אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה…

(ויקרא כ"ו, פסוק: ט"ז)

…וטעם בהלה, שתיבהלו ולא תדעו מה תעשו.

(אבן עזרא שם, שם)

בהלה – מכה המבהלת את הנפש ואינה מניחה השקט ללב.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

והפקדתי עליכם בהלה: שם "בהלה" היא תואר הפעל, לכן לא אמר "את הבהלה" כמו שכתב "את השחפת"; רצונו לומר שיפקוד המכות שיחשב בבהלה, זו אחר זו, עד שהראשונה פקודה אביא אחרת ואסמכה לה. גם מציין בבהלה שכל מכה ומכה תהיה נבהלה מאד, כי תהיה מכת מות. וכן תרגם יונתן מחת מותנהא.

(המלבי"ם שם שם)

והפקדתי עליכם בהלה. פירש רש"י מכה המבהלת את הבריות, ואי זו? מכת מותן עכ"ל. יש מפרשים 'מותן' לשון 'המתנה' – תוחלת ממושכה מצפה לרפואה ואינה באה.

(ריב"א שם, שם)

ופקדתי עליכם בהלה וכו' (ויקרא כו, טז). ופקדתי, לשון חסרון כמו 'ויפקד מקום דוד' (שמואל א' כ, כה) היינו אחסר מעליכם הבהלה ושאר מכות כי לא יהיה אצלכם. וזרעתם לריק, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ותהיה הזריעה לריק, כי לא יהיה צורך לזריעה רק אויביכם יזרעו.

 (קדושת לוי, ויקרא, בחוקתי ג׳)

"איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'" – על נדרים, ערכים ונפשות

רבקה גינתון-ברנר

פרק כ"ז, המסיים את פרשת בחוקותי והחותם את חומש ויקרא, מעורר כמה קושיות ובראשן שתי שאלות מרכזיות, שאיתן ננסה להתמודד בעיון הקצר שלפנינו. השאלה הראשונה נוגעת למקומו של הפרק ביחס לפרשה ולספר בכללותו, והשאלה השנייה מתייחסת למשמעותו של נדר ערך אדם, עניין הפותח את הפרק.

הפרק הקודם, פרק כ"ו, עיקרו התוכחה הקשה והקללות הצפויות לעם על אי-ההליכה בחוקות התורה, והוא מסתיים במילים: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". פסוק זה נראה ונשמע כחתימה הולמת לפרשיות בהר-בחוקותי ולחומש ויקרא כולו. ואולם, למרבית הפליאה, אין הדבר כך. מיד לאחריו מופיע פרק כ"ז המדבר בעיקר על נדרי הֶקדש – נדרים שאדם נודר למקדש ולבדק הבית – והוא חותם בפסוק: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". מה פשר הסיום הכפול, ובמיוחד, מה מעמדו של פרק כ"ז? האם הוא מעין נספח, תוספת משנית, בלתי-קשורה לפרשת בחוקותי? או שמא להיפך – קיים קשר מהותי בינו לבין מה שקדם לו, ועלינו מוטלת המשימה לגלות ולחשוף קשר זה. ובניסוח אחר, מה בין עניין השמיטה, היובלות והעונשים החמורים על אי שמירתם לבין נדרי הֶקדש? ראשונים ואחרונים כבר נדרשו לשאלה זו וחיפשו לה פתרונים. נביא כמה מן ההצעות הללו.

בעל הטורים מוצא, כדרכו, קשר של חשבון או גימטרייה בין שני הנושאים ומראה כי סכום הנדרים המנויים בפרקנו שווה למניין הקללות שבתוכחה, ומכאן הוא מסיק שהנדרים נועדו לכפר על העונשים, אלו כנגד אלו.

כלי יקר בפירושו על התורה מצביע על קשר נפשי-פסיכולוגי באומרו כי בני ישראל נוטים לידור נדרים ולנדב מממונם לקודש בשעה שצרות ופורענויות תוכפות ובאות עליהם.

