וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ

 תִּקְחוּ אֶת

תְּרוּמָתִי.

(שמות כה, ב)

ויקחו לי: התרומה לא תינתן לה' באורח בלתי-אמצעי, כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד,

אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה ה', ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל

הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית.

 (הרש"ר הירש שם,

שם)

"לא ניתנו מצוות

אלא לצרף בהן את הבריות"

'שמע בני וקח אמָרַי וירבו לך שנות חיים.': הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם, אמרתי לכם 'ויקחו

אליך פרה אדומה' שמא בשבילי? לא בשבילי אלא בשביל לטהר אתכם, אמרתי לכם 'ויקחו לי תרומה' לא בשביל שאדור ביניכם, אינו אומר ויקחו אלא ויקחו לי, אותי

אתם לוקחים, 'ויקחו אליך שמן זית', כדי לשמור

נפשותיכם שנמשלה לנר, שנאמר 'נר ה' נשמת אדם', וכן 'ולקחתם לכם ביום הראשון'

והלא חמשה עשר הוא? אלא אמר הקב"ה ויתרתי לכם את עונות הראשונים ומעתה ראש

חשבון הוא.

(ילקוט

שמעוני משלי ד, סימן תתקלה)

ויקחו לי.

כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל, כבקדושין נתנה היא

ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת, לכן אמר כאן ויקחו ולא

אמר ויתנו (מ"ב), ולשון

זה נאמר ג"כ באברהם ואקחה פת לחם במקום ואתננה, וכן באליעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי', ויקח

במקום ויתן, כי הנותנים האלה חשבו את עצמם מקבלים.

(הכתב והקבלה שם, שם)

"נדיב" או "נדיב לב"?

אילעאי עופרן

"לכסף אין ריח",

נהוג לומר כאשר רוצים לנתק בין מקורותיו או כוונותיו של תורם הכסף, לבין השימוש שיעשה

בו המקבל. תפקידם של גבאי צדקה הוא לגבות כסף מבעלי ממון נדיבים ואילו המוטיבציה של

התורמים ומה שבליבם, אינם רלבנטיים עבורם. לא כן הם הדברים בנוגע לבניית המשכן. בראשית

פרשת תרומה מדגישה התורה כי איסוף התרומה יעשה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". מושג "נדיבות הלב"

פותח את פרשיות בניית המשכן, וחוזר ומודגש שוב ושוב בפרשות הבאות.

הנדיבות כשלעצמה, אינה

בהכרח תכונה חיובית וכבר עמד המדרש על מופעיה השליליים של תכונה זו: "אמר רבי

אבא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי שקלים,

פרק א). נכונותו של העם לתת מממונו עשויה להיות פתח להתעלות בבניית משכן ה', אך עלולה

גם להיות המפתח לנפילה בבניית שיקוצי עבודה זרה. כיצד נבחין בין נדיבות קדושה לנדיבות

משוקצת? מה בין "נדיבות לב" ונדיבות גרידא? ומדוע היא היסוד לבניית המשכן

דווקא?

שתי מידות בנותני מתנות

– שתי תנועות מנוגדות בנפשו של הנותן: תנועת הרחבה ותנועת צמצום. יש מי שנותן מתנה

לחברו בבקשו להנכיח את עצמו בחייו של הזולת. מבקש הוא למעשה להשתלט על מרחב ממרחבי

חייו של האחר ולשלוט בו. נותן שכזה ישאל את חברו שוב ושוב "איך אתה נהנה מהמתנה?",

"מה עשית בה?" או "מדוע אינך משתמש בה?". הוא ידרוש להנציח את

עצמו או את יקיריו על גבי מתנתו ובכך יקנה לעצמו שבת במרחב שעבורו תרם. התנועה הנפשית

המאפיינת תרומה שכזו, גם אם כרוכה היא בהוצאת ממון מרובה, אינה של נתינה אלא של לקיחה.

המתנה אינה אלא כלי להרחבת מוטת הכנפיים של הנותן, המאפשרת לו להתפרס אל גזרה נוספת

בשטח לא לו. נותן שכזה, חסר את יסוד היסודות של נתינת מתנה – הפרידה. תרומה, אינה אלא

ניתוק הזיקה שביני ובין המתנה ויצירת זיקה חדשה בינה ובין המקבל, ואילו נותן שכזה מסרב

להיפרד ממתנתו, ומשתמש במתנה ככלי לחיזוק הזיקה שבין המקבל לבינו.

שונה בתכלית היא הנתינה

מתוך צמצום העצמי. יש הנותנים תרומה או מתנה בהכרה ברורה שמרגע זה ואילך יעשה בה המקבל

כרצונו. אין הם דורשים דין וחשבון, אין הם מבקשים הנצחה והם אף לא ייעלבו אם יחליט

המקבל שלא להשתמש במתנתם או אפילו לתתה לאחרים. כעת היא

קניינו הגמור והם נפרדו ממנה פרידה גמורה וסופית. מתנה שכזו כרוכה בתנועה של צמצום

פנימי, מיעוט והקטנה. זוהי נדיבות שאינה רק מן הארנק ולחוץ, אלא נדיבותה הכנה והעמוקה

של הנפש – נדיבותו של הלב.

צמצום ה"אני"

הוא אבן הפינה לכל עולם אמוני או רוחני, ואילו הרחבתו היא שורש הכפירה. מי שמלא בעצמו

ומבקש להרחיב שליטתו ודריסתו, עלול להידרדר מהרה לשכחת ה', לכפירה ואף לעבודה זרה.

תנועת ההתרחבות של הנפש, בבחינת "וישמן ישורון", היא השלב המקדים ל"ויבעט".

