וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי

אֵלֶיךָ, לֵאמֹר:

שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר

 וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

(שמות פרק ז, טז)

עד כה – עד הנה, ומדרשו: עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה ב'כה' – "כה

אמר ה' כחצות הלילה…".

(רש"י שם, שם)

לא שמעת עד כה. זו היא התראתו הראשונה אליו, ואיך יגדיל משה כ"כ ענין מניעת שמיעתו ולומר

אליו 'עד הנה' לא שמעת לדברי, ויותר היה ראוי לו למשה לומר כן בהתראות הבאות אח"כ,

אחר עבור עליו כמה עונשים ויסורים, לא מיד בהתראתו על מכה

ראשונה, ונ"ל לרבותינו (שהבינו ע"ד הרמז לפי דרכם ענין מכת בכורות במקרא

זה) שאין מילת 'עד כה' מלת היחס, להגביל את הזמן כלומר עד הנה (ביס יעטצט), אבל מילת עד הוא שם לאזהרה והתראה (ווארנונג), מן 'והועד בבעליו', 'רד העד בם', 'העד העיד בנו האיש',

ומלת כה מצאנוהו להגבלת המקום כמלת פֹּה (היער), וגם להגבלת המקום כמלת

שם (דארט), כמו 'התיצב

כה על עולתיך', 'ואנכי אקרה כה' (במדבר כ"ג), דתרגומו הכא וגו' עד כא, ויהי' תרגם 'עד כה' (יענע ווארנונג), כי כבר הזהיר משה את פרעה מיד במכה הקשה מכולן (במכת

בכורות) המעותדת לבוא עליו באחרונה, וכמ"ש 'הנה אנכי

הורג את בנך בכורך' (ע"ש

רש"י בשם רבותינו), ולזה כאשר בא אליו כעת להתרותו

עוד הפעם, הזכירו ליתן אל לבו גודל המכשלה שתבא עליו בענין ההתראה על העונש היותר גדול; ומצאתי לרבותינו שביארו מלת

עד לשון התראה, כי אמרו (בפתיחא דאיכה רבתי) 'ואם עד אלה לא תשמעו לי' – אין הקב"ה מביא פורענות עד שמעיד תחלה

ע"ש, ובמכדרשב"י (נשא דקמה"ב) 'עד כ"ה' במה דאגזים משה.

(הכתב והקבלה שם, שם)

על הדיבור והפוליטי

אבינועם רוזנק

משה, מי שגדל בבית פרעה, המכיר את גינוני

המלכות ואת העולם הפוליטי, שברח בכוונת מכוון למדבר והפך לרועה צאן, ניצב בפני

האלוהים ומתפתל כיצד "להדוף" את המשימה, שהתגלגלה לפתחו. המחויבות

והאחריות המוטלות עליו, לשוב מצרימה, לחזור ולעמוד מול אנשי מלכות, מול הפוליטי והכוחני

– כבדה עליו. לשחרר את העם, להוציאם ממצרים, לגרום לאימפריה החזקה באזור לרדת על

ברכיה כשהוא – משה – חמוש באמונתו, כותנתו, סנדליו ומקלו אינה "עניין של מה

בכך". מי שהיה "נסיך מצרים", והפך לרועה צאן בהווה, ונדרש להיות מנהיג

עתידי של קהל שיש לגבשו כדי שיצליח לצאת ממצרים בגופו

ורוחו, מבין את גודל המשימה.

משה טוען בפני הקב"ה טענה הנראית סתמית

וטכנית: "בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים

אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי

כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי" (שמות ד, י). משה רואה בדיבורו המגומגם,

המקוטע, הבלתי מהוקצע חיסרון. "נסיך מצרים" לשעבר יודע על מה הוא מדבר. מלכות צריכה גינונים ואנשי כוח אינם

יכולים להיות "צולעים על ירכם".

