וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת

אֹיְבֵיהֶם

וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף

 וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ

וְאֵין רֹדֵף.

(ויקרא כו, לו)

מורך – מגזרת ורך הלבב ויפחדו עד שירדפם קול עלה

נדף .

 (אבן עזרא שם,

שם)

ורדף אתכם קול

עלה נדף. הדא הוא דכתיב 'וכשלו איש באחיו'.

כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות,

כמו שנאמר 'ואתכם אזרה בגוים'. כמזרה

שאין אחת דבוקה בחברתה, כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו,

אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך, שהם מפוזרים ומפורדים אף

בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש

להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו כקללת אחיה השילוני,

שנאמר (מלכים א' יד טו) 'והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים'. כי

כל קנה נדחה ומתנודד מפני הרוח הנושב בו, ונוסף על דחיפת הרוח כל קנה דוחף את חבירו, נמצא שכל קנה נדחה שני פעמים; אחד מפני הרוח, שנית

מפני קנה חבירו הדוחה הסמוך לו, וכן מאחד לחבירו עד שכולם כשלו ונפלו, כך כל איש מישראל נהדף מן הרוח,

דהיינו מן המלכיות כנבואת דניאל שהמשיל כל ארבע מלכיות ברוח, לא ברוח ה'. שנאמר (דניאל ז ב) 'וארו ד' רוחי שמיא מגיחן

לימא רבא'. ואולי שלימא

רבה רמז לים סוף שבו קנה וסוף, וכוונתו אל ישראל כמשל הקנים שנוסף על דחיפת

האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על

כן המשילם כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו, ואף

על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש

מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר, ואף על פי

כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו, או כנגד

האומות, או בלשון הרע ברחוב היהודים, דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד 'וכשלו איש

באחיו'.

 (כלי יקר שם,

שם)

היום-יומי

וה"מה שקורה… עכשיו!"

אלי

הולצר

השיגרתי; "היום-יומי". "אה, החיים הם כל כך יום-יומיים",

כותב המשורר ג'ן לפורג.

ואכן, מה טיבו של היום-יומי? האם יש בו מן המשעבד? ואולי מדובר פשוט בבנאליות

החוזרת על עצמה? ביטוי לחיים ללא הרפתקאה, משוללת

גבורה, כניעה לקצב הזמן של השעונים, צלצולי הפעמון בבית הספר, קימה, נסיעה, עבודה,

חזרה הביתה, האות המבשרת את החדשות ברדיו מדי חצי שעה? ואולי זהו ביטוי לסתמי

העוטף אותנו בעודף "מציאות"? ואולי, היום-יומי משמש מקלט מבורך, בהעניקו

מסגרת המשחררת אותנו מהצורך לחיות בהיכון מתמיד מול הבלתי-צפוי? ואולי, זהו

הפרדוקס של היום-יומי: הוא מופיע הן כעול וכהכרח והן כדבר המיטיב עמנו?

בעת העתיקה, ובמרבית

הספרות הפילוסופית, היום-יומי הינו מכשול להבנה של מהו האדם ומהם החיים. אפלטון

מספר על תאלס הנופל לתוך בור בעת הליכתו בגלל התבוננותו

בכוכבי השמים, הנמצאים הרחק מ"הכאן" השגרתי, מהיום-יומי. ואכן, היום-יומי

חושף בפנינו את החולף, הסתמי, עד כי איננו שמים אליו לב.

והנה, במאמרו The Infra-Ordinary כותב ג'ורג' פרק, שמה

שמדבר אלינו הוא תמיד ה"אירוע הגדול", החורג מהשיגרה

הרגילה. ערוצי ה'חדשות' (מילה בעלת משמעות חיונית:

החדשות מדווחות על ה"חדש", החורג מהשיגרה)

מדברים על הכל, למעט על היום-יומי. החדשות הן "מה

שקורה… עכשיו!" כסיסמתה המבריקה של אחת מתחנות הרדיו. לשון אחר, מה שאינו

מופיע בחדשות אינו 'באמת' קורה. לא עכשיו, ולא בכלל. הוא פשוט… חלק מהיום-יומי.

ואולם, החדשות אינן

מלמדות אותי מאומה, הן אינן שואלות אותי שאלות ואינן עונות על השאלות שאני שואל,

או שהייתי רוצה לשאול. כיצד אם כן נתייחס, נשאל, נתאר מה שקורה ביום-יומי? אין אנו

מתשאלים את היום-יומי. דומה שאין הוא מציב שאלה. אנו חיים אותו ללא מחשבה, כאילו

שאין הוא נושא עמו לא שאלה, ולא מענה, ושום דבר מהחדש. לכל היותר, היום-יומי נושא עמו

את המאומה. ולכן, האני תר אחרי ה"חוויה" ובין שתי חוויות אנו ישֵנים את

חיינו ביום-יומי, בשינה ללא חלום. הכל נראה כל כך

שיגרתי עד כי שכחנו את מקור הדברים. עד כי כבר אין לא פליאה, ולא הרהורים, ולא

הגיגים ולא התייחסות ליום-יומי.