עבור נדיבי הכיס המבקשים לשלוט בזולת בעזרת מתנותיהם ועבור חבריהם ששמם מתנוסס על ההרים

והגבעות ותחת כל עץ רענן, קצרה הדרך למחשבה ש"לי יאורי

ואני עשיתני".

תנועתו של האדם המאמין

היא בראש ובראשונה תנועה של צמצום. הצמצום המאפשר את הרחבת מקומו של הזולת, הוא הצמצום

המאפשר כביכול גם את מקומו של הקב"ה. הבנת מוגבלותי וקטנותי היא המאפשרת להכיר

בגדלותו של הנשגב, הנעלה והאינסופי. נתינה המתבצעת גם בלב פנימה, היא המפתח לאמונה

ולהכרה במי שאמר והיה העולם.

זהו הניגוד המוחלט, עליו

עומד הירושלמי בשקלים, בין התורמים לעגל לבין התורמים למשכן. התורמים לעבודה הזרה ביקשו

"קום עשה לנו אלוהים" ואילו התורמים לקודש נענו למצוותו של הקב"ה:

"ועשו לי מקדש". הראשונים ביקשו להעצים את עצמם והאמינו שהתכלית היא

"לנו". הם אמנם נתנו את תכשיטיהם, אך מקומם הפרטי גדל ומקומה של השכינה

נדחק. האחרונים הבינו כי לא הם התכלית. הם נתנו מרכושם וצמצמו את מקומם. אלו נדיבים,

ואלו נדיבי לב. נדיבות לב זו, היא תנאי הכרחי להשראת שכינה.

המשנה באבות מספרת כי

אחד מעשרת הנסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה כי "לא אמר אדם לחברו צר לי

המקום שאלין בירושלים" (אבות ה, ה). העליה לבית המקדש היא ביטוי נעלה של אמונה בה', האפשרית, כאמור,

רק במי שמסוגל לצמצם את עצמו. המקדש נבנה מכספם של נדיבי הלב, המוכנים לתת מעצמם

ומממונם, המבקשים "לעשות לו מקדש" ולא "לעשות לנו אלוהים".

אך טבעי הוא שבחבורה שכזו המנוסה בצמצום ה"אני", לא יאמר אדם "צר לי

המקום".

משה רבנו, אדון הנביאים

וגדול יודעי ה' בכל הדורות, אינו החכם מכל האדם אלא דווקא "הענו מכל האדם". התורה בוחרת להדגיש מכל תכונותיו דווקא את

הענווה. משום שזו קשורה ביכולת לצמצם את העצמי ובכך היא יסודה של הכרת ה', של האמונה

ושל הנבואה.

בשביל לבנות את המקדש

ואת כליו, זקוקים אנו לנדיבים, אך בכדי להיות ראויים לבנין המקדש, זקוקים אנו לנדיבי

לב.

אילעאי עופרן

הוא רב קבוצת יבנה.

גדולה צדקה מכל

הקרבנות

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה

יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא

לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כההיא עובדא דבן

זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה

ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנאמר (דברים טו)

'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע

ברך ה' דכתיב 'למען אשר יצוה

את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת

אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא

בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי

לבא וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר רבי

אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל הקרבנות', דכתיב 'עשה

צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל

העולם חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.

(טור

יורה דעה סימן רמז)

הלימוד כתחליף מעודן

ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו

והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם – עתה

שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת

הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין

שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל

בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה,

וכמו שאמר (דברים כט,

ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת

ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו

חז"ל (ספרי ראה):

"ושמרתם" – זו משנה, "ועשיתם" – כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה

שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה

לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו

היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה

בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם

תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים

רוח נשברה".

(מתוך

פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה, מתוך: נחמה ליבוביץ : עיונים בספר שמות , עמ' 368-369)

במשכן כתיב: (שמות כה)

'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל,

ובבית המקדש כתיב (מלכים

א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית כז, מ)

היכן משכן השכינה?

עבודת ה' עבור עם ישראל בכללו מקבלת ביטוייה בקיום

המצוות, ואחת מהן היא מצוות תפילה. התפילה איננה היגד על ה', אלא היא ביטוי

להתייחסות האדם אל השם-יתברך.

במדרש נאמר שהקדוש ברוך הוא אומר למשה, שאם ישראל

מקיימים את עבודת ה' במישכן, הרי שהוא 'מצמצם שכינתו

בתוך אמה על אמה' ואם אדם מתכוון לעבוד את ה', הריהו נמצא בתוך אותה אמה, ובקרבת

ה' אשר השמים ושמי-השמים לא יכלכלוהו; ואם אין האדם מתכוון לעבודת ה', הרי גם

השמים והארץ וכל צבאם ריקים לגביו מכל תוכן ואין השכינה מתגלמת בהם, ולכן אומר

הנביא המאוחר: "וישכח ישראל את עֹשֵֹהוּ ויבן

היכלות" (הושע ח, יד), ללמדנו כי בניית היכלות

איננה בהכרח עדות להשכנת שכינה

בישראל.

לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין

השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה.

(צידה לדרך, מובא בנ.

ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 339)

אחר

שקיבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש כאילו מלכם

שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואף על

פי שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעושת לו מקדש עד שיכבשו

ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וציווה לעושת משכן

מיטלטל שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה

שימש שמונים שנה וארבע מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א ו, א).

 (שד"ל

שמות כה, א)

'ועשו

לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח),

ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר.

אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר

כתב (ח"א

דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם סוד

המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן

ומקדש.

 (ספר השל"ה

לרבי ישעיה הורוביץ, מסכת תענית כח)