ישיבת נוכרים בארץ ישראל
מקורות להרצאה מאת הרב דר' רונן לוביץ, שבת עוז ושלום ערד, חיי שרה תשע"ט

1. דברים ז, ב; ה
ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אֹתם לא תכרֹת להם ברית ולא תְחָנֵּם: ולא תתחתן בם… כי אם כה תעשו להם מזבחֹתיהם תתֹצו ומצבֹתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש.
"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נֹתן לך לא תִלמד לעשות כתועבֹת הגוים ההם" (שם יח, ט).

2. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם.

3. הרמב"ם הלכות עבודה זרה, י, א:
אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבדה, שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתה או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו לקוח למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.

4. בבלי, עבודה זרה סד, ב
איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב – שהרי אף גוים גמורים נצטוו על שבע מצות – אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבלות, שקיבל עליו לקיים כל המצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבלות.

5. רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ה
בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו… ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.

6. הרמב"ם הלכות מלכים ח, י-יא
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.

7. רבי יוסף קארו, בפירושו "כסף משנה" על דברי הראב"ד
שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג, אם קבל שבע מצות, למה ימנעו אותו מישיבת הארץ, הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו [=הרי אין לחשוש בו שיחטיא את ישראל].

8. הרב הרצוג, תחוקה לישראל על-פי התורה כרך א'
הרי לנו שני עמודי התורה הללו, הראב"ד ומרן בעל שולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעת אחת, שנכרי שאינו עובד ע"ז אעפ"י שלא קיבל בפני בית דין של ישראל אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל [-הרב קוק] שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצות, גם בזה"ז יש להן דין גרים תושבים.

9. הרב עוזיאל, תחוקה לישראל, שם, עמ' 245
זאת היתה טענתנו בכל ארצות מגורנו, לתבוע זכויות שוות ומלאות ובצדק, ואף שלא זכינו בדרך כלל לאוזן קשבת, אין אנו פטורים מהתנהג כפי שדרשנו מאחרים שיתנהגו כלפינו…" אם לא ננהג בשוויון בארצנו "אנו בעצמנו ניתן חרב בידם להגדיל הונאתנו במדינות השכנות שבארץ ובכל הגולה.

10. הרב שאול ישראלי, מעמד הנכרי במדינה ישראלית לאור התורה, עמוד הימיני, סימן יב
לענין זמננו אף שמבחינת מקרה בודד זה או אחר יש הכח ביד המדינה, אין חיוב לעשות זאת כי אין אנו בגדר יד ישראל תקיפה, אם מצד החשש של סיבוך במלחמה… ואם כפי המסקנא מכיון שאין רוב ישראל בארץ ואף הארץ אינה כולה בידינו ואין באפשרות לכלל ישראל לקיים מצוה זו של הוצאתם כליל מהארץ, ממילא אין החיוב גם כלפי אותם מקומות שיד ישראל תקיפה.

11. הרב גורן משנת המדינה עמ' 65
המיעוטים היושבים בינינו שלא עזבו את הארץ בימי המלחמה והשלימו אתנו… זכאים להנות מזכויות גרי תושב המבוארים בתורה ומצווים להחיותם ולהשוותם לישראל, כדי שלא לגרום לאיבה ומפני דרכי שלום, בין לדעת הראב"ד ובין לדעת הרמב"ם.

12. הרמב"ם הלכות מלכים פרק ו
"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה… אם השלימו וקיבלו ז' מצוות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר: יהיו לך למס ועבדוך. קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם".

13. הרב אלישע אבינר, מעמד הישמעאלים במדינת ישראל לפי ההלכה, תחומין ח', תשמ"ז, עמ' 367-337
הבה ניישם את הדרישות והחובות המנויות ברמב"ם ביחס למס ועבדות, מלבד קבלת ז' מצוות:
א. קבלת שלטון ישראל, כניעה מלאה, כלומר השלמה עם הריבונות הישראלית על כל חבלי א"י.
ב. השתתפות מלאה במעמסת המיסוי במדינה.
ג. חובת גיוס לשירות המדינה, הן בתחום הביטחון והן בתחום הכלכלה והחברה.
ד. שלילת הזכות לזכות במינויים ראשיים במערכת השלטון וההנהגה הציבורית.

