וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל;

 זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם.

(במדבר ל"ד, ו')

איזו היא הארץ ואיזו היא חו"ל? כל השופע מטורי אמנון ואילך- ארץ ישראל; מטורי אמנון ולהלן – חוצה לארץ הניסין שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנון ועד נחל מצרים; מחוט ולפנים – ארץ ישראל מלחוט ולחוץ – חוצה לארץ. ר' יהודה אומר: כל שהוא כנגד ארץ ישראל, הרי הוא כארץ ישראל, שנא' (במדבר ל״ד, ו׳) 'וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול' הניסין שבצדדין רואין אותן כאילו חוט מתוח מקפלריא ועד אוקיינוס; מנחל מצרים ועד אוקיינוס, מחוט ולפנים – ארץ ישראל; מחוט ולחוץ- חוצה לארץ.

(תוספתא חלה ב׳:ט׳)

רש"י ד"ה 'וגבול': הנסין (האיים) שבתוך הים, אף הם מן הגבול וכו'. מכאן נראה שאז עוד לא היה הכלל שיש מים טריטוריאליים. קביעת הגבול התוך־ימי נגעה רק לאיים שבתחום זה ולא למים עצמם.

 (ברכת אשר על התורה פ' מטות מסעי תשס"ג)

כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ: הִלְכְתָא לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. מָה טַעַם  –  הַרְבֵּה כְּרַכִּים כָּבְשׁוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לְעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.

(בבלי חגיגה ג, ע"ב)

כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה, לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא.

(רמב"ם: משנה תורה, הלכות תרומות א, ה)

הבנות מסירקוזה

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה של "שבת שלום" מוקדשים לזכרו של אבי מורי

 סנפרוד ("ווייטי") ויצמן (ישראל בן חיים וגולדה) שהלך לעולמו ביום ב' באב לפני שמונה שנים.

ספר במדבר מסתיים בערעור על פסיקה בענייני ירושה: "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במד' ל"ו א'). כמה פרקים קודם מסופר כך: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה…: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." (כ"ז א'-ד'). במקרה של בנות צלפחד, משה רבינו אינו יודע מה הדין ומביא את טענתן בפני ה', המורה לו על תיקון לחוקי הירושה – אם לאב יש רק בנות, בנותיו ולא אחיו יירשו את נחלתו.

אין ערכאה גבוהה יותר מהקב"ה. אם הוא אמר, כך החוק. אם כן, כיצד ראשי האבות מעיזים לערער עליו? ואיך זה שמשה מסכים לשמוע את טענתם?

זאת ועוד. כאן, בפרשתנו, משה לא מביע מבוכה. הוא לא אומר לראשי האבות לחכות לו בזמן שהוא מתייעץ עם הקב"ה: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלׇפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים." משתמע שהנביא אינו פונה באופן יזום אל ה', אלא פוסק את הדין "על פי ה'", ז"א בהתאם להבנתו את דברי ה', אולי לא רק במקרה זה אלא באופן כללי, מלימודו את כל התורה.

חוקרי המקרא טוענים שפרק ל"ו הוא נספח לספר שעומד מחוץ להקשרו. לפי דעה זו, פרק זה הוא המשך ישיר של המסופר בפרק כ"ז. ראשי האבות היו בעלי דין בעתירה שהביאו בנות צלפחד והדין שנפסק בפרק ל"ו היה, אפוא, חלק מפסק הדין שנפסק בפרק כ"ז. אבל אפילו אם כן, משה הגיע למסקנתו בשלושה שלבים: קודם כל הוא חקר את ספר החוקים, הוא ספר התורה שקיבל מסיני. כאשר לא מצא שם תשובה, הוא פנה אל המחוקק. לאחר שהמחוקק הבהיר את החוק, משה המשיך לפרש את החוק בהתאם לנסיבות.

