וַתֹּאמֶר לָהּ:

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי

וַתֹּאמֶר רָחֵל:

לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

(בראשית ל, ט"ו)

תני נא לי – יראה מזה

שהיו הדודאים מועילים להריון, כי לולא כן לא היהת רחל משתדלת כל כך הלן עד

שאמרה ללאה 'לכן חשכב עמך הלילה'.

הַמְעַט

קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי – יתכן שיעקב בראותי כי לאה עמדה מלדת חשב

שפסקה לגמרי, ומן העת ההיא ייחד שכיבתו אצל רחל שהיתה בחרוה ממנה ועדיין לא ילדה

והיתה מצפה שתהר, לכן אמרה לה לאה המעט ממך שלקחת לך את אישי, כאילו את אשתו ואני

האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת גם דודאי בני.

וְלָקַחַת – בתמיה-

ותרצי עוד לקחת?!

(רש"י רג'יו שם, שם)

הַמְעַט

קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי – שהרי אנכי נשאתי לו תחילה ואת נעשית צרתי.

(חזקוני שם, שם)

הַמְעַט

קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי – שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו

'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור': וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי.

להוסיף אהבתך ושנאתו אותי.

(ספורנו שם, שם)

"ויחלֹם והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – על חלומות ומציאות

פנחס לייזר

הסולם בחלום יעקב

נתפס, החל מספרות חז"ל כסמל משמעותי המייצג עולמות שונים, וזו לשון המדרש

בבראשית רבה (פרשה סח):

'והנה סולם' – זה הכבש,

'מוצב ארצה' – זה מזבח (שמות כ) 'מזבח אדמה תעשה לי', 'וראשו מגיע השמימה' – אלו הקרבנות

שריחן עולה לשמים 'והנה מלאכי אלהים' – אלו כהנים גדולים 'עולין ויורדין בו' –

שהם עולים ויורדים בכבש, 'והנה ה' נצב עליו' – (עמוס ט) ראיתי את ה' נצב על המזבח.

רבנן פתרין ליה

(פותרים את סמל הסולם בחלום) בסיני 'ויחלום והנה סולם' – זה סיני

'מוצב ארצה' (שמות יט)

'ויתיצבו בתחתית ההר' 'וראשו מגיע השמימה' (דברים ד) 'וההר בוער באש עד לב השמים' דבר אחר 'והנה סולם' – זה

סיני; אותיות דדין הוא אותיות דדין (הגימטריאות שוות: השוו בעל הטורים – גם

סֻלם וגם סיני = 130).

המדרש מתאר בעצם שתי

אפשרויות של חיבור בין "ארץ" ל"שמים": עולם המזבח,

המקדש והקורבנות ועולם ההתגלות בסיני. מצד אחד, ניתן לראות בשני דימויים

אלו סמלים המתחברים לאפשרויות היסטוריות. כאשר בעיני חז"ל, שחיו לאחר חורבן

הבית אין את האפשרות לחוות את הקשר עם עולם רוחני דרך המקדש והמזבח, אך גם עולם

ההתגלות והנבואה כפשוטו איננו דבר זמין עבורם.

ייתכן שדווקא מכיוון

שגם ה"מזבח" וגם "סיני" אינם מושגים קונקרטיים אצל חז"ל,

יש לדרוש את משמעותם המטפורית של דימויים אלו.

המזבח הוא גורם המהווה חלק מהאלמנטים המכפרים על חטאי

האדם. המושג "מזבח כפרה" מובא בחז"ל (בללי ברכות ה,

ע"ב) בהקשר לייסורים ולנגעים

הבאים על האדם. הזוהר מדמה את התענית למזבח כפרה. ייתכן שכאשר האדם נפגש עם סֵבל

ועינוי, מרצון או בתוקף הנסיבות, ניתנת לו הזדמנות של קירבה (ואולי מכאן הקשר

הלשוני בין קירבה לקורבן). ואולי יש כאן פירוש הרואה בייסורים ובוויתור על רכוש,

תענוגות וצרכים דרך המקרבת את האדם לאלוהיו.

סיני הוא בוודאי המקום במדבר בו התקיים האירוע

המכונן של התגלות הא-ל, אבל הביטוי משמש גם מטפורה למסורת מתחדשת ומתפתחת של

התגלות. תלמיד חכם המשמש מאגר מידע אמין ועשיר, בתקופה שבה לא היו ספריות זמינות

או מאגרי מידע ממוחשבים, מכונה סיני בפי חז"ל.

בנוסף, זכור לנו המדרש

בויקרא רבה (פרשה כב):

"ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה". כלומר, החידוש

כלול בתוך המסורת והיא חלק מההתגלות. ורבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של הגאון מווילנא;

1749-1821) מבטא דברים ברוח זו בספרו "רוח חיים", וזו

לשונו:

חז"ל באו ללמדנו, לבל נחשוב שמאחר היותינו מלובשים בחומר הגס,

לכן אנו נבזים באמת כחומר וכטיט חוצות, לזה אומר "סֻלם מצב ארצה" – זה סיני,

"וראשו מגיע השמימה" – דעיקר חיותינו מנשמותינו שהן משמי מרום; ויש נשמות

יראי אלוהים שהן גבוהות הגבהה למעלה יותר ממלאכי השרת, בזכות זה הנשמה יכולה להתקשר

בתורה. האדם השלם הוא כאילן הנטוע למעלה, וגופו יורד למטה הוא הגוף ומדובק בשורשו העליון.

