"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט"

(במדבר ל"ה, י"א-י"ב)

חוט

אִם אָדָם

הָיָה מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט

לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,

מֶה הָיָה מְסַמֵּן אַחֲרָיו,

אֵיזוֹ דֻּגְמָה,

מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

רִשּׁוּם רָגִישׁ וּמְדֻיָּק

וְתָמִיד נִרְגָּשׁ.

חיה שנהב

ולא תסוב נחלה: גבולות, זהות ואחריות

פנחס קראון

פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, אינה מסתיימת ברגע של נשגבות תיאולוגית או נקודת ציון לאומית, כי אם בדיון פרקטי, משפטי, כמעט אדמיניסטרטיבי על מערכת הקניין השבטית.

סיפורם של צלפחד ובנותיו, אשר נראה היה כי הגיע לסיום 'בפרק הקודם', מתגלה כקו עלילה מתמשך. משהוכרע כי בנות צלפחד יירשו את נחלת אביהן, פונים ראשי האבות למשפחת בני-גלעד למשה ובפיהם חשש שמא " וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ " (במדבר ל"ד, ג'). ירושה, כך מסביר רש"י, "אֵין זוֹ מְכִירָה שֶׁחוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל […] וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל לֹא תַחֲזֹר הַנַּחֲלָה לְשִׁבְטוֹ".

הכתוב אינו מגלה לנו את מניעיהם של בני המשפחה.  האמנם מדובר בדאגה כנה לסדר נחלת השבטים, או שמא ניסיון מוסווה לשלול את זכות הירושה של בנות צלפחד. תהא כוונתם אשר תהא, התורה מאשררת את טענותיהם: "…זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה" (שם, שם ו'-ז').

האמירה כי לא תסוב נחלה ממטה אל מטה אינה נותרת בגדר שאיפה גרידא, כי אם קביעה בעלת משמעות אופרטיבית – קיימת סנקציה למבקש להעביר את הקרקע לצמיתות ולמבקש לקבלה, וממילא אין בהעברה בכדי להואיל: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַלֶּקֶת לִשְׁבָטִים אֵינָהּ נמְכֶּרֶת לִצְמִיתוּת […] וְאִם מָכַר לִצְמִיתוּת שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִין בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְאֵין מַעֲשֵׂיהֶן מוֹעִילִין אֶלָּא תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, י״א, א').

והנה, האיסור על מכירת הארץ לצמיתות מבליע בתוכו את ההיתר על מכירת הארץ לתקופה קצובה, עד חזרתה ביובל. זו דינמיקה שונה מהשפה המשפטית־כלכלית של זמננו, שפה המבוססת זכויות. במקום לקבוע את זכות הרכישה, אנו מתוודאים לקיומה דווקא בדרך של מגבלת המכירה; במקום חירות – אחריות;  במקום ריבונות על רכוש – תזכורת מתמדת לריבונות האלוקית: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג).

אך על אף השונות, באם נבחן את מערכת הקניין השבטית בעדשה משפטית־מודרנית, נגלה שלמערכת הקניין השבטית נקודות ממשק עם תובנות עכשוויות בתחום הקניין.

כך למשל, במאמרו "קניין על פרשת דרכים", מציג פרופ' חנוך דגן תפיסה לפיה הקניין הינו אוסף של מוסדות וערכים, אותן באפשרות הקניין לקדם ואשר הקניין מבקש לשקלל, כאשר בין הערכים ניתן למנות את ערך הקהילה, המתבטאת באפשרות הנתינה הקיימת רק לבעל הקניין, וערך הצדק החלוקתי, אשר עיקרה הבטחת הקניין לכל אדם ואדם.

