הַצּוּר

תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

 אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק

וְיָשָׁר הוּא.

(דברים

לב, ד)

אל אמונה – שהאמין בעולם ובראו.

ואין עול – שלא באו בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים. וכן

הוא אומר (קהלת ז): 'אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה

בקשו חשבונות רבים'.

צדיק וישר הוא. שהוא מתנהג בישרות עם כל באי

העולם.

(ספרי האזינו פיסקא ב)

והענין דנתבאר

בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא", דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית

שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים

ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה,

חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא על ידי זה לידי

שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכ הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין,

שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך

הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(הקדמת הנצי"ב לספר

בראשית)

כמו יבול ברכה כבד משאת

אריאל פיקאר

אסיף – איתמר פרת

אסוף את המעשים

את המילים והאותות

כמו יבול ברכה כבד משאת

אסוף את הפריחה

אשר גמלה לזיכרונות

של קיץ שחלף בטרם עת

אסוף את כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר.

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים

ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

עם סיומו של הקיץ אני נזכר בשירו של איתמר פרת 'אסיף' ובמנגינה הנפלאה

שכתבה לו נעמי שמר. השיר מבקש ל"אסוף את המעשים, את המילים והאותות, כמו יבול

ברכה כבד משאת". אכן יבולו של קיץ זה כבד משאת, אך האם נוכל לראות בו גם

ברכה?

אנו נדרשים לאסוף את עצמנו ולחזור לשגרת ימינו, לעבודתנו, לכיתת הלימוד

ולבית המדרש, עם בשורה, עם תקוה וצפיה

לשנה ברוכה ופוריה, בעוד רגשות של כאב, של גאווה ושל

חרדה מציפים אותנו. אני מבקש לאסוף, למקד את התודעה, בשלושה מסרים עיקריים שכדאי

לקחת מהקיץ הזה לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה ולשלום.

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה

נָּא שָׁלוֹם בָּךְ (תהלים קכב)

אני לוקח עמי מן הקיץ הזה את עוצמתה של הסולידריות הישראלית, את השקט וקור

הרוח של האזרחים, את חריקת השיניים של תושבי עוטף עזה, את גבורתם של החיילים

והמפקדים והאהבה הגדולה של כולנו לארץ הזו. שוב למדנו שבעתות משבר אנחנו נאספים,

אנחנו מתכנסים ונושאים יחד בעול. אני מתפלל שנזכור את 'מראות פניה היפים' של

התקופה הקשה שעברנו גם לעתות שגרה ושלום מבורכים. שנלמד לממש ערכים של ערבות הדדית

גם בעולם העסקי והמסחרי. שנראה בכל ילד וילדה הגדלים בארץ הזו עולם מלא הזקוק

וזכאי לחינוך הטוב ביותר ללא תלות ביכולותיו הכלכליות של הוריו. שנמשיך, כמו בשעות

הקשות, לתת מזמננו, כוחנו ועושרנו, לאלו שחסר להם.

בִּנְפֹל

אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ (משלי כד)

העוצמה הישראלית גדולה מסך הטנקים, החיילים, כיפות הברזל ומעילי הרוח.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה", הרוח שלנו

יסודה באמונה שכל אדם נברא בצלם אלוהים ולכן יש קדושה בחיים וטומאה במוות. כל נשמה

שניטלת מן העולם הזה, כל גוף שנפצע ונחבל, כל בית וכביש שנחרב, הם פגיעה בצלם

אלוהים שבאדם ושביצירה האנושית. ולכן, צדקתנו המוסרית מלווה גם בעצב על הכאב

החורבן והשכול אותם ספגו תושבי עזה. גם הם וגם אנחנו נבראנו בצלם אלוהים ונועדנו

לחיים של יצירה, בנין ושמחה. אני מאמין שאנו חפצי חיים ושנהגנו במידתיות כנגד

אויבנו מתוך הגנה עצמית. למרות זאת איני שמח במפלתם ואיני חוגג את חורבנם. אני

מתפלל שקדושת החיים ושמחת היצירה תגבר על הקנאות והאכזריות הגורמות בעיקר להרס

עצמי. אני מקווה שנצליח להחלץ מחורבנו של הקיץ הזה

לתבונת השלום.

