גילי זיוון – דבר תורה – שבת עוז ושלום ערד, פרשת חיי שרה תשע"ט
המדינה היהודית בעיני הרב שג"ר

הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג נולד בשנת 1949 וגדל בירושלים להורים ניצולי שואה. למד במוסדות תורניים של החינוך הדתי לאומי (ישיבת נתיב מאיר, וישיבות ההסדר כרם ביבנה והכותל), והוסמך לרבנות בשנת 1976. הוכר בסביבתו כעילוי, והחל למסור שיעורים בגיל צעיר (26). בהמשך אף כיהן במשך שנת 1982 כראש ישיבת הכותל, אחת מישיבות ההסדר הנחשבות באותו הזמן. במהלך השנים נודע כדמות כריזמטית ורדיקלית ואף שנויה במחלוקת, שקיבצה סביבה קבוצה מצומצמת של תלמידים מסורים. בשנת 1996 הקים את ישיבת שיח-יצחק יחד עם חברו הרב יאיר דרייפוס, שם שימש כראש ישיבה עד לפטירתו.
בשנת 1973 לחם במלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן כנהג טנק. פגיעה ישירה של פגז גרמה למותם של שנים מחבריו לספסל הלימודים, ופצעה אותו קשה. בקושי רב הצליח לחלץ עצמו מן הטנק העולה באש. אירוע זה טלטל את נפשו ונשמתו, ורישומים אילמים שלו פזורים כשארית בכתביו ושיעוריו: הייאוש, הגעגועים, הפחדים, הכמיהה לשלום, לאוטופיה, השמחה התהומית של הקיום בעצמו, דומה שהם מהדהדים את קול המלחמה ההיא.
ב-כה בסיון תשס"ז (11 ביוני 2007) נפטר הרב שג"ר לאחר שחלה בסרטן הלבלב והוא טרם הגיע לשנת החמישים ושמונה לחייו.
*
הרב שג"ר מעולם לא למד במוסד אקדמי. את היכרותו עם הפילוסופיה המערבית עשה כאוטודידקט. התדיינותו ההגותית לעולם אינה מוכפפת לטקסטים של אסכולה ספציפית או לדרך קריאה של אסכולה שכזו, וכך המקורות שעמם הוא בא במגע "חופשיים לדבר" ופתוחים ליצירה. תהליך יצירה זה בא לשיאו בשימוש הייחודי שלו בסוגת ה"דרשה".

"דירת ארעי גלותית אך גם מבטאת את חג האסיף הארץ-ישראלי" – מה קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם […] נעשית ריבון בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו? […] אפשר לראות כי הרצון לכונן לאומיות רכה יותר, כזאת הנותנת מקום לאחר, שאינה מתנשאת מעל לאומות האחרות ואינה מתנכרת לבניהן נמצא כבר בפסוקי התורה […] מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים ולא של מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו בלא הרף. [..] לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה, אותה סוכה שהושיבנו ה' בה בצאתנו ממצרים [..] הסוכה שבה האדם מוותר על כוחו ומטיל את יהבו על אלוהים, יכולה לבוא הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות העולם (דרשה לסוכות בתוך 'שארית האמונה – דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל', הוצאת רסלינג, אוגוסט 2014, עמ' 75-77, הדגשה במקור).
"גאולה זוכרת ומפנימת גלות" : "לא באו שנות הגלות הארוכות כדי להתנער מהם, אלא כדי להפנימם גם בהיותנו עם חפשי בארצנו" (כלים שבורים, עמ' 158).
"שיתוף הלאומיות באוניברסליות": יש צורך בלאומיות ובאוניברסליות כאחד: הלאומיות הנה היעגנות במה שאתה […] אך כדי שהיא לא תהפוך נוקשה ואטומה, היא נדרשת לאוניברסליות שתדור עמה, […] האוניברסליות מערערת על העדיפות של זהות לאומית אחת על רעותה, ואף מערערת על עצם קיומה האותנטי של זהות זו […] אנו מוצאים בה (באוניברסאליות – ג. ז.) את צלם אלוהים של האדם בכלל […] מזווית זו, האנושי הוא הממשי, והלאומי הוא הבניה מאוחרת בלבד, הניתנת לעיצובים שונים.
אך גם האוניברסליות נזקקת ללאומיות […] הלאומיות, מצדה, מדגישה את השוני של האחר ואת העובדה שהוא איננו בר־השוואה (שם עמ' 77-78).
לדברינו אלה השלכות אקטואליות רבות, לא רק ביחס לשכן החילוני, אלא אף ביחס לאחר, לזר השוכן בקרבנו. העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, איננה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי – זו ארץ ישראל של הנס, שבה 'כל הדיבורים מקבלים מן השמים'. מתוך תפיסה זו אולי נוכל גם להגיע לאחווה; אחווה שאיננה תוצאה של פישוט ושל הפיכת האנשים, התרבויות והאמונות לבעלי דומוּת חד־ממדית, אלא אחווה שבין השונים, ואפילו המנוגדים (שארית האמונה, עמ' 175).