איסור מכירת הארץ לצמיתות מבטיחה בצורה נוקשה את הצדק החלוקתי בין האנשים העבריים. לא רק שהחלוקה הראשונית נעשתה שלא על בסיס עושר ומעמד, אלא שהחלוקה נשמרת ואינה ניתנת לשינוי לצמיתות. אף אם איתרע מזלו של האדם והוא נאלץ למכור את נכסו היחיד, שדה התבואה, הרי שבהגיע היובל תחזור אליו אדמתו. אין באפשרות העשיר לצבור נכסים ולהגדיל את הונו על חשבון אחיו. ולעני, ואין זה משנה עד כמה דל יהיה, תמיד קיימת זיקה כלשהי לקרקע אשר תחזור אליו.

ערך הקהילה נשמר אף הוא באופן זה. מיודענו הדל, אשר טרם היובל נאלץ לכתת רגליו וללקט מתבואת שדה חברו, יזכה עם חזרת נחלתו להשתתף אף הוא במצוות הצדקה – לקט, שכחה ופאה.

ומהצד השני, ריצ'רד אלן פוזנר, במאמרו Economic Analysis of Law העוסק בניתוח כלכלי של דיני הקניין, מציג כדוגמא איכר, אשר על אף כוונותיו הטובות, אינו האדם הנכון לטפל ולטפח את שדהו. ועל מנת לנצל את שדהו באופן מיטבי יש צורך בעברת השדה לאחר המוכשר ממנו. הסדר מקרקעין השולל אפשרות של העברת בעלות במקרקעין, פוגע באפשרות לניצול יעיל של קרקעות על ידי אדם המיומן יותר מבעל המקרקעין המקורי. לעומת זאת, הסדר המקרקעין במשפט העברי הקדום, תוך שהוא מונע את אפשרות העברה לצמיתות של הבעלות במקרקעין, מאפשר בכל זאת את העברת המקרקעין עד לשנת היובל תוך שהוא מתמקד לא במכירת המקרקעין כנכס העומד בפני עצמו כי אם בתבואה הצפויה מהם – "לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ" (ויקרא, כ"ה, ט"ז). נראה כי יש בהסבר זה, בכדי להסביר מדוע מלכתחילה אנו מאפשרים את מכירתה של קרקע, שהרי לכאורה, באם האיסור על העברת קרקע לצמיתות כה חשוב, ניתן היה למנוע מלכתחילה כל אפשרות של העברה. אך היעילות הכלכלית מחייבת מתן אפשרות להעברת קרקעות לשם ניצולן הראוי.

ולבסוף, נקודה מרתקת במיוחד היא זו שמעלה הרננדו דה סוטו (Hernando De Soto). דה סוטו התחקה וחקר במאמרו[1] את ההבדל שבין ניצולם הכלכלי של נכסים במדינות העולם המערבי לעומת הניצול במדינות העולם השלישי. לטעמו, על מנת שניתן יהיה להפוך משאבים לנכסים כלכליים, יש צורך בהסדר רישום מקרקעין בעל מספר מאפיינים, המתקיימים במשפט המערבי: תיעוד הנכס, מאפייניו ובעליו השונים; ריכוז המרשמים השונים למרשם אחד, המאפשר סחר בנכסים על פני מרחק; הפיכת הנכסים לברי חליפים באמצעות ניתוק מאפייניהם מצורתם הפיזית; והגנה על עסקאות אשר מוביל הרישום המרכזי. הוודאות שבבעלות מאפשרת ביצוע עסקאות ללא חשש מהונאה.

והנה, אף שמדובר בהסדר מקרקעין טרם עידן הרישום המרכזי, נראה כי מערכת הקניין השבטית עונה על הדרישות אשר מציג דה סוטו, דווקא בשל המגבלה על העברת מקרקעין לצמיתות. מאחר והחלוקה הראשונית נשמרת, ניתן תמיד לדעת בוודאות יחסית מה הם מאפייני הנכס, מי הם בעליו, ולבצע את הקישורים הנדרשים בכדי לאפשר מסחר וניצול כלכלי של הנכסים. מנגנון רישום בלי רשם: שבטים, משפחות, שושלות, יובל.