לרוב הדעות, הערבים בני דת האיסלם, למרות שאינם עוע"ז, אינם בגדר גרים-תושבים. לפיכך, המצווה המחייבת את החייאתו של גר התושב, כלומר הושטת עזרה והענקת סעד סוציאלי ורפואי, אינה מוטלת עלינו ביחס אל ערביי ארץ ישראל.
מחוייבים אנו להתחשב באילוצים השונים אבל יחד עם זה שומה עלינו להדגיש מה הם העקרונות היסודיים על פיהם אנו רוצים לבנות את החברה, כדי שהם לא יטושטשו או ישחקו.

14. הרב ישראל אריאל צפיה ג, תשמ"ט, עמ' 222-135
ב. עיון במצוות אלו ובפרטיהן מעלה, שהן מגבילות מאד את אפשרות ישיבתם של נכרים בא"י. כן מתברר שמצוות אלו אינן מאפשרות לנכרי אחיזה תמידית בא"י אפילו לא לקבורה (ירושלמי). מכירת אדמות מידי ישראל למכרי בא"י אפשרית רק לידי גר תושב שקיבל עליות שבע מצוות בני נח, ואף זאת לתקופה מוגבלת שאינה עולה על שש שנים, (רמב"ן, הנצי"ב).

י"א. החובה לנשל נכרי מא"י ע"י קניית ביתו ואדמתו לא בטלה גם כשישראל בגלות ואף כשאין יד ישראל תקיפה.
י"ג. לדעת ראשונים ואחרונים האיסור לתת לעכו"ם חנייה באדמת א"י אסור מדאורייתא בכל האומות.

15. הרב ברוך אפרתי, 'שנת התשעים למדינת ישראל (סוגית ערביי ישראל כמקרה מבחן)', צהר, לו (תשס"ט), עמ' 74-59.
לעניות דעתי אין צורך בעוד דיון בדבר הגדרת גר תושב היום עם מקורות מהרמב"ם ומדברי מרן הרב קוק במשפט כהן"… סוגיית גר תושב ברמתה ההלכתית ודאי אינה רלוונטית בעניין ערביי ישראל, שהרי הם אינם גויים תמימים המתגוררים כאן ואינם מהווים איום כי אם קיבוץ לאומי המגדיר עצמו כבעל זהות פלסטינית הטוענת לבכורה על השליטה בארץ.

16. הרב משה לוינגר, 'ישראל וישמעאל הילכו יחדיו?' (סימפוזיון), תחומין, ז (תשמ"ו), עמ' 528.
"הדוגל בשוביניזם שמדינת ישראל נועדה ליהודים בלבד מועל בשליחות זו. מדינת ישראל צריכה להאיר את הדרך לעולם כולו, ולא יתכן שהיא לא תאיר דרכה ליושבים בתוכה".

17. הרב ח. ד. הלוי, תחומין ט, תשמ"ח
כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא.

18. הרב יובל שרלו, 'השכרת דירות לערבים', מעייני הישועה, י"ט כסלו תשע"א, ynet-יהדות, 24.11.10.
משעה שהוקמה מדינת ישראל אנו אחראים לא רק על היהודים שבה, אלא על כל מי שנמצא בטריטוריה שלה, והם תחת שלטוננו… "במישור המוסרי האנושי – הם בני אדם ומגיע להם להתפרנס בכבוד, לפתח את צלם אלוקים שבהם, ולגור תחת קורת גג ככל בני האדם בעולם… "כי גרים הייתם בארץ מצרים"… עם שחווה על בשרו את היחס המשפיל והמדיר אינו יכול להתנכר למצוקת האחרים.