"לאומיות עמוקה וכנה, שורשית ואמיתית, יודעת להתגלגל בויתור כלפי האחר, דווקא משום שורשיותה" (שם, עמ' 187).

הרב שג"ר מציע להחליף "לאומיות" ב"ביתיות".
מכאן גם נובע משהו עמוק ביחס לאמונה הדתית:
'ביתיות' פירושה 'שאמונתי משמעותית לי ביותר, מכוננת את עולמי ומכוונת את דרכי, מקנה לי בטחון המושרש בביתי, ועם זאת אין בי היומרה והרצון לטעון לתקפותה האובייקטיבית. אינני מבקש לכפותה על ה'אחר'. (שם)

הכרה בסוגים שונים של מאמינים ובלתי מאמינים "לא תחליש את האמונה שלי אלא אדרבה, תחזק אותה" (לוחות ושברי לוחות, עמ' 81)

השאלות התיאולוגיות המסורתיות אודות קריטריונים מוחלטים וטרנסצנדנטיים להכרעה איזו אמונה עדיפה הן חסרות משמעות בעולם פוסט מודרני, אך אין בכך בכדי לפגום בדבקותנו במסורת אבותינו. אנו צריכים לראות במסורת זו את הבית […] ולכן אינו נצרך למבחני עדיפות (לוחות ושברי לוחות, עמ' 82 הדגשה שלי – ג.ז.).

איני צריך לבסס את דבקותי בדרכי על שלילת דרכו של האחר, אלא על לגיטימציה מלאה לאחרוּת שלי עצמי […] תחושת הנבחרות אינה עליונות, אלא אחרות וזרות […] לפיכך החינוך הדתי יתבסס לא על נאמנות כפייתית, או על שלילת אפשרויות אחרות, אלא על בחירה בעצמי (לוחות ושברי לוחות, עמ' 212-213, הדגשה שלי – ג. ז.).
ומכאן קצרה הדרך לביקורת שמשמיע הרב שג"ר על הציונות הדתית:

"אין ספק שתפיסתה של הציונות הדתית כיום איננה יכולה להביא לשלום שאותו מבקשים למצער חלקים גדולים בעם היושב בציון" (לעיל, "על הדתיות הפוסט ציונית – דרשה ליום העצמאות" עמ' 84).

הרב שג"ר מדגיש: "אני מדבר כציוני־דתי המאמין בשיטה זו ומוצא בה את הפתח הממשי לגאולה" (שם), ועם זאת אין הוא נמנע מלבקר את קיבעונה האידיאולוגי של הציונות הדתית ומעמיד בפניה אתגרים גדולים.

הרב שג"ר סבור שהציונות הדתית נוקטת באסטרטגיית בת היענה. לדעתו, הציונות הדתית כל כך מאוימת מהמציאות המשתנה (שמעמידה אתגרים לא קלים לחינוך הדתי ולתפיסת "אתחלתא דגאולה" מבית מדרשו של הרב קוק) עד שהיא נאחזת בקרנות המזבח להצלתה, כלומר באידיאולוגיה מתנשאת שפוסלת כל מה שמחוץ לה. היא איננה מכירה ב'אחר' מבחינה תרבותית (כמו חילוניים), ולא ב'אחר' מבחינה לאומית, כמו הפלסטינאי ושאיפותיו הלאומיות, ואף מתנכרת לרעיונות והלכי הרוח שאינם שלה. עמדה נוקשה זו, לא רק שהיא מסוכנת לעצם קיומה של הציונות הדתית מבחינה חברתית ופוליטית, אלא היא שוללת את הדתיות היחידה האפשרית כיום.

שימו לב לדבריו:
למעשה, התגובה של הציונות הדתית כלפי ההתרחשויות התרבותיות במדינה בזמננו דומה לתגובה החרדית כלפי הציונות בכלל: שלילה מוחלטת ופסילה חד־משמעית. הציונות הדתית כביכול מכירה בסתירה הבלתי ניתנת לגישור שבינה לבין המציאות השוררת בחלק גדול מהחברה הישראלית. לאמתו של דבר, זו הודאה בכישלון שיטתה, שנבנתה על המחשבה שניתן לבנות מדינה שתמזג את הזרמים כולם (לעיל, "על הדתיות הפוסט ציונית – דרשה ליום העצמאות" עמ' 84 – 85)
האם תשכיל הציונות הדתית להתעשר מהלך רוח פוסט-מודרני, פלורליסטי זה, ולבנות את תפיסתה הלאומית והייחודית על הכרה באחרוּתה ובאחרוּת ה'אחרים'? האם תשכיל הציונות הדתית להכיר בכוחה של דתיות המתעצבת בכוח בחירתו של המאמין בביתו ולא בכוח אמת אובייקטיבית הפוסלת את תפיסותיהם של כל ה'אחרים'? זאת ימים יגידו …