הרב אלחנן סמט מוכיח, באמצעות כלי הניתוח הספרותי והלשוני, את הקשרים הפנימיים בין הפרשות ומראה כיצד מבטאים נדרי ההקדש את הרעיונות והעקרונות התיאולוגיים העומדים ביסוד דיני השמיטה והיובל; "כי לי כל הארץ", "כי גרים ותושבים אתם עמדי", "כי לי בני ישראל עבדים", כך מלמדת התורה בפרשת בְּהר,ועל חילולם של ערכים ועקרונות אלה באים עונשי התוכחה. מכיוון שאין לאדם בעלות מוחלטת על קנייניו הארציים ואין עבדות ממשית של אדם בידי אדם, צריכים אנו לדעת שגם הקניינים וגם הנפשות הם כפיקדון בידינו. תפקידו של פרק כ"ז, טוען הרב סמט, להראות כי רק מתוך תודעה כזו יכולים בני אדם לבוא ולהקדיש את ערך נפשותיהם ואת ערך נכסיהם לצורך גבוה.¹

כיוון אחר לקיומו של קשר פנימי ניתן במדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מביאים לפני ערכים שלכם, מעלה אני עליכם כאילו נפשותיכם הקרבתם לפני" (תנחומא, פרשת בחוקותי, ו'). המדרש רומז אפוא לקשר בין סיום הספר לראשיתו. מרחיב בעניין הרב אמנון בזק: הפרק הפותח והפרק המסיים עוסקים שניהם, כך הוא אומר, בפעולה של בחירה; הם נותנים מקום למרחב של רצון, לעשייה וולונטרית המצויה מחוץ למערכת החובות והציוויים, האיסורים וההיתרים, השכר והעונש. בפרק א' נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – כלומר קורבן נדבה, ובפרק האחרון, כ"ז, נאמר: "איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'" – נדר נדבה. המילה החוזרת והחורזת "כי" מורה על פעולה של רצון ובחירה ויוצרת הקבלה ברורה בין פתיחת חומש ויקרא לסיומו.²

נפנה עתה אל השאלה השנייה הנוגעת למשמעותו של נדר נפש אדם. נברר תחילה במה מדובר. מדברי המשנה והגמרא במסכת ערכין עולה כי ענייננו באדם הנודר את ערך נפשו או את ערך נפש זולתו למקדש; כלומר הוא נודר לתת סכום כסף מסוים שהוא "ערכו" או "ערך" אדם אחר לצורך בדק הבית, כפי שאפשר ללמוד מן המסופר במלכים ב', פרק י"ב. התורה מונה את הערכים, את סכומי הכסף, המשתנים לפי שתי אמות מידה, גיל ומין: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה… ואם נקבה הוא והיה ערכך…", ובסיכום כללי, ערכם של מבוגרים גבוה מזה של קטנים וזקנים, וערכם של גברים גבוה מזה של נשים. תגובתנו הראשונה, המיידית, היא חוסר-נוחות ואף רתיעה מעצם קביעת ערך לנפש אדם בכלל, ומן ההבדלים בין ערכי הנפשות לפי קריטריונים של גיל ומין בפרט.

ננסה, קודם כול, להבין את המניע האפשרי לנדר שכזה; מדברי התוספתא עולה כי מטרת הנדר היא מעין בקשה או תפילה להצלחתו או לבריאותו של האדם הנערך, ואולי משום כך נקבע לו שיעור ומידה מסוימת. שנית, יש צורך להבחין בין הנדר האמור כאן שהוא נדר ערך לבין נדר שונה – נדר דָמים. אין הדברים אמורים, כפי שהיינו עלולים לסבור, בשווי הכלכלי או הממוני של האדם, כלומר בשוויו בשוּק, כמו שאדם אומר: "דָמי עלי או דְמי פלוני עלי", אלא בערך קבוע המשתנה רק לפי גיל ומין ואינו תלוי במצבו הגופני או במעמדו החברתי של הנערך. המשנה והגמרא מדגישות שהאדם הנערך עשוי להיות עשיר או עני, בריא או חולה, חכם או בור, ואין זה משנה מ"ערכו" הקבוע. ואף על פי שמפרשים ראשונים ואחרונים מבקשים למצוא פשר או טעם לערכים הללו, ונזכיר מעט מדבריהם, קשה לנו בכך. הרש"ר הירש למשל מתרץ את הבדלי הערכים בשוני בין הייעודים הדתיים והשלימות האישית הנדרשים ממבוגרים לעומת קטנים ומגברים לעומת נשים. ד"ר רונן אחיטוב מציע הסבר מעניין לסכום חמישים שקל כסף שנקבע לזכר מבן עשרים שנה ועד ששים שנה; סכום זה זהה לגובה הקנס המוטל על מי שאונס נערה בתולה. הוא מפרש זאת כאילו נדרש האיש לתת דמי עצמו, פדיון נפשו על החטא שחטא, ולכן זהו ערך נפש.³ לעומת זאת, אבן עזרא פוסק בנחרצות כי כל הערכים הללו הם "גזירת הכתוב" ואין לנו לבקש את טעמם.

