וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם: אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם

וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.

(במדבר לב, כ"ט)

איור: הרי לנגבהיים

וטעם 'אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד' – כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג, רק קצת ערים בארץ גלעד, שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד-לח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם, ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך ציווה ליהושע והנשיאים, אם יעברו אתכם, תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם, ואם לא ירצו לעבור אתכם, תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם, ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם, ור"א אמר: ואם לא יעברו ברצונם, תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם.

(רמב"ן שם, שם)

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

 (רבינו בחיי במדבר לב, ב)

…כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'… פרשת הגלויות החלה בראש וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי, ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

כי הדם הוא יחניף את הארץ

גדעון אדמנית

רוב פרק ל"ה בס' במדבר (בפרשת מסעי) מוקדש לדין רוצח, בכוונת מזיד או בשוגג. חומרת הרצח נזכרה כבר בברית עם האנושות המחודשת אחר המבול – עם נח ובניו בבראשית פרק ט. לאחר היתר אכילת הבשר, מדגיש א-להים שהרג אדם הינו בלתי נסבל ולא נסלח: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

קין, מהווה דגם-על לשרשרת האינסופית של מעשי הרג ואלימות בהיסטוריה. אלו מאופיינים בבריחת האדם מהכרה ברגשות השליליים שלו (ככעס וקנאה), ומהתמודדות איתם. במקום הכרה זו הוא בוחר בדרך הקצרה והאכזרית של העלמת מושא רגשות אלו. מאחר שהמציאות החברתית הוכיחה ששפיכות דמים רווחת בה, התורה מזהירה על איסור 'לא תרצח' בהצהרה המכוננת של עשרת הדברות, בפני כל העם (שמות כ'). אזהרה זו חוזרת בפרק הבא (כ"א, יד), והפעם בליווי הבהרה שהרוצח לא יוכל להשתמט מעונשו ע"י אחיזה במקום מקודש כקרנות המזבח: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת"

ההורג בשוגג, לעומת זה, ראוי להגנה מגואל הדם (שם שם, יג): "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". התורה לא שוללת מנהג עתיק יומין זה, אך מנסה לצמצמו עד למינימום, כדי למנוע המשך שפיכות דמים, כמעגל קסמים מכושף.

מה מחדש פרקנו (במדבר ל"ה) ביחס לפעולת הרצח שעליה אמור להתנוסס ודגל שחור?

א. הנחת היסוד בפרק ל"ה: בחברה הישראלית (שנועדה להיות חברת מופת), יתקיימו, כדרך קבע, מעשי רצח, בשוגג ואף במזיד. לכן העם מצֻווה, עוד לפני הכניסה לארץ (!), לתכנן שש ערי מקלט וללמוד היטב את הלכות הרוצח וענישתם. לא סביר לפרש הנחה ריאליסטית זו כהצדקה לאדישות או כהשלמה עם שפיכות דמים. תופעה זו סותרת היות האדם כנברא בצלם א-להים, וראיית עם ישראל שנבחר להיות קדוש, ולכן חייבים לבער את הנגע מתוכנו.

ב. עונש המוות לרוצח במזיד, שנרמז כבר בבראשית ט ובשמות כ"א (שהוזכרו לעיל) נאמר כאן בפירוש: "מות יומת המכה – רֹצֵחַ הוא". עונש זה, מודגש בהמשך, אינו ניתן להמרה ע"י כופר. הסיבה , לעונש החמור היא, עקב גדיעת חיי האדם שנברא בצלם א-להים, שערכם הוא אין סופי. חומרה זו באה לביטוי במשנה (סנהדרין ד, ה) הקובעת ש"כל המאבד נפש אחת, כאילו אִבֵּד עולם מלא" במעשיו הוא מצמית אינסוף צאצאים פוטנציאליים.

חז"ל, התמודדו עם השאלה: כיצד ניתן לבצע עונש מוות וכיצד ניתן לוודא שהפשע נעשה במודעות מלאה ובכוונת מכוון. לכן הם קבעו שכדי לבצע עונש מוות, העדים חייבים, להתרות בפושע, לפני ביצוע הפשע והוא חייב להגיב: "אני יודע, ואעפ"כ אני עושה מעשה זה". זהו מנגנון מדהים בעמקותו, אך דא עקא, לחלוטין לא ריאלי. עקב חששות שונים, בסופו של דבר, חכמים שללו גם את מימוש עונש המוות.

ג. ביחס להורג בשגגה (בלא איבה, ולא ע"י מי ש 'מבקש רעתו') הפרק מחדש שלושה דגשים:

1) עיר המקלט משקפת מקום הגנה ומקלט ('לנוס שמה כל הרג נפש בשגגה'). כדי למנוע רצח חף מפשע [=של מזיד] ע"י גואל הדם וכדי לשרש, בהדרגה, מנהג בעייתי זה. מאידך, מודגש שזה אינו חטא רגיל, ואף הוא נחשב כרצח.

2) עיר המקלט נחשבת לא רק כמקום הגנה, אלא גם כמקום שחובה לשהות שם "עד מות הכהן הגדול…". לא בכדי כינו חז"ל שהייה זו כעונש גלות, שנועד לשמש לחינוך מחדש, לחשבון נפש ולכפרה על החטא הרה האסון.