אלוהים אינו מוותר: הוא מסביר

למשה שהדיבור אינו תלוי צורה חיצונית ועטיפה של דימוי פוליטי, אלא הוא תלוי תוכן; לא

האדם הדובר וכישרונותיו עיקר, אלא ההבנה של הדובר שהוא עומד בפני ה': "מִי

שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא

אָנֹכִי, ה'. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר

תְּדַבֵּר" (שם, יא-יב).

אולם השתמטותו של משה עקבית; היא

גם הופכת – לאור תשובתו של אלוהים – להגיונית אם מפנימים פן מסוים מדברי ה': אם

התוכן האלוהי עיקר ולא נושא התפקיד וכישרונותיו, אזי "וַיֹּאמֶר, בִּי

אֲדֹנָי; שְׁלַח נָא, בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם, יג). אולם יש בתגובתו של משה לא רק תשובה

נכוחה מול אלהים, אלא גם חשיפה של חולשה אנושית החרדה

מהנשיאה בעול; אותה חולשה אנושית היודעת את הצורך בפוליטי, הכוחני והמוחצן.

אלוהים "וויתר". הוא משיב

את האיזון הנדרש בין חולשותיהם של בני אדם הצריכים גם מסגרת פוליטית מושכת עין וגם

תוכן אלוהי המבקש חלופה לפוליטי המצוי.

"ויתורו" או "ייאושו" של אלוהים יוצרים שיתוף פעולה בין התוכן

האלוהי שיינתן למשה לבין הרהיטות הלשונית שתעשה על ידי אהרן: "וְדִבַּרְתָּ

אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם

פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ

אֶל הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שם, טו–טז).

ובכל זאת, אלוהים התכוון שדווקא

משה, המגמגם וכבד הלשון – המכיר מתוך עברו את הפער בינו לבין המצוי הפוליטי הנדרש

– יעמוד מול פרעה וילמֵד את העם טיבה של פוליטיקה חדשה. מה "הפסדנו" בשל

התעקשותו של משה? ומה טיבה של ההנהגה המקורית עליה חשב אלהים

שבה משה ניצב לבדו?

התעקשותו של משה אינה מחוסרת בסיס.

הוא הרי יודע מה נדרש מאנשי הנהגה וכוח. גמגומו וחוסר רהיטותו

לא רק שאינם מספקים את הנדרש מול השלטון המצרי המשופשף והמשומן. דיבורו גם אינו

מספק את המצופה ממנו מצד העם: "ולא

שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ה, ט).

על הפוליטי

[1] הרגישות לפוליטי: לפי

פרשנותו של הרמב"ן עולה רגישותו של משה לצורכי העם. לטענתו, משה חושש שלא

יוכל להעניק לעם את דברי הנחמה הנדרשים ו"לא ישכיל לדבר בפני העם דברים טובים".

לעומת זאת, רבי עובדיה מסולפרינו,

בעל פירוש ספורנו, מבין שתשומת לבו של משה מופנית אל

המשימה הפוליטית מול מלך מצרים: בריחתו של משה מחצר המלכות הרחיקה אותו מנימוסי

הלשון הנהוגים בפני מלכים (או רטוריקה).

הרשב"ם טוען שהשפה המצרית הפכה עבור משה לשפה זרה

וכבר לא חש עצמו "בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה

אני בן שמונים". משה אפוא, לאור פרשנויות אלו, יודע את המצופה ממנו כמנהיג

לעתיד, הן מצד העם הן מצד מצרים, ומבין את ההעדר שיעמוד לו לרועץ. באותה רוח ראינו,

שלא הרי דיבורו הרהוט והמהוקצע בתבונה פוליטית של יהודה מול יעקב (שאיפשר ליעקב לשלוח את בנימין מצרימה), כהרי דיבורו המגושם של

ראובן, שניסה (ונכשל) למלא את תפקידו כבכור אחיו (עת ננזף על ידי

יעקב כמי שלא ראוי להפקיד בידיו את בנימין). זהו הכישרון המילולי שאיפשר ליוסף לרכוש את מעמדו במצרים; שאיפשר

