וְסָפַרְתָּ

לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים

 שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים

וְהָיוּ לְךָ

יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. (ויקרא

כה, ח)

שנת

השמיטה היא להזכיר כי לו יתברך הארץ ומידו היא לנו, וגרים ותושבים אנחנו עמו ולא

נתגאה בעושרנו, כי מידו הכול, והנה בכל שבע שנים האדמה חוזרת לבעליה, האדון ה', על כן נקראת השנה 'שבת לה', ותבואתה היא לעשיר ולעני בשווה, לגר ולאזרח לעבד ולתושב בשווה, וגם לבהמה ולחיה כי הכל שווים

לפני יתברך. יובל – השם הזה היה נוהג קודם מתן תורה בין העמים עובדי הבעל, שהרי התורה אמר 'יובל היא' כדבר

ידוע מה הוא; ונראה לי שהיא מילה מורכבת יו – בל , והנה יה יהו, יו, יו הוא קול של שמחה (עיין פירושי בראשית ב' ד' לשם ה') ובל הוא שם ע"ז, כמו בעל בהבלעת העי"ן, ונראה כי הגוים בימי שמחתם היו

קוראים הקריאה הזאת, וכיוצא בזה אצל היוונים והרומאים והתורה קידשה השמחה וציותה שיהיה

הזמן ההוא זמן גאולה ודרור לעניים שהוצרכו למכור שדה אחוזתם או את גוייתם, ומלבד זה באותה שנה תהיה תבואת

הארץ לכל יושביה בשווה, וישתוו העשיר והעני יחדיו.

 (שד"ל ויקרא כה, ז, יא)

מה בין יהדות לקלוויניזם?

יהונתן צ'יפמן

מאז שאני עוסק בתורה, ראיתי בפרשת בהר את המקור

הקלאסי למושג המקראי של צדק חברתי ועריבות הדדית. הפרשה מציגה סדרה של קטעים, מפסוק

כה ואילך, המתחילים במלים "כי ימוך אחיך", המתארים צרות פרטיות כאלו ואחרות:

אדם נאלץ ללוות כסף בריבית; הוא מוכר את ביתו בעיר חומה; הוא מוכר את השדה של ירושת

אבותיו; הוא מוכר את עצמו כעבד ליהודי אחר; ובסוף, בשפל המדריגות, הוא מוכר את

עצמו "לגר תושב… או לעקר משפחת גר" – כלומר, ללא-יהודי. מחלה, אך

תרופה בצידה: בכל המקרים הללו, התורה מצווה את אלו שמסביב לאותו אדם; אחיו, קרובי

משפחה הרחוקים יותר, ובסוף כל בני עירו – לבוא לעזרתו ולנקוט בצעדים הנחוצים כדי

לגאול אותו מעוניו, וכך להחזירו למעמדו המכובד בתוך קהילתו.

לכאורה, פרשה זו היא הוכחה מעבר לכל ספק – אם מותר להשליך על

העבר התנכ"י, באופן קצת אנכרוניסטי – שרוח היהדות קרובה יותר ל"סוציאליזם",

למושג השוויון הכלכלי בין בני אדם ואחראיות הכלל לרווחת הפרט, מאשר

ל"קפיטליזם", המקבל כ"מנהגו של עולם" את התחרות הקשה בין

בני-אדם, והמאמין ש laisser faire, הנותן חופש גמור לכוחות השוק, יביא בסופו של דבר לאושר אנושי

מירבי.

יש אמנם ביהדות גישה אחרת לפרשה זו, הנוטה בכיוון ההפוך מקריאה

של 'פשט'. בקטע תלמודי ארוך העוסק בפרשיות אלו, ירידתו של אותו אדם מסכן מדחי אל

דחי, עד שמגיע לשפל העוני, מתפרש כעונש על חטאים שבידו. בבבלי קדושין, כ, א, אנו

קוראים (אני מביא כאן רק עיקרי הדברים, ומדלג על הפסוקים המובאים כראיות, וכמו כן

על דיונים צדדיים):

תניא. רבי יוסי ברבי

חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות שביעית, בסוף

מוכר את מטלטליו, שנאמר, "בשנת היובל תשובו איש לאחוזתו" וסמיך ליה

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" – דבר הנקנה מיד ליד.

