וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד

וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן

הָאָרֶץ

 וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.

(ויקרא כו, ו)

ונתתי שלום – שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום

ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר (ישעיה

מה) עושה שלום ובורא את הכל. וחרב לא תעבר בארצכם

– (ת"כ) א"צ לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך

ארצכם ממדינה למדינה.

(רש"י שם, שם)

ונתתי שלום בארץ – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו או השלום הוא

שישבית חיה רעה מן הארץ "וחרב לא תעבור בארצכם" כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם

לצאת אליהם למלחמה וינוסו ועל דרך האמת, שיתן השלום מחובר בארץ, והוא שלום הכל השקול

כנגד הכל.

 (רמב"ן שם, שם)

ונתתי שלום בארץ – האושר החברתי של השלום הפנימי. הוא תלוי ברוח

שביעות הרצון, באושר הנגרם מאיש לאיש ובשמחת האדם באדם. כל אלה לא יפרחו אלא על

אדמת התורה באור ברכת ה'.

(הרש"ר הירש שם,

שם)

קוממיות בארצנו

או לארצנו

יואל רפל

"אני

ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עולכם

ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג)

בפסוק זה החותם את פרק הברכות בפרשת 'בחוקתי' נזכרת המילה 'קוממיות' שזו הופעתה

היחידה בתנ"ך כולו. שלוש פעמים היא נזכרת בסידור התפילה, בתפילות שכיחות

הנאמרות מדי יום, שבת וחג. בפעם הראשונה בברכת 'אהבת עולם', הברכה השנייה לפני

קריאת שמע "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", הפעם השנייה בסידור

התפילה,בברכת המזון בקטע 'הרחמן' שבו אנו אומרים "והוא יוליכנו קוממיות

לארצנו". הפעם השלישית היא בתפילה לשלום המדינה, שכתב הרב הראשי

הרצוג ובה נאמר "ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך ולירושלים משכן

שמך". המשותף לשלוש התפילות שהמילה 'קוממיות' נאמרת בלשון עתיד, וכן

משותף ל"ארצנו" (=ציון) ולא "בארצנו" (-בציון).

ועוד נרחיב בסוגיה זו של הצירוף הלשוני למילה קוממיות.

מקור

נוסף שבו נעשה שימוש במילה 'קוממיות' במובנה המקראי הוא 'מגילת העצמאות'

שבה נאמר: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית

והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". במרוצת השנים רבו המחקרים על שאלת

המרכיב התיאולוגי במגילת העצמאות וחזרו ודשו במילים 'צור ישראל' ולא דנו בשאלה,

כיצד נשתרבבה המילה 'קוממיות' ולא עצמאות לתוך המגילה. אלא אם נאמר שזוהי אחת

מתרומותיו של הרב פישמן-מימון שהיה ממנסחי המגילה. ראוי לשים לב כי כבר בפתיחת

המגילה ניתנת תשובה לשאלה 'בארצנו' או 'לארצנו' כאשר המילים הפותחות

הן "בארץ-ישראל".

ועוד

מקור. בפרוטוקול דברי הכנסת (905) נאמר: "ביום ח' תמוז תש"ט (שנה

למען יוכל בית הדין הרבני להתירן מכבלי העיגון".

שנתיים

לאחר מכן מחליטה הכנסת כי לוחמי מלחמת העצמאות יעוטרו באות 'הקוממיות', האות

ללוחמים אינו נקרא 'אות העצמאות' ולא 'אות השחרור' ,כשם המלחמה אלא 'אות הקוממיות'

שבעקבות ההחלטה על הענקתו החלו לקרוא למלחמה 'מלחמת הקוממיות'.

נחזור

איפוא לפסוק בפרשתנו. על פי תוכנו, תכליתה של יציאת מצרים היא "מהיותם להם

עבדים". הערך העליון של המהלך הגדול מעבדות לחרות הוא השחרור מעול השִעבוד,

מעול העבדות. וכיצד מתבצע מהלך זה ? הרשב"ם נכדו של רש"י בפירושו לפסוק

נותן דימוי מופלא המבוסס על הקשר בין "ואשבור מוטות עולכם" לבין "ואולך

אתכם קוממיות". בלשונו 'מוטות עולכם' כדכתיב "עשה לך

מוסרות" (ירמיהו כז,ב)

– היא הרצועה שקושרין בה העול של העץ הקרוי

מוטות, לפי שמטה ומרכין את צוואר השור. קוממיות –

כשהוסר העול זוקף השור את ראשו". על פי פירוש זה מוטות

אינן מוטות עץ אלא הן המושכות, הרצועות שבאמצעותן מנהיג המוביל את השור ימינה או

שמאלה. המקור לפירוש זה הוא בפסוק מספר ירמיהו "עשה לך מוסרות ומוטות

ונתתם על צווארך" (כז,ב)

ופירש דעת מקרא (מנחם בולה) "מוסרות

עץ או של ברזל. מוטות הם שני המוטות המהווים את העול ששמים על צוואר בהמת העבודה.(ראה

ירמיהן כח/ו,יג) מכאן, שדברי הקב"ה מתייחסים למצב שאין על

ישראל עול והם יכולים ליישר את גוום משעבוד מצרים וללכת קוממיות – באופן חופשי

לארץ ישראל.