ליהודה לעמוד מול יוסף ולשבור את הקרח שהיה מצוי ביניהם. חובת הכישרון הפוליטי היא

שדחפה את הרב סולובייצ'יק לייסד בישיבה אוניברסיטה

שיעורים ברטוריקה לפרחי הרבנות של האורתודוקסיה המודרנית, ולדרוש

את ההשכלה האקדמית של המוסמכים להוראה, שבלעדי השכלה זו הם יהיו עבור קהילותיהם

"כבדי פה וכבדי לשון".

[2]

הרגישות לתיאולוגי: ר' חיים בן עטר, בעל 'אור-החיים' מצביע על תובנה נוספת של משה רבינו מול הגיונו

של מלך מצרים. זה האחרון לא יבין כיצד אל כול-יכול אינו מסוגל לרפא את נביאו

למעמד של "מנהיג מושלם" בעיני "העולם". וכיצד ניתן

להפקיד בידיו של שליח "צולע" שליחות של אלוהים הטוען לשלמות?

ואף על פי כן: בזכות הגמגום

הגמגום, כאמור, עלול להיתפס כבעיה

פוליטית, אולם הוא גם עשוי להיחשב כיתרון.

ודומה שניתן לראות את התעקשותו של אלוהים לשלוח דווקא את משה כניסיון ללמדנו דבר

מה על מוגבלותו של "הפוליטי" המצוי.

[1]

על איכותה של שפיעה: יכולתו של הדובר המהוקצע להעביר את מסריו יכולה להעיד

או על היכולת לתרגם את הרוח לאוזני העם במידה הנכונה ובאופן הרצוי, המתאימים למקום

שבו מצויים שומעי לקחו; או על טיב המסרים שהדובר מעביר שהם מתאימים למקום של

מאזיניו. מנהיג פוליטי זה מצוי בהווה והוא מדבר אל המצוי. אולם מה קורה כאשר

המנהיג גם נוגע בנצחי ומנסה לדבר על הרצוי? עד כמה יכולים כלי ה"כאן והעכשיו"

להכיל את 'המֵעֵבר' וה'נצחי'? הרב קוק, בשירו

"מרחבים מרחבים" כתב על כּאֵב התרגום: "איך זה אבטא את האמת הגדולה המלאה את כל לבבי. הוי,

אלי, עזרה היה בצרתי; המצא לי מערכי לשון; תנה לי שפה וניב שפתיים; אספר במקהלות

אמיתי אמתך". הרב עדין שטיינזלץ בפירושו ל"שבעת הקבצנים" של

ר' נחמן מברסלב כותב: "דיבורו היה בדרגה כה גבוהה, עד שאין העם יכול לקלוט

אותו אלא קטעים קטעים, ומשום כך הוא נשמע כמגמגם" (שטיינזלץ, ששה

מסיפורי המעשיות, 178). אותה רוח נמצא בכתבי חיים נחמן ביאליק

במאמרו "גילוי וכסוי בלשון" (כל כתבי ח"נ ביאליק, עמ' ר"ג).

 [2] סכנת זילותה של הכריזמה: מדוע לבחור

במנהיג "כבד פה וכבד לשון"? ומה יתרון יש במנהיג שהרטוריקה היא ממנו

והלאה?

הר"ן כתב בדרשותיו ש"משה רבנו היה כבד פה, למען לא יאמרו הבריות

כי בגלל היותו נואם ומטיף טוב הצליח להשפיע על העם לתת לו תורה. לפיכך נברא כבד פה

ומגמגם, למען ידעו הכל, כי השפעתו היתה

רק משום ששכינה מדברתם מתוך גרונו". סכנת הרטוריקה המהוקצעת שהיא מצליחה

למכור את מרכולתה ללא זיקה חזקה לתוכנה. סוקרטס יצא כנגד תרבות הסופיסטים שקדמה

לו, שידעו לרכוש תלמידיהם בצחות לשונם, אך לא היה ברור מה תקפות טיעוניהם. היופי,

לימד סוקרטס – שהיה מכוער מבחינה פיסית – אינו טמון רק בקליפה אלא בעיקר בתוכן,

בנשמה, ולא תמיד הכלי מקרין (ויכול להקרין)

את טיבו של

האוצר הבלום ברוח.

