וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם

וְאֶת בָּתֵּיהֶם

 וְאֵת

כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ.

(במדבר טז, לב)

את

כל האדם אשר לקרח – קנה לו עבדים

ושפחות ובני בית היו לו, מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו,

ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים,

ונמשכו אחר עצתו ונענשו כי איננו רומז לזרעו, דכתיב (להלן כו, יא) 'ובני קרח לא מתו', כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם

עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים, כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף.

(רמב"ן שם, שם)

ואת כל האדם אשר לקרח – אבל הוא עם מחתתו

פתח האהל ונשרף.

(רבי יוסף בכור שור

שם, שם)

…והנה

ממה שאמר כאן "ואת כל האדם אשר לקֹרח", שמענו שקֹרחעצמו

לא נבלע עמהם, וכן הדעת נותן, , כי לא נבקע רק מקום דתן

ואבירם, וקֹרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה

מקריבי הקטורת, וכן המשורר אמר "תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם." (תהילים קו, יז) ולא הזכיר קֹרח, אולם ממה שאמר לקמן (כו, י) "וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה"

היה נראה שגם קֹרח נבלע עמהם, ולכן אמרו חז"ל שנשרף

ונבלע, אבל לפי הפשט יתכן פירש הכתוב" וַתִּבְלַע אֹתָם ואת אֲשֶׁר לְקֹרַח

(ר"ל אניש ביתו ורכושו) במות העדה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה

אֹתָם

יעקב מאשיטי

בדומה לדמות השטן ב"גן

עדן האבוד" של ג'ון מילטון (1674), גם דמותו של קֹרח בפרשתנו הינה ייצוג של מהפכן,

המתנגד לממסד ועושה כל מאמץ כדי לבסס שלטון אלטרנטיבי. ההשתדלות של התורה שבעל פה להצדיק

את גזר הדין האכזרי לכאורה, והבלתי מתפשר של ה' מצביעה, כמדומני, על הקושי הרב להבין

מה כל-כך נורא בחטאם של קרח ועדתו המצדיק עונש כזה. בדומה לשטן של מילטון, גם קֹרח תמיד עשה עלי רושם של מי שמתנגד למערכת שלטונית

לא צודקת, בהן ההחלטות נלקחות באופן חד-צדדי וללא התייחסות לרצונו של העם – לכן ברור

ששתי הדמויות מכריחות את הפרשן להתאמץ עד מאוד על מנת להבין את הבעייתיות בהתנגדות

זו.

קֹרח לוקח – ללא מושא,

ללא סיבה ברורה, הוא מתפלג מהכלל, כך מפרש אונקלוס, ויוצר, כביכול, כלל מקביל (במדבר ט"ז,

 א-ג):

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן יִצְהָר

בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ

לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים

וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ

עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם

כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ

תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

מהפכתו החברתית של קרח

מתחילה מהמוטיווציה הפוליטית והארגון הפוליטי, ממשיכה בפילוג, ומתפתחת להתמודדות חזיתית

ומילולית עם משה. התמודדות זו נעשית בהתקהלות מחאה נגד הנהגתם של משה ואהרון המובילה

או מתלווה למניפולציה רֵטורית של ההמון. הרש"ר הירש

מפרש כך:

קרח, דתן ואבירם קמו

לפני משה אחרי שהסיתו מאתיים וחמשים איש לתמוך בטענותיהם

ובדרישותיהם, וכשנקהלו שם גם אלה בהמוניהם, אמרו קרח וחבריו כנושאי דבר הכלל: רב

– לכם וגו'

אינני רוצה להתמקד כאן

במתח (הבולט) בין המעטים לרבים, ולא בהתמודדות של משה עם ההסתה נגדו. אני מעוניין להתמקד

בתגובתו של משה לדיבורם של שלושת מנהיגי ההתקהלות, ובמיוחד בתפקוד המרכזי של הפה,

פיו של קרח, ברגע זה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל

עַל פָּנָיו".

כנגד הדיבור של קרח ועדתו,

משה משתתק – רש"ר הירש מסביר השתתקות זו כתגובה של

אלם: "כשעמד משה מול כפירתו של קרח, לא היתה בפיו מילה

של תשובה", מפרשים אחרים מתייחסים לנפילת אפיים זו כהמחשה של תפילה וזעקה שקטה

לה'. קרח וכל עדתו נקראים להתייצב לפני ה', לקחת (שוב לקחת) כל אחד מחתה ולהקריב

קטורת באופן אינדיבידואלי – ואז בא העונש האלוקי (במדבר ט"ז,  ל-לד):

אִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ

וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם,

כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. וַיְהִי,

כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת

בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל -הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל -הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ

הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם

הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם,:

כִּי אָמְרוּ, פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.

ההסתה המילולית, הנענית

לראשונה בשתיקתו של משה, נענית עתה בבקיעתה של האדמה והעדה המרדנית נבלעת לתוכה. עניין

פי הארץ אינו כאן רק אנתרופומורפיזם, אלא מתחבר, לדעתי, לנושא הדיבור האגרסיבי

והמסית של קרח וההבעה הוורבלית המפלגת של עדתו. בסוג של contrappasso, כמו בקומדיה האלוהית של דנטה, חטאו של קרח מתוגמל בצורה שווה

(המונח מתפרש במובן של "סבל מנגד," מעין ביטוי לעקרון "החטא ועונשו"

– החוטאים שדנטה פוגש בתופת נענשים בצורה שמייצגת את חטאם, אך בהשתקפות גרוטסקית ואיומה)

– הפה המדבר נבלע לפי הארץ, כאשר הקול היוצא מפה זה הינו הקול הזועק

של הנענשים (ראה רש"י ושד"ל על טז, לד – "הקול היוצא מבקיעת הארץ", "הַקּוֹל

הַיּוֹצֵא עַל בְּלִיעָתָן"). מחזה מחריד זה נקרא כאן באופן

לא אלגורי – לארץ יש פה, והוא איבר שבולע את קרח ללא רגש וללא כעס, אך באכזריות.

