרת ומתארת את דיני הרוצח במזיד ובשוגג בפרשת שופטים, אשר עוסקת

ברובה במלחמות ובירושת הארץ. דיני ההגנה על הרוצח בשגגה מופיעים בקונטקסט מעניין:

כִּי

תִשְׁמֹר אֶת כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ

הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת

בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים, וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ

הָאֵלֶּה. וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וְהָיָה עָלֶיךָ

דָּמִים. (דברים

י"ט, ט-י)

התורה

מקשרת בין אהבת ה' ושמירת מצוות לבין דאגה לרוצחים בשגגה שלא ייהרגו. השמירה על

הרוצחים בשגגה כלולה בדיני מלחמה, המפורטים בפרשת שופטים. המסר ברור: לא לשפוך

דם נקי גם כשעוסקים במלחמה, בכיבוש ובשלל.

5.

שד"ל מתייחס לשני השותפים בדרמה, גואל הדם והרוצח

בשגגה, ונותן טעם פסיכולוגי-סוציולוגי על רקע היסטורי. הוא רואה את דברי התורה

בנוגע לערי מקלט כוויתור למצב היסטורי ותרבותי מסוים, בהנחה שהתורה ניתנה בנסיבות

מסוימות, בתקופה מסוימת, ובעניינים מסוימים ראתה צורך להסתפק בהמתקת המצב במקום

בעקירתו. כמו גם בנושא של עבדות:

…והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים

תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה

נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה

העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח

להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה

ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר

ללא עונש, כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את

אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם.

והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה

מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם

איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג – יתקומם העם

על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת

קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.

6. הרש"ר

הירש, בהצביעו על פרטים חשובים בדינים, רואה בשהייתו של הרוצח בשגגה בעיר מקלט,

מהלך רוחני-מוסרי "כפרת עוון". לדעתו, לא היה צורך בכל הדינים האלה אילו

הייתה תכליתן של ערי מקלט עונש. הדינים מפורטים ע"י הרמב"ם

במשנה תורה (, הלכות רוצח ושמירת נפש פרקים ז',

ח'), ונוגעים

לרווחתו הפיזית, הרוחנית והתרבותית של הגולה, למשל:

ערי מקלט… אין מושיבין אותן אלא

במקום שווקים, ובמקום המים; ואם אין שם מים, מכניסין לתוכן

מים. ואין מושיבין אותן אלא במקום אכלוסין…

נתמעטו דיוריהן, מכניסין לתוכן כוהנים, לויים וישראליים.

תלמיד שגלה לערי מקלט, מגלין רבו עימו: שנאמר

"וחי" (דברים ד, מב;

דברים יט, ד; דברים יט, ה) עשה לו כדי

שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובה. וכן הרב שגלה, מגלין ישיבתו עימו.

7. ניתן לראות בדיני גלות הרוצח בשגגה ושהייתו

בעיר מקלט גם שיטה טיפולית- שיקומית.* הרוצח בשגגה עובר תהליך נפשי קשה,

ובמידה רבה, חווה חוויה פוסט-טראומטית, למרות שהוא הפוגע ולא הנפגע. נהג שגרם

למותו של הולך רגל שפרץ לכביש חשוך לפני מכוניתו, או חייל שירה בחייל אחר, בתנאים

שלא איפשרו לו לזהות את קרבנו, יזוכה ע"י בית

המשפט. עם זאת, הוא עלול לחוות בושה ואשמה, ירידה בהערכתו העצמית ובדימויו העצמי

ותחושה שחייו השתנו באופן בלתי הפיך, וכן לשחזר את האירוע שוב ושוב, עד לכדי פלשבקים וחוויות דיסוציאטיביות. לרוב, הסביבה מנסה לעודד את

הרוצח בשגגה, להשקיט את רגשי האשמה שלו בטענה שהוא לא התכוון לפגוע ושנסיבות

האירוע היו לא בשליטתו. אולם, באופן פרדוקסאלי, לא רק שתגובת הסביבה אינה מעודדת,

אלא שהיא מחריפה את התסמינים הפוסט-טראומטיים של הרוצח בשגגה, כי הוא מרגיש שאחרים

אינם מבינים אותו ואינם נותנים מקום לחוויות הקשות שהוא עובר. אומרים לו שהוא אדם

ערכי ומוסרי, בעוד הוא רואה את עצמו כפושע. אי לכך, הוא מתקשה לעבד חוויות אלו

ולגבש זהות עצמית אינטגרטיבית. זאת בניגוד מוחלט ליחס המורכב והאינטגרטיבי של

התורה לרוצח בשגגה – לא אשם, אך עדיין אחראי.

הדינים הקשורים לשהייתו

של הרוצח בשגגה בעיר מקלט עשויים לעזור לו להתמודד עם חוויותיו הפוסט-טראומטיות,

בהתאם למספר עקרונות טיפוליים:

א. הוא אינו לבד,

והנתק מחייו הקודמים חלקי בלבד. הוא מלווה ע"י גורמי תמיכה – מורים ובני משפחה

– העשויים לעזור לו להתמודד עם המצב.