תקיים

שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין (מגילת

העצמאות)

הקיץ הזה זימן לנו גם את פניה הפחות יפים של החברה הישראלית. תופעות

מכוערות של שנאת זרים, של שנאה ואלימות כלפי ערבים וכלפי יהודים שחושבים אחרת על

המצב ושל גזענות ובדלנות יהודית. הכאב והסבל, ​בשילוב עם זרמים ופרשנויות הקיימות במסורת שלנו, מולידים גם תופעות פסולות

כאלו. עלינו להיות מודעים לקולות הקשים והמבישים הללו ולהאבק

בהם. נוסיף מאמץ דרך הלימוד והחינוך של ילדנו ותלמידנו, נקדיש זמן לעשיה פוליטית לקידום ערכי הדמוקרטיה ולא נזניח את דרך המחאה

הציבורית והתקשורתית. האחריות שלנו היא רבה, אסור לנו להעלים עין מתופעות שליליות

אלו ההולכות ומתגברות. גזענות בשם התורה היא חילול ה' – חטא שאין לו כפרה. במקום

שיש אהבה לחיים לא תהיה שנאה, במקום שיש כבוד לבני אדם אסור שתהיה גזענות, במקום

שיש בו יצירה וחידוש אין אלימות. נקווה, נתפלל ונפעל ליצירתה של חברה חפצת חיים

ומוסרית.

תחל

שנה וברכותיה, שנה טובה

דר' אריאל פיקאר – מנהל חינוכי, תכנית בארי מכון הרטמן

מתי

נידון האדם?

תניא: הכל

נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל

נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד

בזמנו;

בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר

דין שלו נחתם ביום הכפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל

יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

 (בבלי ראש השנה טז,

ע"א)

וזה הטעם גם כן העלם יום דין של ראש השנה,

כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו

קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו

בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר

פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה וכן איכא

למאן דאמר 'אדם נידון בכל יום' (ר"ה טז), שנאמר (איוב ז, יח) 'ותפקדנו

לבקרים ולרגעים תבחננו'.

(כלי יקר ויקרא טז)

וזהו אומרו 'אדם נידון בכל יום', ולא אמר

דנין את האדם בכל יום, כאלו מעצמו נידון

וכאלו הדבר נעשה ממילא…

 (ערבי נחל פרשת נצבים)

אין כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן,

מביעים את התפיסה האמונית העמוקה ביותר, ומעמדו של האדם בעולם אינו עניין של פסק

דין הנחרץ עליו במועד מסוים, אלא הוא ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני אלוהים.

האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו

משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני אלוהים,

הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה לכאן? על רקע

דברים אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו יום הדין אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו

מועמד לדין באופן

מתמיד.

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו

לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו

השלום, שאמר (בראשית יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות

המשיח שעליהם אמר דוד(תהלים מד) 'כי שחה

לעפר נפשנו'.

 (ספר תולדות

אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י.

עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

"אחור

וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום

האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון בן

לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלהים

מרחפת על פני המים' – זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת

אמר (ישעיה יא) 'ונחה עליו רוח ה" – אם זכה אדם,

אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך,

יתוש קדמך, שלשול זה קדמך.

 (בראשית

רבה ח, א)

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב

שמצות היום בשופר.

(משנה ראש

השנה ג , ג)

אמר רבי לוי: מצוה

של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין. – והתנן: שופר של ראש השנה של יעל פשוט! – הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יהודה

אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים. – במאי קמיפלגי?

מר סבר: בראש השנה – כמה דכייף איניש

דעתיה (מה שאדם כופף יותר את דעתו ואת עצמו) טפי מעלי

(טוב יותר), וביום הכפורים – כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר: בראש

השנה כמה דפשיט איניש דעתיה (כמה שאדם פושט את עצמו ומפשט את דעתו מכל עקמומיות) טפי

מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש

דעתיה טפי מעלי.

 (בבלי ראש השנה כו

ע"ב)

אמר רבי יעקב דרומיא:

לפניך.

 (ירושלמי

תענית פרק ב, ה"א)

תפילת היחיד לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת

האדם

אַתָּה

תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה

אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר

אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה'

מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי

תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ

עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהלים קב, יד-כג)

הדקדוק

מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר

לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ

הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור

אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם

כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על

כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה'

לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו

בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח

הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על

כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק

בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה

יחד עם הערער.

 (הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים כו, טו, הערה א)

"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו

על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי בתודעה העממית של

דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך

יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל

ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות המוטלות על

ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם במלכות

שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל

מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך,

תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך,

ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם

ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו

הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את

ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים,

אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות

שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות

נושאו בעולם.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)