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;

וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג). האם במילים אלה, אין

התורה נותנת ביטוי מובהק למישטור האדם בסוג של יום-יומי

המעוצב בשמירת חוקים ומצוות? חכמינו שמו לב לשימוש המטאפורי

של הפסוק במוטיב ההליכה ("אם בחוקתי תלכו") ועל בסיס זה

הם עורכים חיבור עם דברי דוד המלך בתהילים קיט: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי; וָאָשִׁיבָה

רַגְלַי, אֶל-עֵדֹתֶיךָ. וכך מוסיפים

החכמים: "אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום

הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי

לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב

"ואשיבה רגלי אל עדותיך" (מדרש רבה ויקרא לה, א).

הנה סוף סוף,

מישהו הנותן את דעתו על צעדיו בכל יום ("חשבתי דרכי בכל יום ויום") ואף

על פי כן, רגליו נושאות אותו שוב ושוב ובעל כרחו, לבתי

כנסיות ולבתי מדרשות. ייתכן והמדרש מבקש לרמוז על רצון סמוי הטמון באדם והמביא

אותו לקיים את דברי ה' מעבר לרצונו הנובע מהכרתו. בימינו אנו, יהיו אולי מי שיראו

במדרש זה ביטוי לגישתו של ישעיהו ליבוביץ לעבודת ה': אמנם האדם מבקש לו לחשב מעשיו

בקיום מצוות, אך למעשה קיום המצוות לשמה, כרוך בביטול ה"חישובים" בדמותן

של כוונותיו, כמיהותיו וציפיותיו של האדם. לדידו, ההכרה הרלוונטית היחידה היא ההכרה

שרגליו נושאות אותו לבית המדרש ולבית הכנסת, שהם המקומות של עבודת ה'.

על רקע הדברים האלה נוכל להקשיב לעצתו

הטובה של ה'שפת אמת' לג'ורג' פרק

התוהה אחר היחס האפשרי אל היום-יומי. הכל מתחיל בהפניית

המבט ובהתייחסות פתוחה ומזמינה ליום-יומי. לדידו של השפת

אמת, מבעד הרעלה המכסה על היום-יומי, מסתתרת לה הזרימה המתחדשת הבלתי פוסקת של

התורה, אותה יש להבין בהקשר זה, כמפתח אל ההוויה המתחדשת: "בכל יום הייתי

מחשב לאיזה מקום אני הולך כו'. שבכל יום מתחדשין הלכות למעלה, כמו שכתבו חז"ל על פי וְהֶגֶה, מִפִּיו יֵצֵא [איוב, לז,ב] (אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש

הלכה בבית דין של מעלה, מאי טעמיה? 'שמוע שמעו ברגז קלו והגה מפיו יצא' ואין הגה אלא תורה שנאמר 'והגית בו

יומם ולילה' (בראשית

רבה מט, ב). וזה ענין מחדש בטובו בכל יום מעשה

בראשית."

לפי ה'שפת

אמת', "חישוב הדרך בכל יום ויום" מציין את גישתו המודעת, המכוונת

והפתוחה של האדם אל היום-יומי (אל הזמן, אל המפגשים האנושיים, אל המצבים אליהם הוא

נקלע, וכו'). בטיפוח מכוון של גישה כזאת, מוסיף ה'שפת אמת': "האדם המחשב דרכיו בכל יום זוכה למצוא

הדרכים הטובים המתחדשים בעולם בכל

יום." לשון אחר, ההתחדשות טמונה דווקא ביום-יומי והיא עשויה להתרחש כאשר האדם

מזמן את עצמו אליה (במקום לצפות ל"חוויה" שאחרים עשויים לזמן לו).

בנקודה זו מפתיע ה'שפת אמת' בתובנה הבאה: "לכן

צריך אדם בכל יום להתגבר ולקבל עליו עול מלכות שמים כמו שכתוב 'אנכי מצוך היום', ממש." (שפת אמת פרשת בחקותי, תרמ"ב)

הנה כי כן, ההתגברות הנדרשת אינה

בביטול היום-יומי לטובת "האירוע הפורץ את השיגרה".