לא הרגיש, לסוף מוכר

את שדותיו…

לא באת לידו עד

שמוכר את ביתו…

לא באת לידו עד

שמוכר את בתו¹…

לא באת לידו עד

שלווה בריבית…

לא באת לידו עד

שמוכר את עצמו…

לא לך אלא לגר…

ולא ולגר צדק אלא

לגר תושב… זה עובד כוכבים…

תני דבי רבי ישמעאל:

הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים, אימא לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר,

"אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו".

הנאמר כאן, אם אינו ממש נקמני, בוודאי מבטא את הרעיון שאותו אדם

הביא צרה זו על עצמו: התרוששותו, הצורך למכור יותר ויותר מנכסיו, ולנקוט בצעדים

יותר ויותר קיצוניים כדי לטפל בחובותיו ואפילו לשרוד – כל אלו הן עונש מן השמים על

חטאיו. איפה, אם כן, האהבה והדאגה לעני שראינו בפשוטו של מקרא?

מדרשינו מודאג במיוחד מהחטא של מסחר בפירות שביעית, או אפילו ב'אבק

שביעית' (כלומר, בעבירה שולית על דיני שנת השמיטה). למה דווקא עבירה זו? מצות

השמיטה כוללת שני רעיונות דתיים חשובים: האחד, ביטחון בקב"ה; האמונה שהוא נותן

לחם לכל בשר וזן את כל בריותיו, אפילו בלי טרחה מצד האדם. בשנה השביעית אדם אמור לחיות

מהברכה הנמצאת בספיחים, בפירות הגדילים מעצם. כך גם במדרש ידוע, המדמה שומרי

שביעית למלאכים: "' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עשי דברו, לשמוע בקול דברו' – אלו

שומרי שביעית" (מדרש שוחר טוב, תהלים קג, כא). שנית: "לה'

הארץ ומלואה" (תה' כד, א) – לאמר, שבאופן סמלי, אנו מפקירים את פירות

הארץ פעם בשבע שנים ופותחים בפני כל אדם את שדותינו, וגם לחיות השדה ("ולחיה

אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול").

כך, מי שמנסה לעקוף את דיני שביעית ולהתייחס לפירותיו כאל רכושו

הפרטי, כדי לסחור בהם, כאילו מכחיש את בעלותו של הקדוש ברוך הוא על עולם ומלואו. ניתן

לומר: עונשו בא בגלל שהוא מתייחס לארץ כאובייקט לניצול, למטרותיו הפרטיות, בלי

גבולות וסייגים. אם תרצו, זוהי הגישה הקפיטליסטית הקיצונית.

מכאן אנו מגיעים לשאלה המופיעה בכותרת המאמר. מקובל לחשוב שיש

קשר בין הנצרות הפרוטסטנטית, ובמיחוד בין הזרם הנוסד על ידי ג'ון קלווין (1564-1509),

לעליית הקפיטיליזם. על-ידי הדגשת חסכנות, זריזות, ועבודה קשה כערכים מוסריים

ורוחניים, הפרוטסטנטיזם הצמיח לא מעט אנשים אמידים, ועושר זה פורש על-ידיו כסימן

לברכת אלהים.

מעניין הדבר ששני סוציולוגים גרמנים דגולים, מראשית המאה ה-20,

כתבו ספרים על השפעת הדת ביצירת הקפיטליזם: אחד מהם התייחס להשפעת הפרוטסטנטיזם והשני

התייס ליהדות. כוונתי לספרו של מקס וובר, "אתוס הפרוטסטנטי ורוח

הקפיטיליזם" ולזה של וורנר זומברט, "היהודים והקפיטליזם המודרני".²

האם האתוס החברתי של הפרוטסטנטיזם והיהדות באמת כל כך דומים? היהודים, בדומה

לפרוטסטנטים, נוטים לעבוד קשה ולהדגיש את השכלתנות – גורמים המביאים להצלחה בתחומי

עיסוקם, והיהודים כקבוצה באמת די הצליחו מבחינת מקצועית וכלכלית בתרבות המערבית

הדמוקרטית.