מכל מקום, אנחנו מתקשים לקבל את השוני בערכים, ונראה שהיה לנו קל יותר להשלים עם ערך אחד ושווה. ועדיין תלויה ועומדת השאלה הקשה: האם ניתן, האם מותר, האם רשאים אנו להעריך נפש?

בנידון זה הייתי מציעה שנביט במראה ונשאל את עצמנו ביושר: האם נְקִיִּים אנחנו מהערכות חיצוניות וממדידת בני אדם? האומנם אין אנו מודדים ללא הרף את "שוויים" של אנשים, גברים ונשים, לפי אמות מידה של הישגים, הצלחה כלכלית, פופולריות חברתית, "rating" ו"לייקים" ועוד כהנה וכהנה? ומה באשר לאפליה המגדרית והגילנית שגם חברות מודרניות מתקדמות לוקות בה? ייתכן שמבט מפוכח כזה על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים ירכך במקצת את העמדה הביקורתית כלפי הערכים הנקובים בפרקנו.

והערה או הרהור נוסף לסיום: בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות, מציגה התורה עמדה מורכבת ורב-ממדית. כולנו נבראנו בצלם אלוקים, ומצד זה אנו נדרשים לשוויון ביחסינו האנושיים ובעמידתנו בפני הקדוש ברוך הוא. מצד אחר, יש בינינו הבדלים חיצוניים ופנימיים המשפיעים גם על תרומתנו או נתינתנו לקודש. כשם שהתורה אינה שואפת לבטל את ההבדלים הכלכליים והמעמדיים בחברה, אלא ליצור מערכת של איזונים ובלמים לצמצום הפערים, תיקונם והחלשתם, כך גם, לדעתי, דרכה ומגמתה בתחום הקדושה. התורה יוצרת מובלעות של זמן ומרחב בתחום הקדושה, שבהן מתבטלים לזמן מה או מצטמצמים ונחלשים ההבדלים בין בני אדם; כך קורה בשבת, שבה נחלשת ההיררכיה החברתית הרגילה, וכך עוד יותר ביום הכיפורים, שבו אנו משילים מעלינו, עד כמה שאפשר, מדדים והערכות חיצוניים, ועומדים כשווים, לבושי לבן וענווים, לפני הבורא.

1. הרב אלחנן סמט, עיונים, ויקרא, עמ' 139-142.

2. הרב אמנון בזק, נקודת פתיחה, עמ' 141-142.

3. רונן אחיטוב, צוהר תעשה לתיבה, עמ' 193.

רבקה גינתון-ברנר עוסקת בהוראת מבוגרים.

התיקון לחורבן הבית ושלום ירושלים כרוכים באהבת השלום ורדיפה אחריו

אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו שואלים בשלומה, ואני מוחל לכם. מה טעם "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב) (ואומר (ירמיה כט) "ודרשו את שלום העיר" ואומר (תהלים קכב) 'יהי שלום בחילך' ואומר (שם קכב) "למען אחי ורעי וגו'" ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (שם לז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום.

 (מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, משנה טו)

…ולעולם הבא, כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" (תהל' קכב, ו). וכן הוא אומר: "הנני נוטה אליה כנהר שלום" (ישעיה סו יב).

(מדרש תנחומא צו סימן ז)

...השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמניינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדויות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כוחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

 (הרב קוק, אגרות הראי"ה: מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגרס הציוני,, אגרת תקעא)

תהליכים היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח, יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר… ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מידת השקר.

(שם משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

וכל ימי עולם הבא כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה, גילה רנה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח, חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום…' בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ) 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'.

(בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) – ב)

האם הגאולה הכרחית או מותנית?

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(בבלי סנהדרין צז, ע"ב)

התורה, כשהיא אומרת לנו את ההבטחה הגדולה " וזכרתי את-בריתי", ושגם בהיותנו בארץ אויבינו אין ה' שוכח את הברית – אין היא מבטיחה לנו גאולה, משום שזכות אינה קיימת. כדי שהברית, הקיימת בכוח, תהיה לה תוצאה בפועל, דרוש מעשה מבעל-הברית השני. ובעל-הברית השני זה אנחנו.

גם זה צריך להאמר כנגד אותה אמונה אלילית, הרווחת גם בקרב הציבור הרואה את עצמו כבעל אמונה בה' ובתורתו: שמובטחת לנו גאולה ללא תנאי. יש מאמר מדרשי מפורש: "שלשה ניתנו על תנאי – ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית-דוד". ללא תנאי נינה התורה (וכהונת בית אהרן).

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 84-85)

דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

…יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)