אבל לי נראה שיש סיבה רטורית וספרותית שהפניה של ראשי האבות מופרדת מהעתירה של בנות צלפחד, כמעין ערעור על הדין שנפסק קודם לכן. פרק כ"ז הוא הפרק האחרון בארבעת ספרי החומש המסופרים בגוף שלישי. בשבוע הבא, בספר דברים, משה יתחיל לסכם את מעשיו ואת התורה בגוף ראשון. הוא יחזור באזני הדור העומד להיכנס לארץ ולהקים שם חברה ריבונית על עקרונות התורה שקיבל בסיני ואת השתלשלות מעשיו ומעשי העם במסעותיו במדבר. בספר דברים משה הוא הסמכות. הוא מלמד את עקרונות החוק. הוא אינו פועל כשופט.

האם משה הוא הסמכות העליונה עלי אדמות, שעיקר תפקידו הוא להודיע את חוקי ה', או שמא שופט, שתפקידו ליישם את החוק, תוך כדי כך שהוא דן כל מקרה לגופו ומגשר בין עקרונות החוק והמציאות? יש שניות במקרא בציורו את משה, שניות שהפרשנים קשובים לה. בעינו רוחו ראה רש"י את משה כמלך: "ויושב כמלך וכולם עומדים" (רש"י על שמות י"ח, י"ג, ד"ה "וישב משה, ועמד העם"). ראב"ע, על הפסוק הבא, דמיין את משה כמין שופט שלום, שתור מתדיינים ארוך מחכה להביא את עתירותיהם בפניו: "שהוא מעמידם מערב עד בקר… ומשה עשה הדרך הנכונה, כי השופט יושב ובעלי דינים עומדים".

משה של ראב"ע הוא "משה" שעמד מול בנות צלפחד וראשי האבות. הוא שופט המגיע לחקר האמת תוך כדי שיח והתדיינות. משה של רש"י הוא 'משה' של ספר דברים, שמורה את החוק לבני ישראל' אך אינו נמצא במשא ומתן איתם.

כשהפילוסוף אפלטון היה כבן 70 שנה, הוא הפליג פעם שלישית מאתונה לעיר סירקוזה באי סיציליה. עקב דעיכתן של אתונה וספרטה לאחר המלחמה הארוכה ביניהן, סירקוזה משלה בכיפה בעולם היווני. שליטה, דיוניסיוס השני, הפציר בפילוסוף לבוא וללמדו כיצד להיות שליט טוב וצודק. הוא ידע שאפלטון, מחבר הדיאלוגים "המדינה" ו-"החוקים", טען שהעיר האידיאלית היא עיר ששליטה הוא פילוסוף. אפלטון מצא את עצמו מול האתגר הקשה ביותר לכל פילוסוף: ליישם את התיאוריה שלו בפועל. הוא נכשל. דיוניסיוס ראה בפילוסופיה כלי להעצמת כוחו ואושרו. הוא רצה שאפלטון יורה לו את הכללים והנהלים שיאפשרו לו לעשות כן. אפלטון, ב-"מכתב השביעי" שלו, מנסה להסביר לו שפילוסופיה אינה הוראת חוק אלא שיחה, שיחה בה "שמות, הגדרות, ותפיסות חזותיות ואחרות מתחככות ונבחנות, תלמיד ומורה שואלים ועונים על שאלות בכוונה טובה וללא צרות עין, רק אז, כשהשכל הישר והחכמה מגיעים אל קיצו של מאמץ האנושי, רק אז הם יאירו את טבעו של כל חפץ".

התורה שמשה רבינו מלמד את עם ישראל ערב כניסתו לארץ הינה הכרחית לדור ההולך להקים מדינה מאפס. אבל רגע לפני שההרצאה מתחילה, התורה מזכירה לנו, בפרק האחרון של ספר במדבר, שיישום התורה אפשרי רק דרך שיחה, דרך שמיעת הקולות השונים וגישור בין החוק היבש לבין המציאות. השיח של משה רבינו, בנות צלפחד, וראשי האבות הוא הקול שאפלטון לא שמע בסירקוזה.