אכן, האם יש לקרוא את הקטע שלנו ברוח קלוויניסטית, בו אבדן

עושר הוא סימן לאי-שביעות רצון אלוהית מהאדם? מצאתי תשובה מעניינת לשאלה זו בספר

לא-כל-כך ידוע של רב, שחי בדנוור – קולורדו בארה"ב במחצית הראשונה של המאה

ה-20. בילקוט יהודה, מלקט הרב יהודה לייב גינזבורג דברי חז"ל על החומש

עם נגיעה מיוחדת לנושאים של מוסר וצדק חברתי, עם תוספת הערות משלו. (הוא כתב ספר

ברוח דומה – 'מוסר המשנה' על ששה סדרי משנה.) על הקטע שלנו הוא כתב:

ובכלל צריכים אנחנו

לדעת כי מה שאמרו חז"ל בברכות ה, ב, "אם רואה אדם שיסורין באין עליו

יפשפש במעשיו" – מפני שצריך לתלות שבוודאי בא לו זה מחמת החטא – זהו שהוא

בעצמו בלבד צריך לחשוב כן. אבל אם אחרים רואין שיסורין באין על איזה

אדם, להם אסור לתלות שבוודאי האיש הזה בעל עבירה הוא. וכן כשרואין עניות בא

על מישהו, אסור להם לומר שזה בא לו מחמת העבירות שבידו, כדאיתא בבבא מציעא נח: "אם

היו יסורין באין עליו… אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבֵריו לאיוב…"

ונהי שמידה טובה היא

לאדם להיות מפשפש במעשיו, אבל אם הוא בא לפשפש במעשי אחרים זהו מידה רעה. וכן כאן,

אם אדם בא לידי עניות הוא צריך לתלות שזהו בעד זה שנשא ונתן בפירות שביעית, אבל

לאחרים אסור לעשות כן.³

יש אם כן הבדל ברור בין האופן בו הפרט שסובל מצרות כלכליות (או

אחרות) צריך להסתכל על עצמו, והאופן בו אחרים צריכים להתייחס אליו. האדם הסובל

צריך לפשפש במעשיו, שמא הוא עבר עבירה וצריך לחזור בתשובה. רעיון זה מעוגן באופן עמוק

באמונה היהודית שהעולם איננו 'הפקר': יש השגחה אלהית, ויש עקרון של מידה כנגד מידה

הפועל בעולם. אין הקדוש ברוך הוא פועל בצורה אכזרית או שרירותית; יש סיבה לכל מה

שקורה. אך כל זה מדובר באדם, בינו לבין עצמו. לא כן לגבי אחרים, הרואים בצערו

ובנפילתו. תפקידם לגלות רחמנות, לפעול מתוך חסד, משפט ונדיבות לב, לתת לו כל עזרה,

קונקרטית או נפשית אפשרית, לה הוא זקוק. זוהי משמעות ההערה של בית רבי ישמעאל החותמת

את סוגייתנו: "הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים, אימא לידחי [הייתי

יגאלנו'".

1. אמנם

סעיף זה אינו מבוסס על המצוות בויקרא כה, אלא בשמות כא, ז; הוא כלול כאן מכיוון

שהוא מתייחס למקרה דומה.

2.

Max Weber, Die Protestantische Ethik und der Geist das Kapitalismus (1904);

Werner Sombart, Die Juden und Das Wirstschaftsleben (1911). Or, in their

more familiar English titles: The Protestant Ethic and the Spirit of

Capitalism; The Jews and Modern Capitalism.