3) איסור לקיחת הכופר [=המרת עונש הגלות בפיצוי כספי למשפחת הנרצח]. זו נאסרה גם ביחס להורג בשגגה, עקב התוצאה שאינה בת הפיכה.

מהו החטא שצריך לכפר עליו ההורג בשוגג? אי הזהירות המצופה מאדם בר דעת (חז"ל: אדם מועד לעולם). רשלנות, או זלזול בסיסי בחוקים שעלולים בקלות לגרום לפגיעה אנושה בזולת.

אונס ו'קרוב למזיד': מרתק לגלות שחז"ל (במס' מכות פרק ב, משנה א-ב), מוסיפים שתי קטגוריות, בהן ההורג אינו גולה: כאשר ההרג היה באונס, כלומר עקב רשלנות הנהרג, שהכניס עצמו לסכנה ברורה (כמשחקי רולטה), ולכן ההורג פטור מכל עונש. מאידך, מקרה של רשלנות פושעת, המכונה 'קרוב למזיד', שאז לא מגיע לו שיזכה בכפרה, ולא בהגנת עיר המקלט.

חתימת הפרק מהוה נימוק רעיוני לחומרת העונש ומעמידה את תופעת שפיכות הדמים (בדומה לעבודה זרה ולגילוי עריות) כנגע היוצר צל כבד וחרפה רבתי, לא רק על הרוצח אלא על עם ישראל כולו :

"…כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ… וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ…". כעבור דורות רבים, בדור החורבן יחזקאל יתמודד (בפ' ל"ג) באלו שנשארו בארץ לאחר גלות יהויכין. הם יטענו: "אחד היה אברהם ואנחנו רבים! לנו נתנה הארץ למורשה". כלפיהם יחזור יחזקאל על טיעון דומה לפסוק החתימה הנ"ל ויטיח בהם דברים כדרבנות: "עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?" חז"ל הסיקו ממקורות אלו ששפיכות דמים, כתופעה, כה חמורה עד שמחייבת עונש גלות.

בחברתנו, בה מצויה, לדאבוננו, אלימות לא מועטה, תאונות עבודה קטלניות (כתוצאת רשלנות), ואף לא מעט מקרי רצח במזיד, פרק זה מהווה תמרור אדום וקריאה לחשבון נפש נוקב. יהי רצון, שבימי אבלות לאומיים בהם אנו מצויים, נאמץ כולנו, את תכונת האהבה במקום שנאת חנם, ומידת הזהירות ביחס לכל פגיעה בחיי עצמנו ובחיי זולתנו, ונמנע מכל שפיכות דמים (למעט את הבא להרגנו…), ונזכה להיות מתלמידי אהרן אוהבי השלום ורודפיו, אוהבי הבריות ומקרבן לתורה – לטובה ולשמחה.

גדעון אדמנית מלמד תורה במסגרות שונות בארץ ולומד בבית מדרש הראל

'ואני הנני מקים את בריתי': על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי, אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ, אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו 'כי הדם הוא יחניף את הארץ', ולארץ לא יכופר וגו', אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.

 (ספורנו בראשית ט , ט)

האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. זה עולה נגד ישראל. שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע"י כולם. והמה יסכנו עצמם למלחמה.

(העמק דבר לב, ו)

בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" – ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה!" – כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר – ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר ט, י) 

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו – ירמיהו נביא החורבן…בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי…

וכ700- שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן " ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 108-109)

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל…": כבר עמדנו בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" – "דוח"; "נסג" – "סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" – "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש על במדבר לא, ב, )

חברה מתוקנת אינה מענישה ללא העמדה לדין.

וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

(במדבר לה, יב)

כל הורג נפש יוכל לנוס שמה, ודבר זה ימנע את האפשרות שהאדם יומת בטרם יעמוד לדין; כי רק בית דין רשאי להכריע אם האיש חייב מיתת בית דין או הוא חייב גלות או פטור מכלום. וכך אומרת המשנה (מכות ט, ע"ב) על פי האמור בפסוקים כד, כה: 'בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה בבית דין הרגוהו ושלא נתחייב מיתה פטרוהו מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר (במדבר ל"ה) 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו' ובמסכת מכות (יב, ע"א) למדו דין כללי מן הפסוק שלנו: אפילו ידוע בוודאות גמורה שהוא חייב מיתה – כגון רצח לעיני בית דין – אין להרוג את הרוצח בלא התהליך המשפטי הראוי; "מנין לסנהרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר? תלמוד לומר: 'עד עמדו לפני העדה למשפט' – עד שיעמוד בבית דין אחר". ועל פי האמרו כאן, הרי אותו תהליך משפטי חייב להיעשות על ידי שופטים אחרים שלא היו נוכחים בשעת מעשה. הנוכחים יכולים להיות רק עדים ולא דיינים, כי אמרו במסכת ראש השנה (כו, ע"א), שאין העד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות: מי שהיה נוכח במעשה כעד אינו יכול להיות דיין באותו עניין, שכן תפקיד בית הדין לזכות את הנאשם במידת האפשר, אך "כיון דחזיוהו דקטל נפשא, לא מצי חזי ליה זכותא" – המעשה משאיר את רישומו על כל הרואים, ושוב אין הם יכולים לדון בו בלא פניות ולמצוא בו צד זכות.

(הרש"ר הירש במדבר לה, יב)