זוהי מערכת רישום אורגנית, לא ביורוקרטית. אכן, המערכת איננה בהכרח מדויקת, שכן היא לא נועדה להבטיח את שלמות הקרקע, אלא את שלמות הזהות. בשונה ממערכת המשפט המודרנית, התורה מבקשת לייסד חברה שיש בה גם כלכלה וגם מוסר; קניין הכפוף לגבולות, לזיכרון ולחסד. הקרקע איננה מטרה אלא אמצעי. היא איננה קודש לריבונות אלא לעבודת ה'; לא סמל להחזקת טריטוריה אלא כר למימוש צדק, אחריות וקדושה. קפיטליזם וסוציאליזם דרים יחדיו בכפיפה אחת.

פרשת מסעי חותמת את ספר במדבר לא רק בסקירת תחנות בני ישראל בעבר, אלא גם בקריאה בעלת חשיבות להווה: " כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם,שם, ז') ".

החשיבות, מסתמא, איננה דווקא במישור הטכני שכן אין אנו יודעים כיום מהו מטה אבותינו. וגם אם נדמה לנו שאנו יודעים הרי שעשרת השבטים עצמם אבדו מעינינו. לא נוכל לממש את דקדוקי הדין של פרשת הנחלות, אך אולי דווקא משום כך נוכל לקלוט את רוחה: רוח של גבולות שיש בהם הכרה, ריסון, ושייכות; לא גאווה, אלא אחריות.

הארץ איננה שלנו באמת, כי אם פקדון אשר האחזקה בו תלויה ברצון בעליה. ככזו, גם כאשר היא מוחזקת בידינו, היא איננה הפקר לרצון, לכוח או לנקמה, אלא חלק מבריתנו עם הקב"ה, ברית הנושאת עמה לא רק זכויות אלא גם חובות, בהעדרן "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר ה' נתֵן לָכֶם" (דברים, י"א, י"ז).  עלינו לזכור כי אין די בהתיישבות בארץ כדי להבטיח את אחזקתנו בה. לא כל מי שיושב – יושב בצדק; לא כל מי שבונה – בונה עולם; כי ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד, איננה נשמרת בידי מי שצועד עליה – אלא בידי מי שראוי לה.

פנחס קראון – נשוי לאורטל, אבא לדניאל, עילי ויונתן, עורך דין, פעיל בתנועת השמאל האמוני, וחבר בקהילת "יחד" תל אביב.

מלחמת מדין המתוארת בפרשתנו היא מקור ראשוני, אב-טיפוס, לדיני המלחמה בישראל

הכלל העיקרי העולה מכל הפרשיה הזאת הוא, שלמרות שמלחמה היא בדרך כלל אירוע כאוטי, שיש בו מהומה רבה ואי-סדר מובנה, ערעור של כל סדרי החיים הנורמליים ופגיעה באורחות המוסר הנהוגות בימי שגרה, התורה מצווה להנהיג סדר, משטר ומוסר גם במהלך המלחמה עצמה ובמה שמתרחש בעקבותיה.

תפיסה ערכית משמעותית נוספת שעולה מן הפרשה הזאת היא העדר ששון קרב והתלהבות יתירה מן המלחמה. הלוחמים מתוארים כאנשים שנבחרו או התנדבו להילחם כי כך צריך וכך נצטווינו, אך לא כגיבורי חיל נועזים שמלחמתם אומנותם. גם בשובם מן המערכה הם אינם מתקבלים כגיבורים ונישאים על כפיים בחוצות קריה, אדרבה, הם נדרשים להסגר למשך שבעה ימים מחוץ למחנה ולהיטהר מן הטומאה הנובעת מן המפגש עם המוות הכרוך במלחמה.