פירושו

של רש"י למילה קוממיות – בקומה זקופה, והוא תשובה למשמעות המילה

קוממיות – מלשון 'קמם' – דהיינו האדם החופשי, שהוא בן-חורין, מכפיל את גובהו

וקומתו מזדקפת עולה מעלה מעלה.

חזרת

היהודים לארץ ישראל בכלל והקמת מדינה בפרט עוררה את השאלה, כיצד ראוי שיאמרו

תושביה היהודים של ארץ-ישראל שחזרו לארצם עוד לפני הקמת המדינה? וביתר שאת כיצד

ראוי לומר כיום , שישים ושש שנים לאחר הכרזת עצמאות מדינת ישראל. הדיון ההלכתי על

כך הוא נרחב ואתמצת את הדעות. אך קודם לכן סיפור:

מעשה

שהיה במושבה יסוד-המעלה בעת מסע הרבנים ב-1913, את הסיפור אנו מוצאים בספרו של

א.מ.חריזמן ,'נחשוני החולה- תולדות יסוד המעלה' (ירושלים תשי"ח 180-181).

במוקד הסיפור עומד ר' פישל סלומון הנפגש עם הראי"ה קוק, הרב זוננפלד, הרב

חרל"פ והרב הורוביץ המסיירים במושבות לשם תיקון המצב הדתי. "יום אחד

על אדמתה. יאמרו לארצנו אלו השרויים עדיין בגלות, או הנמצאים בדרך לארץ"

אחרי שמתפתח דיון בשאלה מובאות עמדותיהם של המהר"ם חביב ור' חיים אבולעפיה

מטבריה שנהגו לומר 'בארצנו' . מה היא העמדה ההלכתית – בארצנו או לארצנו?

בשאלות

ותשובות הלק"ט (הלכות קטנות)

למהר"י חגיז (ח'א סימן קפה)

מובאת שאלה: כיצד יש לומר בארץ ישראל ,ותוליכנו קוממיות בארצנו או קוממיות לארצנו

? תשובת הלק"ט שם: "כך נוהגים לאומרה- בארצנו – ואם היו אומרים

לארצנו, לא הפסידו". פסיקה דומה פסק רבי עמרם אבורביע, שהיה רבה הספרדי

של פתח תקוה ובספרו 'נתיב עם' כותב (ס,נט) "קוממיות

בארצנו – בתפילת אהבת עולם וכן גם בברכת המזון". הרב ד"ר שלמה טל

עורך סידור 'רינת ישראל ' על נוסחיו השונים נדרש אף הוא לשאלה זו, ובתשובה כתב

כי "בספר מנהגי ארץ-ישראל להרב מרדכי יהודה לי בזק"ש (תשי'א)

שעומד בחוץ לארץ, וכן בברכת המזון".

עיינתי

בסידורים רבים שהודפסו ונדפסים בארץ, במדינת-ישראל ומצאתי כי בכולם ואולי יש יוצא

מן הכלל נאמר בברכת 'אהבת עולם' "ותוליכנו קוממיות לארצנו". בין

פסיקת חכמי ישראל לבין מה שנוהגים העם, מצוי פער שבין הגולה , ששם ראוי לומר

לארצנו, לבין ארץ –ישראל שבה ראוי לומר "ותוליכנו קוממיות בארצנו".

ד"ר יואל רפל, מנהל

ארכיון אלי ויזל וחוקר במרכז אלי ויזל, שניהם באוניברסיטת בוסטון. כותב ומגיש את

הפינה 'על הפרשה' ברשת ב' של קול ישראל.ספרו האחרון (עם הרב ד"ר בני

לאו) 'מחזור תפילות ליום העצמאות ויום ירושלים' (הוצאת קורן)

'והתהלכתי בתוככם'

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם

לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

(ויקרא כו, ג-ו-יא-יב)

אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא

תיראו ממני, תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלהים.'

(רש"י ויקרא כו , יב)

מצד אחד:

"ונתתי משכני בתוככם" – דבר המעיד על משהו סטטי קבוע ועומד, ומאידך:

"והתהלכתי בתוככם" – ביטוי שיש בו מן הדינאמיות, ועל זה אומר רבנו

עובדיה ספורנו, הפרשן מתקופת הרנסנס, דברים מעניינים, שמשמעותם אקטואלית ממש

לימינו וכדאי שנהרהר בהם.