3. יהודה לייב גינזבורג, ילקוט יהודה,

או תורת המוסר והמשפט העברי. [כרך ב:] ספר שמות. דענווער, קאלאראדא,

תרצ"ג; נדפס מחדש, ירושלים, תשל"ו. עמ' 166-67, ובירור, סימן מב

הרב יהונתן צ'יפמן

הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא

"חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמה או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני,

yonarand@internet-zahav.net

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – שנה זו שהיא

שבת הארץ תהיה לכם לאכלה, להנות ממנה בשמחה העשירים והעניים, ולא ידאגו על העתיד,

כי לשון אכילה על השולט בשלו ונהנה ממנו, אינו אוכל לחמו בדאגה, ולא ירא שמחסר

הונו, כדרך שפירשנו על 'בעצבון תאכלנה', אף כאן שתשמחו לאכול תבואותיכם בהשקט בלי

עמל, כבני חורין ושרים.

ולעבדך ולאמתך – הכנענים שהם

קניין כספך, ואל ירע לבבך בהם, לכלכלם מן הגורן, לפי שאינם עובדים אדמתך בשנה זו,

אלא גם להם יהיה שבת הארץ לאכלה.

ולשכירך ולתושבך – שהן גוים

שכורין למלאכת ישראל, או גר תושב בשעריך, גם הם ישמחו בשבת הארץ ותהיה להם לאכלה,

שלוקחין מן ההפקר ואוכלין.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא כה, ו)

"אין לעבוד אבנים"

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם" – במה דברים אמורים; בשאר הארצות,

אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' – בארצכם אי אתם משתחוים על

האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות

בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים ואם לא

מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי

שלא ידביק פניו באבן.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות

עבודת כוכבים ו, ז)

'ונתתי שלום בארץ': מוסיף הכתוב לבאר

האיך תשבו בטח, שהרי אף על גב שלא יהיו נצרכים לצאת מהארץ בשביל פרנסה, מכל מקום

אין בזה ראיה שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת הארץ, על זה אמר

הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם, שיהיה שלום בארץ, ולא בשביל מלחמת אומות

העולם…

'וחרב לא תעבר בארצכם': לא תהיו רגילים להשתמש בחרב.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין )

אל השלום החברתי יתווסף השלום המדיני: כל מאורעות המלחמה שמחוץ לארצכם –

אפילו יהיו קרובים לגבולותיכם – לא יהיו נוגעים בכם.

 (פירוש הרש"ר הירש שם, שם)

קוראים

מגיבים

מעבר לנקודותיה המצוינות של דבי וייסמן (אחרי מות-קדושים), אני סבורה שראוי

להזכיר שהריטואל היהודי מגלה רגישות רבה מאד לצרכים נפשיים, למצבים רגשיים,

וללא-מודע. רצון הנקם נגד אויבים הוא דחף לגמרי בריא מבחינת בריאות הנפש ומתן

ביטוי לרצון זה עשוי לשמש קתרזיס לדחפים אלו. הוא גם יכול למזעֵר את הסכנה שהאדם

יפעל על פי הדחף. כל פסיכולוג טוב יגיד לך שמשאלות לב וחלומות, מחד, ופעולות

ממשיות, מאידך, הם שני דברים שונים לגמרי שאסור לבלבל ביניהם.

אני מאמינה שביטוי קתרטי לדחפים אלה הוא סימן

לעוצמה ולבגרות הפסיכולוגת במסורת שלנו, לא פחות מאשר המנהג לשבת על שרפרף נמוך

בימי השבעה, ללבוש תחפושת בפורים, או להשליך פירורים לתוך נהר.

ארלין אייגוס, 

ניו-יורק

דבי וייסמן, כותבת המאמר, מעירה

אני מודה לארלין אייגוס על תגובתה. ובכל זאת,

יש לי עדיין שתי בעיות: במאמר הזכרתי את הבעיה של תיאור האל כנוקם, הן

תיאולוגית והן חינוכית. הבעיה הנוספת אולי פחות מורגשת בחו"ל, אך מורגשת מאד

בחברה הדתית בישראל – בפועל.

אנחנו עדים לברוטליזציה של חלק לא מבוטל מהנוער

הדתי-לאומי או החרדי-לאומי. מה שדרוש לנו היום הוא מאמץ לא רק לעידון הדחפים אלא

להומניזציה, או לפחות דה-דמוניזציה של האויב.