מאידך גיסא, התורה אינה מתנכרת לצורך להילחם ולהרוג ואינה סולדת מכך. אדרבה, במקרה המיוחד של מלחמת מדין גם לא הסתפקו בהריגת הגברים הלוחמים והמנהיגים, אלא היתה דרישה מחייבת להרוג גם את הנשים שהיו חלק מן המזימה האנטי-ישראלית של בלעם והמדיינים, המזימה שהמיטה את אסון המגיפה בשיטים. מפרשת מלחמת מדין למדנו שאין סתירה בין החובה להרוג ולמצות את הדין עם האויבים, לבין הסלידה מעולם הטומאה והמוות הכרוך במלחמה והצורך להיטהר ממנה בסיומה.

במלחמת צקלג. דוד יחייב חלוקה שווה של השלל בין הלוחמים לבין "היושבים על הכלים". החיילים שנותרו מאחור ולא השתתפו בקרב, תומכי הלחימה, הם חלק בלתי נפרד מן הצבא. הנחייתו של דוד נקבעה כחוק צבאי בישראל לדורות עולם. בעצם, התורה מרחיבה יותר מכך. השותפות היא לא רק בין החלקים השונים של הצבא, אלא גם בין הצבא לבין החברה האזרחית. החברה האזרחית כולה מהווה עורף ומקור משען ללוחמים, וההנהגה הרוחנית מחזקת את ידיהם, ולכן הם שותפים גם ברווחי המלחמה, במידה והם קיימים.

הביקורת של משה רבנו על הטעות של הלוחמים שלא הרגו את נשות מדין כמצופה, לא הוטחה בפניהם של החיילים עצמם, אלא הופנתה אל "פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה". אפשר ללמוד מכך פרק בהלכות אחריות: מי הם אלו שאליהם אמורות להיות מופנות התלונות והביקורת על כשלים וטעויות בניהול המלחמה. משה קצף על המפקדים הבכירים, ולא על החיילים. עצם העובדה שמשה לא נרתע מלבקר את המפקדים השבים מן המלחמה מעידה גם על החובה לבדוק, לחקור ולתקן, ולא לנוח על זרי הדפנה, גם כשהמלחמה עלתה יפה וכל מטרותיה הושגו.

העובדה שמשה לא חשש לשלוח את כלל הלוחמים לשבוע של הסגר והיטהרות, מעידה על כך שגם כלפי כלל החיילים יש מקום להצבת דרישות ומגבלות. אי אפשר לומר שמכיוון שנלחמו וסיכנו את נפשם, אסור לתבוע מהם תביעות ערכיות ומוסריות ויש לשאת אותם על כפים ולעטוף אותם רק בחיבוקים אוהבים. ודאי שצריך להעניק להם את כל הכבוד, ההערכה והתמיכה, אבל צריך להבין שיש במלחמה ממד מטמא והרסני, והוא מצריך טיפול זהיר ואחראי, לטובתם של הלוחמים עצמם, וגם לטובת כלל החברה שאליה הם שבים.

(הרב פרופסור יהודה ברנדס, מתוך מאמר לפרשת מטות מסעי תשפ"ד)

כי צוררים הם לכם

צרור אחר שהודיע שפינחס ראוי לשכר גדול בעבור הטובה הגדולה שעשה לישראל אמר לו גם כן, שכן מזה הטעם ראוי שהמדינים שגרמו להם רעה יקבלו ענשם ועל זה אמר צרור את המדינים, רצה לומר שהדין הוא אם קרבים להלחם לקרא תחלה לשלום ואני מצוכם צרור את המדינים ואל תפתחו אליהם בשלום. הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד א' פתוחה שימצאו מקום מפלט כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ואני מצוה והכיתם אותם כלם שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמו שנכתב בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום מד' רוחות.

כי צורדים הם לכם ואי  אפשר שתעשו שלום עמהם, וזה נודע אם מן העבר בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו רק מדין, והראי' שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שא"א שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה, והבא להרגך השכם להרג.

(מלבי"ם על במדבר, כ"ה, י"ח סימנים א'-ב')

[1] The Mystery of Capital: Why Capitalism Triumphs in the West and Fails