מה שנדרש הוא מאמץ מכֻוון ונשנה שוב ושוב, להתגבר על הליאות

המלווה באופן טבעי, ו…שיגרתי את היום-יומי. והנה, הזימון הקוגניטיבי-רגשי הזה

הוא בלשון ה'שפת אמת' המחווה של "קבלת עול מלכות

שמים". ואולי רומז ה'שפת אמת' כי "השמים"

הם אותו ממד של המציאות המבקיע משהו בעטיפת הסתמיות של היום-יומי. דברי ה'שפת אמת' מכוונים לפרקטיקה שביום-יומי, בתחילתו ובסיומו של

כל יום: מצוות קריאת שמע. המחווה של קבלת עול מלכות שמים כרוך בזמינות לשמוע את

הקול הממשי, הקורא לאדם מתוך היום-יומי; הקול של ה'אנוכי';

הקול של ההתגלות הבוקע מבעד הרעלה המכסה על היום-יומי; הקול שאינו מעלים את

היום-יומי, אך מזמן אותנו אליו מבעד הליאות שהוא מטיל

עלינו שוב ושוב. זהו הפשר של הציווי היום-יומי ("אשר אנוכי מצוך היום") והדברים אינם נאמרים כמטאפורה אלא

"ממש" כפי שמדגיש ה'שפת אמת'. או אז, כל

מקום עשוי להפוך בשביל האדם לבית המדרש ולבית הכנסת ("ואיש ישראל צריך לברר

זאת ולמצוא הארת התורה בכל מקום", שפת אמת בחוקותי,

תר"ס).

כל הנ"ל נועד לצמוח במקום הסמוי

מן העין, בנפש האדם, בשילוב היום-יומי בין "חישוב הדרכים" ובין לימוד

התורה המעצב והפותח. לאורך זמן ובתהליך איטי ומתמשך מעין זה, האדם עשוי ללמוד ולגלות

את הנתיבים האינטימיים שלו לעבודת ה' ביום-יומי: "שיש דרכים מיוחדים לאיש

ישראל והעובד ה' אשר משתוקק תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו ינחהו ה' בדרך האמת. כמו

שכתוב 'והיו רגלי מביאות כו" על ידי זה שבכל יום היה

מחשב ומשתוקק למצוא דרך ה'. וזה שכתוב 'אם בחקותי תלכו' שהוא בכח האדם לראות הדרכים והחקיקות שחקק הקב"ה בנפש האדם (…)

כמו שיש המשכות בהרגשת הנפש לתאוות היצר, מכל שכן שנמצא

ממש מיוחד דרכים ושערים בנפש האדם מיוחדים לה' יתברך. והם רשימות וחקיקות בנפש

האדם. אך להוציא מכח אל הפועל הוא בעזר השם על ידי

הרצון של האדם והיגיעה בתורה, כמו שכתוב 'יגעתי ומצאתי תאמין'. וזה שכתוב חשבתי דְרָכָי, לשון רבים שחישב תמיד למצוא הדרכים

המיוחדים אליו. ומרוב המחשבות שהרהר תמיד בהם היה לו סייעתא דשמיא" (שפת אמת פרשת

בחקותי תרמ"ד).

הנה

כי כן, היום-יומי עשוי להוות כר פורה ביותר ממנו האדם עשוי לזכות להתוודע, לא רק ל"מה

שקורה עכשיו" אלא ל"מה שקורא עכשיו!"

אלי הולצר הוא פילוסוף בעל אוריינטציה

מעשית בתחום החינוך היהודי. מחקריו ותחומי הוראתו משלבים מחשבת ישראל, פילוסופיה

הרמנויטית, פדגוגיה ומסורות אתיות-רוחניות. בעבר הוא שימש ר"מ בישיבת הסדר

וכיום מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. ספרו A Philosophy of Havruta:

Understanding and Teaching the Art of Text Study in Pairs, זכה בפרס National Jewish Book Award לשנת 2014.

דיני

הרע

…יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה

הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם

המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת

יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש

אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן

אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו

רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף

וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו,

ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים.

וכן הוא אומר: 'הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב

אמרים אמת לשולחך'.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

"זכות אבות וברית אבות"

…אחרי

ההתראה על החורבן ועל הגולה נאמר: "וזכרתי את-בריתי יעקוב, ואף את יצחק ואף את

בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר." וגם על הגלות נאמר: "ואף גם זאת בהיותם

בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים

לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה אלהיהם. וזכרתי להם ברית

ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להית להם

לאלהים אני ה'."