המשנה במסכת אבות מספרת כי פי הארץ נברא בערב שבת בין השמשות, ביחד עם פיות פלאיים

נוספים: "פי הארץ; ופי הבאר; ופי האתון." יש הבדל משמעותי, מסביר התוספות

יום טוב בפירושו על המשנה הנ"ל, בין "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ"

לבין "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיה", וההבדל הינו תלוי בקול היוצא מן הפה:

ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא"ם

(רבי אליהו מזרחי) אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול

ההוא קול דברים היה, המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך

ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע"ה באמרו ופצתה. שעל

פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ"ש במעשה.

אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר

שופטים (י"א, ל"ה) ומלשון פצו שפתי שבספר

תהלים ס"ו (י"ד). שענינם הדבור. […] וע"י

דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח"כ בשעת המעשה אמר

ותפתח הארץ את פיה. פתיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם.

אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים, משמיע שירדו

חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול.

לפי פירוש זה עונשו של

קורח מהווה, מידה כנגד מידה. פי הארץ נפצה כדי לבטא מילים, כדי לתקן את העוול הנעשה

לה' ולמשה בדיבור המפלג והמסית של קרח. הארץ דיברה בקולם של הנענשים שנבלעו חיים שאולה.

אך פתיחת אותו פה לא מתלווה בהבעת קול מדבר, אלא בשתיקה המחרידה של הבליעה,

כנגד השתיקה המזועזעת של משה.

מה שנותר להבין הוא את

הקשר בין המרד החברתי של קרח לבין פציית פיה של האדמה: הכוחנות

המקבעת של טענות קרח ועדתו מעוררת את התסיסה הבריאתית שטבועה

וממוסגרת היטב בעולם הנברא, בדיוק כמו הניסיונות החוזרים של הדמויות הגבריות במטאמורפוזות של אובידיוס לאנוס ולקבע את הנשיות, כלומר: לכפות

על הכאוס הנשי מסגרת גברית ברורה. המילה היא מטבעה כאוס של משמעות, מזמינה פרשנות,

פותחת רווח לפליאה ולחקר – המילה של קרח היא מקבעת, החלטית, ממקמת את הקדושה ברובד

האינדיבידואלי של כל אחד. ראוי כאן לצטט את ישעיהו לייבוביץ':

קונספציית הקדושה בפי קורח איננה מוצגת כתכלית, מטרה ומגמה, אלא

היא מופיעה כמציאות נתונה, וזאת היא 'קדושתו' של האיש קורח והמתקהלים אחר סיסמתו.

'קדושה' זו מעניקה לאדם את הבטחון בעצמו, שהרי הוא שייך

כביכול ל'קהל קדוש' או ל'עם קדוש',

ובתור שכזה מובטח כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא… לעומת זאת בציווי 'והייתם קדושים,'

המשמעות העמוקה היא שהאדם המאמין יודע ומבין, שלא זו בלבד שאין לו כל תביעות, אלא הוא

מכיר בכך שהוא-עצמו עומד כנתבע מאת השם-יתברך, בכל התנאים ובכל הנסיבות ובאופן מתמיד.

קרח ועדתו לא מצליחים

להנציח את תביעותיהם ואת התפיסת הקדושה שלהם, ויורדים שאולה,

ללא משפט, ללא נחלה, כאשר הם בעצמם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהאדמה. קולם, שמבטא

"שחצנות, גאווה, דברי רהב, מתן היתר לאדם לפרוק מעליו חיובים," קולם התובע

קדושה מהותנית בכל אדם, קולם נהיה ביטוי וורבלי של הפה הפעור

של האדמה, של מה שלא קדוש אלא דומם ופסיבי. דיבור החלטי, מסית, ומקבע, במסווה של מהפכנות

מצטדקת, כאשר הוא מבטא רק אינטרס יחידאי המפרק את האיזון העדין שקיים בין הפרט והכלל

בעם שזה עתה יצא ממצרים, הינו ביטוי מובהק למה שיכול לשחרר שוב את בריאה – פה מדבר

ומסית, כנגד פיה של האדמה הנבקעת.

דר' יעקב מאשיטי הינו מרצה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן וחבר קהילת

ידידיה בירושלים.

כוחה של דמגוגיה מלהיבה ומסיתה

גלוי

וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה

עליהם ברוחו והנהנה מאימון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא.

כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס.

כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה,

ואילו המסיתים עצמם אינם באים על עונשם. אך אתה "א-ל א-להי

הרוחות לכל בשר: הואיל ואתה "אל" כל-יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא

אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחות לכל בשר", אתה

מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על במדבר טז, כב)

האם הקטורת היא סם

החיים או סם המוות?

…למה

בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם

המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא,

על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר

מגפה הוא והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז, יג)

גם התורה יכולה להיות

סם החיים או חלילה סם המוות

אמר

רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר

שם משה' זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

(בבלי יומא עב, ע"ב)

'אשר

תשים לפניהם': זכה נעשה לו סם

חיים לא זכה נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון

תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה

לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים

יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים

לו סם חיים, לא זכה, נעשים לו סם מות.

(רבינו בחיי שמות כא, א)