לֹא

תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי

צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם

אֲנִי

ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ויקרא

יט, לה- לו)

מאזני צדק

אסור לנו לקיים ברשותנו מידה ומשקל פגומים;

אסור לנו לנהוג זלזול במדידתם ובשקילתם של חומרים, אפילו שלא לצורך מקח וממכר – אם

רק אפשר שיגיע לידי כך. חובה עלינו- לא רק להתקין אמצעי מדידה כהלכה – אל גם לדקדק

להיזהר שבמירתם הנאותה. עלינו לנקוט באמצעי זהירות לבל ישתנו מחמת השימוש…

פרשת מידות מסתיית ביציאת מצרים; למדנו מכאן

על חשיבות מעמדה בתורה. ביציאת מצרים נודעה לנו השגחת ה' "בקרב הארץ" (שמות ח, יח) – בחיי האומות עלי אדמות; כן

נודע לנו אז, שאנחנו קנויים לה', והונחו היסודות לחובתנו בכל עת. ועל יסוד כל אלה

מצוות ה'; "לא תעשו עול במשפט…מאזני צדק וכו'…' ולפיכך אמרו בתורת כהנים

כאן: 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' –

על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות, שכל המודה

במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצוות מידות, כופר ביציאת

מצרים". אכן מידות הוקשו לעריות… עריות הן היסוד של מוסריות הפרט והיסוד

לחיי המשפחה; ואילו מידות הן היסוד לחיי החברה… רצונה שרוח משפט ושמירת משפט –

עשיית צדק ומשפט – יהיו קווי יסוד באופי הלאומי היהודי.

(הרש"ר הירש, ויקרא יט, לה- לו)

כגר כאזרח

דבורה וייסמן

לזכר אבי מורי ד"ר נחום וייסמן ז"ל

 שהלך

לעולמו בשביעי של פסח תשנ"ג

בעשרות מקומות בתורה,

אנחנו מוזהרים שלא לעשוק את הגר ואף לאהבו, כמו בפרשת קדושים, (ויקרא

י"ט: ל"ג) "וכי

יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי

גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם". לכאורה ברמת הפשט, הכוונה

ב"גרים" היא לאנשים זרים או שונים מכם – דהיינו, שלא מבני ישראל. אך

ידוע שהפרשנות ההלכתית צימצמה בהרבה את חלות הציוויים, לפעמים ל"גרי

צדק" כלומר, המתגיירים, ולפעמים ל"גרים תושבים" כלומר, אלה שמקבלים

עליהם את שבע מצוות בני נח. בשני המקרים, לא כאלה היינו אנחנו בארץ מצרים.¹

שם היינו בעצם "עובדים זרים".

בכל דיון הלכתי עכשווי

על מעמדם של אזרחי מדינת ישראל שאינם יהודים, משתמשים בקטגוריה של "גר

תושב". לעיתים יש ניסיון לטעון שהמוסלמים ואולי אפילו הנוצרים קיבלו על עצמם

את שבע מצוות בני נח, ולכן צריכים לאפשר להם "חנייה" בארץ (בניגוד

לעובדי ע"ז, שעליהם כתוב "לא תחנם," לפי דברים ז', ב') אך גם פה יש קשיים, מפני שאסור להם לגור

בירושלים, יש פרשנים שגורסים שעליהם להכיר בזכות העם היהודי על כל ארץ ישראל, ואין

מקבלים אותם בכלל בהיעדר סנהדרין.² ובכל זאת, המצדדים בגישה יותר

"ליברלית" לבני המיעוטים הלא יהודים בארץ מזכירים לרוב את הקטגוריה של

"גר תושב".

עצם הדיון עלול לגרום

לאי נוחות מסוימת, בכינויו את ערביי ארץ ישראל "גרים". הם בוודאי רואים

את עצמם כבני הארץ. הביטוי מעליב ומתנשא, ולכן הוא גם אינו תורם להתקנת

יחסי שכנות טובים יותר בינינו.

האם אפשר להציע

גישה חלופית שתועיל יותר?

מעניין לציין שהביטוי

"גר ותושב" מופיע לראשונה בפיו של אברהם אבינו (בראשית כ"ג:ד') "גר ותושב אנוכי עמכם…" גם

בספר ויקרא כ"ה:כ"ג, הוא מתייחס לבני ישראל מול הקדוש ברוך הוא, "

והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". והמגיד

מדובנוב גורס:

ביני וביניכם – אומר

הקדוש ברוך הוא – קיים תמיד יחס של גרים ותושבים, אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם,

בזכרכם כי כל קיומכם כאן אינו אלא לפי שעה, כבפרוזדור, אזי הנני תושב בקרבכם

ושכינתי שרויה תמיד ביניכם. אבל אם אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם – אזי