ב. השהייה בעיר מקלט

יחד עם אנשים אחרים באותו מצב, נותנת לו תחושה שאחרים שותפים למצוקתו. בתנאים אלה,

של החזקה במסגרת מכילה ומגינה, קבוצת השווים עשויה להוות קבוצת תמיכה משמעותית.

ג. ההלכה קובעת

שצריך לשים שלטים ברחבי הארץ, לכוון אנשים לערי המקלט. כדברי הרמב"ם:

וחייבין בית דין לכוון הדרכים לערי מקלט, ולתקן אותם

ולהרחיבן; ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה, ואין מניחין בדרך לא תל, ולא גיא ולא נהר אלא עושין

עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם: שנאמר "תכין לך, הדרך" (דברים יט, ג)… ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים,

כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם. (שם פרק ח')

השלטים מיועדים להקל על הרוצחים כשהם בורחים

לערי המקלט, אך יתכן כי יש להם גם תפקיד נוסף – להפחית את הסטיגמה באוכלוסייה סביב

רוצחים בשגגה.

ד. ההלכה קובעת שרוב תושבי העיר צריכים להיות

אנשים בריאים ומוסריים. כדי לעבור תהליך טיפולי-שיקומי, הרוצחים בשגגה צריכים

להיקלט בתוך חברה נורמטיבית, המסוגלת לתמוך בהם. כדברי הרמב"ם (שם,

פרק ז'):

עיר מקלט שרובה רצחנים, אינה קולטת, שנאמר

"ודיבר באוזני זקני העיר ההיא, את דבריו" (יהושע כ, ד), ולא ששוו דבריהם לדבריו. וכן עיר שאין בה

זקנים אינה קולטת, שנאמר "זקני העיר ההיא.

נסיים עם שתי הערות של פרשנים מהמאה העשרים,

בנוגע לאספקטים מוסריים של הנושא.

הרב ישששכר יעקבסון, שעלה מגרמניה לארץ בשנת 1938,

כותב בפירושו על התורה, "בינה במקרא": "נעמוד בעיקר על המצווה

המדינית של ערי מקלט, שעניין מיוחד לה בתקופה זו של התחדשות החקיקה בישראל." דברי

הסיכום שלו לפרשה רלוונטיים ביותר:

"נסיים בהבלטת

הניגוד שבין עיר מקלט לבין מקדש. ידוע לנו שהמשכן של האלילים שימש מקום מחסה

לרוצחים, ומי שהצליח להימלט שמה היה מוגן. לכן אומרת התורה במפורש: "וְכִי-יָזִד

אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ

לָמוּת". (שמות כא, יד). אין למשכן כוח מאגי-מסתורי להגן על הפושעים,

אבל משרתי המקדש, אנשי שבט לוי – לידיהם ובעריהם הופקד כל אדם, ששגה ושגג,

שבהדרכתם ילמד לרצות את עוונו. ובני אהרן "למדוהו דעת ה'".

ובדברי

ישעיהו ליבוביץ, בספרו: "הערות לפרשיות השבוע" :

בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה

גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם

הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים

בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה

מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל רק

בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם…

אבי ז"ל, שזאת פרשת הבר

מצווה שלו, נהג לומר שמבחינתו, התפילה "השב שופטינו כבראשונה" חשובה

יותר מכל תפילה אחרת ; בלי צדק ומשפט, אין לחברה שלנו זכות קיום. תפילתי שנלמד

ממצוות ערי המקלט להמעיט באלימות ובשפיכת דמים, לשאוף לחברה מוסרית וערכית יותר

ולטפל בנפגעי אלימות ברגישות וביעילות.

*רעיון זה פותח ע"י ד"ר ג'ודית גדלי'ה, המרכז לנוירופסיכולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק ירושלים במאמר: Accidental

Death: a New Look at an Ancient Model

בתוך: Jewish Medical Ethics Journal of Machon Schlesinger at Shaare Zedek .

חנה מן היא פסיכולוגית קלינית, תושבת קרית שמונה

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני

ישראל…": כבר עמדנו בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת

"נקם" ל"קום" (השוה "נדח"

– "דוח"; "נסג" – "סוג" וכו'). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה

את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה,

צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ"

– "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים".

המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן,

היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת

המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו

מאימת נכליהם.

 (הרש"ר

הירש במדבר לא, ב,)

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי

מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו – ירמיהו נביא החורבן… בין הדברים המרובים שבסדרת

"מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי

הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים

בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ,

הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים

עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו

שוכן בהם באופן אוטומטי…

וכ-700 שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש

לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר:

"ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן "ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי)

ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה

ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 108-109)