ספורנו עומד על

כך שהתורה נקטה בלשון 'והתהלכתי בתוככם' ולא אמרה 'והלכתי בתוככם', ועל כך הוא

מוסיף: "עניין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד; אמר אם כן

אתהלך בתוככם, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש,

כאומרו: 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי…ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על

דברי'."

זוהי אם כן

המשמעות של המונח להתהלך, כלומר אין מקום מסוים שהוא קדוש, והתורה איננה

טריטוריאלית, ודבר זה צריך להיאמר נגד הפטישיזציה (הערצה אלילית) של הארץ וכאילו

התורה נועדה לארץ, כאשר למעשה ההֵפך הוא הנכון, והארץ היא שנועדה לקיום התורה.

 (י.ליבוביץ: 7

שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 598)

ולא תגעל נפשי אין רוחי קצה בכם וכו'. פי'

דקשה לו מה זה שהבטיחם בעשותם רצונו שלא יגעל נפשו אותם, הא אף בשעת הכעס כתב להם 'לא

מאסתים ולא געלתים'. לכך פי' אין רוחי קצה בכם, כלומר שדברה תורה כלשון בני אדם, שדרך

אדם האוהב את חבירו לפעמים אחר זמן קץ בו מפני הרגילות, כדכתיב פן ישבעך ושנאך,

לכך אמר 'לא תגעל נפשי אתכם'.

(פירוש

הרע"ב שם, שם)

תפילה

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי,

בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי

בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ,

לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל

שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(לאה גולדברג)

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ

תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר (יואל

ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם

עַל הָרָעָה.

(משנה אבות פרק ב, יג )

…ולשלישית אשר היא שנאת הבריות עז"א

שיהיה זהיר בתפלה, כי כל התפלה היא מתוקנת בלשון רבים לתיקון כל הכללות וכשיכוין ויחשוב

בזה איך זמנין תלתא ביומא הוא מתפלל על הרבים יהיה אוהב את הבריות שהרי כל תפלתו היא

לתועלת הבריות וכן סיים ואמר וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים וכו'

נסמך בזה למה שפי' לב אבות בו והוא שהזהיר ואמר וכשאתה מתפלל כלומר על עצמך ועל צרכיך

הפרטיים לך לבדך אל יהיה זה בקבע אלא בתחנונים אחר תפלתו והתפלה של קבע תהיה תפלה כוללת

על הצבור כולו ועל הקיבוץ כולו בכללו לפי שהמקום ב"ה נקרא חנון ורחום ארך אפים

ורב חסד וכ"ז נאמר על הצבור כולו כי עמהם מתנהג בכמו אלה הרחמים ועליהם נאמר זה

עכ"ל. הרי סעד לדברינו כי כיון שעיקר תפלתו יהיה על הרבים ועל הכללות זה יהיה

סיבה ורפואה תרפאהו מחולי שנאת הבריות ויקנה מדה הפכיית לאהוב את הבריות… וה"ר

משה אלשקאר ז"ל פירש שלא תאמר מה תועיל לי תפלתי כל עוד שאני מלא עבירות לא תחשוב

זה ויבא מקושר עם 'אל תעש תפלתך קבע' כמו וקבע את קובעיהם נפש שלא תחשוב שתפלתך לא

תקובל מצד העבירות, רק תהיה כאדם החוטא ומבקש מחילה וז"ש אלא תחנונים לפני המקום,

כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מרשעו.

 (ספר מדרש שמואל על אבות – פרק שני משנה טו )

תהליכים

היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח,

יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק

ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק

גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר… ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו

מידת השקר.

(שם

משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

וכל ימי עולם הבא

כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה, גילה רנה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח,

חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע

ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא

מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא)

'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום… בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ)

'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי

שלום בארץ'.

 (בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) –

ב)

גדול השלום

אמר רבי יהושע בן לוי: גדול הוא השלום, שהשלום

לארץ כשאור לעיסה, אלמלא שנתן הקדוש ברוך הוא שלום בארץ, היתה החרב משכלת והחיה משכלת

את האדם. מה טעם, דכתיב: "ונתתי שלום בארץ" – ואין ארץ אלא ארץ ישראל.

(מסכת

דרך ארץ זוטא, פרק השלום א)

שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום,

אין כלום? תלמוד לומר: 'ונתתי שלום בארץ' – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר:

'עושה שלום ובורא רע' – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

(ספרא

בחוקותי, א)

"ונתתי שלום בארץ"

– מוסיף הכתוב לבאר איך תשבו בטח, שהרי אף על גב שלא יהיו נצרכים לצאת מן הארץ

בשביל פרנסה, מכל מקום אין בזה ראיה שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת

הארץ, על זה אמר הכתוב דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם, שיהיה שלום בארץ, ולא בשביל מלחמת

אומות העולם…"וחרב לא תעבור בארצכם" – לא תהיו רגילים להשתמש בחרב.

(העמק

דבר ויקרא כו, ו)