משה אכן היה מנהיג קשה לעיכול:

חסר סבלנות; בעל עמדות נחרצות; איש מעשה הנרעש

מול מעשי עוול ופועל לתיקונם; מסריו ישרים ומחודדים; מילותיו ללא מעטפת; האמת אינה

מוצנעת; הדיפלומטיה זרה לו. אולם כל אלה – וזה העיקר – לא היו עבור האגו;

כל האמור לעיל הוטבע בענווה, צניעות, כאילו נחבא אל הכלים.

 [3] על הפוליטי הנעדר אגו: דומה שאלוהים

מבקש ללמדנו בשליחותו של מגמגם על ייחודה ואיכותה של מנהיגות, שהיא אנטי פוליטית ונעדרת

אגו. החסידות ראתה בכבדות הפה והלשון של משה, ביטוי לעובדה ש'שכינה מדברת מתוך גרונו'. כבדות

דיבורו של משה הבטיחה שלא היה בדיבור סתם דיבור חול. בושתו לדבר מכוננת ומשקפת ענוותנות ודווקא שם ניתן לכונן

מנהיגות של שכינה. הענווה היא תנאי הכרחי לחלל פנוי מהיבריס; חלל פנוי המאפשר

שמיעת הקול האלוהי.

והלוואי

ונזכה למנהיגים שגמגומם מעיד על גודש רוחם, ושרוחם אינה מייצגת את תשוקת גאוותם.

ד"ר אבינועם רוזנק,

החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

באל שדי – הכוונה אני לא נראיתי אל אבותיך בשמי הגדול אשר

לך לבדך הודעתי סודו, אבל נגליתי אליהם בשמי אל שדי שהוראתו אל שהוא ראש כח לכל הכוחות ומשפיע הראשון לכל ההשפעות, ולכן בא השם הזה

מחובר עםאל שפירושו כוח, ונגזר מן שד, כלומר כוח משפיע

כשד ליונק,ומשפע השם הזה יינקו כל בני העולם הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו.

 (רבי

יצחק שמואל רג'יו שמות ו, ג)

'…וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל'

– אמר להן: הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם, אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

 (ילקוט

שמעוני במדבר פרק יא, סימן תשלה)

לפנינו כאן אזהרה לכל אותם הנשלחים להיות מנהיגים לעם

ישראל, לרבות אלו הנדחפים לכך מרצונם ונטיותיהם, שיהיו בנויים נפשית ומסוגלים לסבול

את כל הטורח והסבל הכרוך בהנהגת ההעם היהודי הקשה, שאם לא

כן אין הם ראויים לתפקיד זה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ'

217)

מופת איננה הוכחה

משה רבנו, לא

האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר

שייעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה; צרך להשקיע את המצריים, קרע

את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו,

בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות. ובמה

האמינו בו, במעמד הר סיני: שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר האש

והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה – לך

אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים, דיבר ה' עימכם" (דברים ה, ד) ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג). ומניין שבמעמד הר סיני לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר

"הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו

לעולם" (שמות יט, ט): מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש

אחריה הרהור ומחשבה... נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל

מה שיאמר, אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם

נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח, טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף על פי

שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אם האות אמת או

בכישוף ולט. לפיכך אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של

משה רבנו, אין שומעין לו ואנו יודעין בייחוד שאותן

האותות בלט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה

לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה ח, א-ג)