בהרצאה סקרנו את השיח ההלכתי בשאלת מעמד הנוכרים בארץ, והצבענו על שלושה שלבים בהתפתחותו. השלב הראשון התמקד ברבנים בני דור הקמת המדינה, אשר ביקשו פתרונות הלכתיים שיאפשרו ניהול מדינה דמוקרטית ושוויונית חרף המגבלות ההלכתיות. הם דנו בסוגיות הרלבנטיות מתוך הפריזמה של הבעיה הדתית, והגיעו למסקנות המצדיקות יחס סובלני כלפי המיעוטים הנוכרים בארץ, וקובעות שיש היתר גורף לישיבתם בארץ, ולמתן זכויות אזרח לבני מיעוטים.
השלב השני התהווה לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, וניכרת בו העברת הדיון מן המישור הדתי למישור הלאומי. העימות היהודי-ערבי הביא את הרבנים להקשחת עמדותיהם, והם טענו שיש הצדקה ליחס מפלה כלפי אזרחי ישראל הערבים על מנת לטרפד את ניסיונותיהם להשיג מטרות לאומיות. יחד עם זאת רובם הקפיד להדגיש שיש לגלות יחס הומאני נאות כלפי נוכרים כבני אדם פרטיים, ולא לקפח אותם מבחינה אישית. הבחנתו של הרצי"ה קוק בין היחס כלפי הקולקטיב הערבי הלאומי ובין היחס כלפי הערבי והנוכרי כיחידים הראויים ליחס הומאני מתחשב היתה נר לרגליהם.
השלב השלישי החל להתהוות בימי האינתיפאדה הראשונה, והוסיף להתפתח בעקבות האינתיפאדה השניה. בשלב זה עולה כפורחת הגישה שרואה בכלל האוכלוסיה הערבית איום ביטחוני מסוכן. רבני הזרם הפרטיקולארי-לאומני מתרבים בתקופה זו וקולם נשמע ברבים, כאשר כמה מהם נחשבים כאוטוריטות משמעותיות בציונות הדתית בכללותה. בין הרבנים הללו מצויים רבים שקוראים להגביל את הציבור הערבי בפעילותו הכלכלית, גם בעניינים הנוגעים במישרין לחייהם כיחידים. הם קוראים שלא להשכיר או למכור דירות לערבית, להימנע מקניית תוצרת ערבית, להימנע מהעסקתם, ואף לעודד את הגירתם מהארץ. לעיתים קרובות הרטוריקה של רבנים אלה אינה מבוססת על מקורות הלכתיים, אלא בעיקר על תפיסה לאומנית.
תפיסה זו גורסת שפעולות כגון רכישת דירות באזורי דיור יהודיים לא נעשית על-ידי ערבים מתוך מניעים אישיים ובתום לב, כי אם כדרך של מאבק שנועד להשיג שליטה בשטח, ולדחוק את רגלי עם ישראל מארצו. עמדה זו מושמעת חדשות לבקרים על-ידי הרבנים אליהו וליאור, ורבנים רבים החברים בפורומים כגון: "קוממיות", "דרך אמנה" ו"הסנהדרין החדשה". עמדנו על כך שעמדה שהיתה בעבר שולית וקיצונית הפכה בזמנינו להיות דומיננטית ורווחת בחוגים רבים של הציונות הדתית. שלושת השלבים, שהם שלושה דורות של רבנים, ניכרים יפה גם בדיון ההלכתי בדבר האפשרות שנוכרים ישמשו בתפקידים שלטוניים ומנהיגותיים.
לעומת תפיסות אלה, קיים זרם דק של רבנים, שגידולם בדרך כלל בישיבת הר עציון, שסבור גם כיום שיש להעניק זכויות אזרח מלאות לכל בני המיעוטים בארץ. צידדנו בגישה זו וציינו כנציג בולט של זרם זה את הרב יובל שרלו. ניתן לסכם את השיקולים המדריכים אותו בהגדרה של מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה – ולכן יש לה אחריות לכל תושביה, ואינה יכולה להתנער ממחויבותה כמו שהיה בגולה. יהודית – ולכן ערכים של צלם א-לוהים וכדומה צריכים להדריך אותה, דמוקרטית – ולכן מחויבת לשוויון.