חיים ויצמן, סופר ומתרגם, הוא חבר קהילת ידידיה בירושלים

משמעותו של שחזור המסעות – מה חשוב לזכור?

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

(במדבר לג, א)

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

(רש"י במדבר לג, א)

'אלה מסעי בני ישראל' – אמר הקב"ה למשה: כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע; משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מזכיר את המסעות; 'כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת ראשך'. כך אמר הקב"ה למשה: מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר 'אלה מסעי בני ישראל'. זש"ה: 'נחית כצאן עמך' – מה צאן אין מכניסין אותו לצל הקורה, כך ישראל ארבעים שנה לא נכנסו לצל הקורה, דבר אחר מה צאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר, כך ישראל כל ארבעים שנה נזונו בלא אוצרות, דבר אחר מה צאן במקום שהרועה מנהיג נמשכת, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, היו נוסעים אחריהם.

(ילקוט שמעוני מסעי רמז תשפו)

"אלה מסעי": רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

(ספורנו במדבר שם, שם)

"אלה מסעי בני ישראל": בשביל שחטאו ב"אלה א-להיך ישראל", בשביל זה יסעו בני ישראל. נמצא כל הנסיעות של אדם, הוא בשביל קלקול האמונה, הנו בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין באמונה שלֵמה, שיכול הקדוש ברוך הוא להזמין לו כל צרכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא כי הנסיעה היא קלקול אמונה, הנו בחינת עבודה זרה.

(ליקוטי מוהר"ן פרשה מ)

"אלה מסעי בני ישראל": כתוב במדרש שמסעי בני ישראל, דהיינו הנסיעות שבני ישראל נוסעין ממקום למקום, הם מכפרין על "אלה א-להיך ישראל", הנו על פגם עבודה זרה. כי אפילו כשאין עובדין עבודה זרה, יש פגם עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא (בשם הבעל שם טוב) על פסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שתיכף כשסרים מהשם יתברך הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי הנסיעות של ישראל נתכפר. 'וכל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי ראה והובא ברש"י). נמצא כשנתכפר פגם עבודה זרה, נמתק החרון אף, ונמשך רחמנות. ועיקר רחמנות הוא בבחינת "וא-ל שדי יתן לכם רחמים" 'לכם' דיקא. הנו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסור את הרחמנות בידינו. כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולאת הקשה וכל היסורין הם הרחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות. אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החולי וכיוצא בזה.

(לקוטי מוהר"ן תנינא פרשה סב)

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.

(במדבר פרק לו, ה-ו)

לטוב בעיניהם – רצונו לומר: בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ"ש 'אך למשפחת מטה אביהם'. והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר 'לטוב בעיניהם', כי בסוף הפסוק ציווה אותן שתינשאנה למשפחת אביהן דווקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר דיברו כזאת לפני משה, היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן כדברי חז"ל, או בעבור נחלתן, ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות להינשא להם דווקא, ולכן אמר להן משה: אין אני מכריח אתכן להינשא לאנשים האלה, אלא אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודי שתינשאו למשפחת אביכן, וכן מוכח מסוף הסיפור שכתב 'ותהיין… לבני דודיהן לנשים (יא), ולא זכר עוד בני גלעד, כי בחרו להן אנשים משאר בני מכיר דודיהן, ולא רצו בבני גלעד, ועם זה מכוון מה שאמר משה 'על פי ה", 'וכן מטה בני יוסף דוברים', ולא אמר: כן בני גלעד דוברים, ור"ל טענת השבט בכללו טובה ונכונה כי אין ראוי שתיגרע נחלתו, אבל שאלת בני גלעד בפרט ליקח להם את בנות צלפחד אינה טובה, כי אינו מן הדין להכריחן בזה נגד רצונן.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו לו, ה-ו).

וישב בה עד מות הכהן הגדול

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר לה, כה)