הפסוקים

האלה, המרשימים ביותר, אשר בהם נתלו דורות ודורות מעם ישראל, נשים לבנו מה אמרו

בהם: אמור שה' זוכר את הברית, ולא נאמרה מילה וחצי-מילה על מה שיארע. הברית זכורה

בתודעת ה' "זוכר הברית". והפסוקים האלה מקובלים בתודעה האמונית הרווחת

והעממית כהיתלות בזכות אבות: "וזכרתי את-בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף

את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" – יש לנו זכות אבות.

אבל

כל הנתלים בזה מתעלמים מכך שחכמינו, שידעו חומש וידעו את כל הפסוקים האלה, דנים

בשאלה: "מאמתי תמה זכות אבות"?…ודעת גדולי האמוראים היא, שזכות אבות

תמה מכבר. בזכות אבות השגנו את הארץ הזאת, ובעוונותינו הפסדנו אותה…גם בתוספות

מקבלים כעובדה פשוטה: אין עוד זכות אבות. אלא שאחד מגדולי בעלי התוספות, רבנו תם,

מציין, שאם זכות אבות בטלה – ברית אבות לא בטלה, ועליה מעיד הכתוב שהיא

קיימת ועומדת.

את

המושג ברית אפשר לפרש בשני כיוונים. אם בפרשת "נח", אחרי המבול ה' כורת

ברית שלא יחזור המבול, והקשת היא אות הברית, הסימן שסדרי הטבע לא ישתנו – הרי ברור

שבמקרה זה הברית היא הבטחה אלהית. הטבע עצמו אינו מחויב

לשום דבר ואיננו יכול להתחייב לשום דבר.

אבל

יש ברית שהיא עניין דו-צדדי, ששני צדדים מתחייבים זה לזה במשהו, ואנחנו מבינים

שרבנו תם מבין את מושג הברית במובן השני הזה. ברית בין ישראל ואלהיו,

או שמא נאמר בין אלהי ישראל ועמו, קיימת ועומדת משום

שהצד האחד הוא זוכר הברית. אבל אם הברית מקוימת, תלוי גם בצד השני…ובעל-ברית

השני זה אנחנו.

(י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 84)

אמר ליה רב נחמן לרבי

יצחק: מאי דכתיב 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", משום

דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן:

אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה; ומי איכא ירושלים למעלה? אין (כן), דכתיב

'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'.

(בבלי תענית ה, ע"א)

לא אבוא בעיר – פירוש בעיר ר"ל בעיר ממש, ויש מפרשים:

פשטיה דקרא בעיר – בשנאה,

כלומר לא אבוא בשנאה, ועיר הוי ל' שנאה, כמו 'ומלאו פני תבל ערים' (ישעיה

יד).

(תוספות תענית ה, ע"א)

…וזה כי אף אם נמצאו

בתורה דברים רבים הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לענינים

נכבדים עליונים וענינים שכליים כספור גן עדן והארבעה

נהרות זולתם לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו אמת כפשטן, אבל יאמרו שעם היות

הדברים ההם נמצאים כן במציאות, יש בהם רמז לענינים יותר

נכבדים עליונים כמו שמלאכת המשכן נמצאת כן במציאות והוא רמז לענינים

עליונים נכבדים וכן בטבע ההויה האנושית נמצאו בה הלשון

והשנים והשפתים לצורך האכילה כמו שהם נמצאים בבעלי חיים

ועם כל זה הם באדם לתכלית יותר נכבד שהם כלים אל הדבור והמבטא לשבח ה' ולספר תהלותיו שהוא תכלית יותר נכבד מן התכלית שנמצאו בעבורו בבעלי

חיים וכן בעולם נמצאו דברים מצד טבע ההויה כארבעה נהרות

וזולתם שהם רומזים לענינים יותר נכבדים מהם ועל דרך זה

הוא שאמרו כי ירושלים של מטה הוא משל לירושלים של מעלה ולא אמרו כן להכחיש

מציאות ירושלים של מטה שהיא לענין נכבד מצד עצמו,

כלומר שתהיה משכן לשכינה, כמו שלא נכחיש מציאות יחזקאל והיותו מצד עצמו לתכלית

נכבד כמציאות אחד מן הצדיקים בעבור שיאמר הכתוב והיה יחזקאל לכם למופת (יחזקאל

כ"ד) וכן

נבין שיש בתורה דברים רומזים לענינים אחרים נכבדים

ולרמזים עליונים והם עם זה אמתיים כפשוטן, וכל שכן המצות שעם שיש בהם רמז לענינים נכבדים עליונים יש בהם ג"כ תכלית נכבד מצד עצמן

ומצד המעשה שבהם ובעבור זה נקראת התורה עדות כמ"ש

לומר שהן אמתיות כפשטן ולא נעשה בהן צורה לבטל הפשט.

(רבי יוסף אלבו: ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כא)