הנני כגר בתוככם. מכל מקום הננו, גם אני וגם אתם, גרים ותושבים – או אתם הגרים

ואני התושב, או אתם התושבים ואני הגר.³

ההכרה בעצמנו כגרים

בעולם עשויה להוביל לא רק לענווה תיאולוגית אלא גם למודעות אקולוגית המלווה בענווה

כלפי הבריאה ותחושת אחריות שלא לקלקל או להשחית. זה כשלעצמו דבר חשוב וחיובי. ונניח

שאנחנו מתחילים לראות הן את עצמנו הן את הערבים כגרים ותושבים באותה ארץ, שהיא

שייכת בסופו של דבר לה'. האם וכיצד זה ישפיע על העמדות המדיניות-חברתיות שלנו? כבר

הציעו מספר יהודים בישראל שלעם שלנו ולעם הפלסטיני ניסיון היסטורי משותף כפליטים.

ההכרה הזאת עשויה להוות בסיס לאמפתיה הדדית.

כתב בראדלי בורסטון ב"וידויו של פליט יהודי":

הגלות היתה החוויה המעצבת ליהודים וגם לפלשתינאים. במידה רבה,

אנחנו מי שאנחנו בגלל הקשיים, הכיסופים וחוסר-הביטחון שגורמים ההרחקה מהבית… אצל

היהודים, חוסר-הביטחון הזה מתבטא בתור פחד, פחד מפני השמדה, פחד מפני הגליה בכוח.

אצל הפלשתינאים, חוסר-הביטחון מתבטא בהשפלה עמוקה ובאובדן כבוד, הנמשכים זה עשרות שנים, מאז שקמה

מדינת ישראל… כולנו, יהודים ופלשתינאים, קורבנות של מנטליות הפליטים שלנו, מנטליות שאיננו מסוגלים להתנער

ממנה, ההופכת אותנו בו-זמנית

לקורבנות ולתוקפים.⁴

היה רצוי אפוא לחתור להיכרות והכרה הדדית לגבי הנרטיבים של

שני הצדדים, נרטיבים של גלות ושל סבל. אך אין ברצוני כרגע להתמקד בסכסוך הכללי בין

העם היהודי והעם הפלסטיני. אני מבקשת

להתייחס לערבים שהם אזרחי מדינת ישראל. לאחרונה, במיוחד עם כניסת מפלגת

"ישראל ביתנו" לממשלה, נוכחתי לדעת שזאת בעיה בוערת שאפילו בשמאל, מעטים

הנותנים את דעתם עליה. נושא זה עומד בלב הדילמה של "מדינה יהודית

ודמוקרטית". האם לא-יהודים יכולים להיות אזרחים שווי זכויות במדינה יהודית.

אם לא, איך אפשר לראות במדינה דמוקרטיה? והאם ניתן ללמוד מהמורשת היהודית דבר מה שיועיל

בדילמה הזאת?

בפסוקי תורה מסוימים, מנוגד המונח "גר" למונח

"אזרח". לדוגמא, בויקרא כ"ד, כ"ב כתוב:  "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני

ה' אלוהיכם". פירוש המילה בתורה הוא למעשה "יליד" והוא מתייחס

לגברים בלבד. למשל, כשכתוב, "…כל האזרח בישראל ישבו בסוכות," (ויקרא כ"ג:מ"ב) מצוות

סוכה חלה על גברים יהודים, ולא על נשים. אבל כידוע בשפת ימינו, "אזרחות"

היא קטגוריה שהתרחבה מאד. כמושג פוליטי הוא מושג חדש, המושתת, לפחות במאה העשרים,

על רעיון השוויון בפני החוק של כולם – גברים ונשים, יהודים ושאינם יהודים. וכשהרב

עוזיאל כתב את תשובתו המפורסמת בעניין מתן זכות בחירה והיבחרות לנשים, לעניות

דעתי, הוא סלל את הדרך, להרחבת מושג האזרחות⁵. לגבי נשים כתב הרב:

אכן נניח שאינן קהל ולא עדה ולא משפחה ולא פקידים ולא כלום.

אבל, אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת? האם אין להם עניינים משותפים הקשורים אל אספת

הנבחרים, או הועד שיבחר על ידו, ושהן נשמעות לו בהוראותיו בכל הנוגע לרכושן, חינוך

בניהן ובנותיהן?

ברור שהיגיון זה פועל גם לגבי אזרחים ערביים.

אם נחזור לפסוק בו פתחנו: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך

כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוהיכם". אולי נוכל

לבנות שוויון אזרחי אמיתי לערביי ישראל על הכרה כפולה: מחד גיסא, כולנו גרים

ותושבים במובן החסידי-תיאולוגי שראינו לעיל, ואחריות משותפת לנו לשמירה על הסביבה.

ומאידך גיסא, כולנו אזרחים במובן המודרני, עם זכויות המוקנות לנו כבני אדם, שנבראו

בצלם.

בסוף יוני 2006 השתתפתי בויכוח על עתיד יהודה ושומרון מול הרב

שלמה קמחי, איש חינוך המתגורר באפרת. היינו חלוקים בדעותינו בסוגיות רבות. ובכל

זאת, אני מביאה לסיום, בשמו, דבר מה שלמדתי ושבוודאי תורם לנושא. הרב קמחי ציטט

מפירוש "אור החיים" לתורה (הרב

חיים בן עטר, מרוקו, המאה השמונה-עשרה). במילה העברית

"אזרח" יש שתי מילים, "אח" ו"זר." אזרח הוא זר

שהופך לאח.

[1] בכדי שלא להסתכן חס ושלום ב"גילוי פנים בתורה שלא כהלכה", אדגיש

שמאמרי נועד להצעת כיווני מחשבה ועיון בלבד. גדולים ממני יסיקו מסקנות הלכה למעשה.

2  הרב

חיים שטיינר, www.Yeshiva.org.il,

"ישיבת לא יהודים בארץ ישראל".

3 כמובא בא.ז.פרידמן  (עורך), מעינה של תורה, הוצאת

"פאר", תל-אביב, ספר ויקרא, עמ' קמז.

4 פורסם במקור ב"הארץ" ב- 26 באפריל 2006. המאמר המקורי

קוצר במערכת .CGNews

5  משפטי עוזיאל סימן מ"ד (1940).

ד"ר דבורה וייסמן, חברת קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת

בחינוך ובדו-שיח בין-דתי

השעיר לעזאזל כנַשָֹא סמלי של חטאים

נראה לי שהטעם להיות החטאות כולן,

ליחיד ולציבור, שעירים – כוונתי לשעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים

ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה – הוא שרוב עבירתם באותם ימים היה

שהקריבו לשעירים, כמו שהבהיר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא

יז, ז). ואילו החכמים ז"ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד

בשעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישראל היתה בשעיר

עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ

נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא." (בראשית לז, לא-לב). אל יהיה טעם זה

קל בעיניך, מפני שתכלית כל המעשים האלה שישתרש בנפש כל עבריין שהוא צריך להיזכר

בעוונו ולזכור אותו תמיד, כמו שאמר "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים

נ"א, ה), ושמוטל עליו לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי

צאצאיו, במצוָה שתהיה ממין אותה עבירה…

ומכיוון ששעיר המשתלח בא לכפר

על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא

כביכול נושֹא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה,

אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר גזורה מן

היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר.

אלא כל המעשים האלה משָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה,

כלומר שנקיים אנו מכל מעשינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ו,

בתרגום מיכאל שורץ)

"לא תלין" – בימים ההם, בזמן הזה

לא תעשק את רעך ולא תגזל

לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

(ויקרא יט, יג)

הלנת שכר גורמת

גם לדמורליזציה של המעביד וגם של הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העברה שהוא עושה,

עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי

מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה לעמלו אם זו

באה לו לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו. לפי

תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות, תוך

הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו… כי עני

הוא ואליו הוא נושא את נפשו" – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו

למיתה, לא על שכרו?… כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא, קיב,

ע,א).

 (מתוך דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה אליהו,

לשעבר י"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ,

עמ' 244)

כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית

המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.

(רש"י ויקרא כג, כב)

"מתנות

עניים" לתועלתו של הנותן? המקבל? תיקון העולם?

כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה

ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל

הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו

בשדהו ויפקירם, שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם

יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

(מתוך ספר החינוך,מצות עשה רי"ג)

"לעני ולגר תעזב אותם" – לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני עצמו

חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים.

אלא טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה

למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת

התוצאות: שלי.

ועתה כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי",

נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות

השתתפות בצער… היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על

בעלי-רכוש.

(הרש"ר הירש )

בחירת ישראל – אתגר מוסרי עם ייעוד

אוניברסלי

ואבדיל אתכם מן העמים

להיות לי – אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי; ואם לאו הרי אתם

של נבוכדנצר וחבריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר,

אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי? תלמוד לומר ואבדיל

אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו

עול מלכות שמים.

(רש"י ויקרא כ , כו)

אל יעלה על הדעת, שבחירת

ישראל יש בה משום דחיית כל האנושות. בחירת ישראל איננה אלא התחלה; היא מתחילה

לחזור ולבנות את בניינה הרוחני והמוסרי של האנושות; כל עצמה איננה אלא צעד ראשון

לקראת אותו עתיד שנאמר בו: "ונלוו גוים רבים אל-ה' ביום ההוא והיו לי לעם

ושכנתי בתוכך" (זכריה ב, טו). מקדש

ישראל עתיד להיות לא רק מרכז לישראל, אלא מרכז כל האנושות הנגאלת בה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)