רבי חיים מוולוז'ין, נציגו המובהק של עולם

התורה ה"ליטאי" רואה בלימוד התורה את "סיני", שהוא הסולם

המחבר בין שמים וארץ, בו ניתן לעלות ולרדת והאנשים העולים במדרגות אלו נדמים

למלאכים ואף עולים עליהם במעלתם.

עמנואל לוינס (1906-1995) רואה במימד האתי את "סולם ההתגלות",

וכך הוא כותב¹:

אמרתי זאת מהתחלה: המחקר שלי מוסב לעובדת

ההתגלות, ליחס עם מה שמחוץ לאדם (ההדגשה שלי – פ.ל.), שהוא מקיף את עצמו בו

בידיעה, אינו הופך לתוכן פשוט של הפנימיות, אלא נותר "בלתי ניתן להכלה",

אינסופי ובכל זאת ביחס אתו. המשחבה שיחס זה, שהוא בראש וראשונה פרדוקסלי, יוכל

למצוא דגם באי-אדישות לאדם האחר, באחריות כלפיו, שבדיוק ביחס הזה האדם נעשה

"אני": ממונה בלי אפשרות להשתמט, נבחר, מיוחד, בלית ניתן להחלפה, ובמובן

זה בן חורין – החירות משמעה לפיכך היענות לשליחות שאני היחיד שיכול להיענות לה; או

יכולתי להיענות במקום שבו אני נקרא² – 

זה הנתיב שאני נוטה לבחור בו כדי לפתור את פרדוקס ההתגלות: האתיקה היא הדגם

לממדי הטרסצנדנציה, ובתור בשורה אתית (kerygme ethique), התנ"ך

הוא התגלות.

נראה לי שלוינס, בתרגום ההתגלות לאתיקה, "השכיב"

את הסולם והפך אותו מאנכי לאופקי. ה"שמים" אינם למעלה, אלא ביחסיי עם

האחר אליו אני מחויב.

דומני שכל אחד מאתנו יכול לחלום את חלומו

הרוחני על ה"סולם שמוצב ארצה ומגיע השמימה", להגדיר לעצמו את החוויות

המעצבות שהן בגדר "מזבח" או "סיני" עבורו, לחשוב על העליות

כהזדמנות לעבודה פנימית ולמחויבות בין אישדית וחברתית, ועל הירידות כאפשרות להפוך

את העולם המציאותי , את הארץ ואת הסביבה האנושית בתוכה בוא חי, לטובה ויפה יותר,

כדברי רבי מנחם מנדל מקוצק: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם"

– לעשות ממנה (מהארץ) שמים.

1. ההתגלות במסורת היהודית,

בתוך "מעבר לפסוק", עמ' 194

בתרגום דר' אליזבט

גולדווין, הוצאת שוקן 2007

2. ואולי יש כאן תרגום לשפה פילוסופית מודרנית של מושגים

מסורתיים מספרות חז"ל כגון: מושבע ועומד מהר סיני, אין לך בן חורין אלא מי

שעוסק בתורה, אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני , לא עליך המלאכה לגמור

ואי אתה בן חוירן להיבטל ממנה ועוד.

פנחס לייזר, עורך שבת

שלום, הוא פסיכולוג

יעקב

שלמעלה ויעקב שלמטה: מחזה מורכב

רבי חייא ורבי ינאי; חד

אמר: עולים ויורדין בסולם וחד אמר עולים ויורדים ביעקב. מאן דאמר עולים

ויורדים בסולם ניחא, ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב מעלים ומורידים בו

אפזים בו קפזים בו שונטים בו, שנאמר (ישעיה מט) 'ישראל אשר בך אתפאר' את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה

ורואים איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן, משל למלך שהיה יושב ודן עולים

לבסילקי ומוצאים אותו דן ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן.

(בראשית רבה פרשה סח)

מצבה ומזבח: טבע ואדם

מצבה היא

אבן אחת, מזבח – במה עשויה אבנים; המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח נוצר בידי אדם. לפני

מתן תורה התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע ובגורל האדם, הוה אומר: במה שהאדם

קיבל מאת ה'; לכך מקבילה מצבה: האבן הלקוחה מהבריאה, לזכר עלילה אלהית. אחרי מתן תורה

חפץ ה' להתגלות -לא במה שהוא השפיע על האדם, – כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה; הן זו

תעודת מתן תורה: מעשי האדם יעידו על כבוד ה'; ומאז נאסרה המצבה.

(הרש"ר הירש בראשית כח, יח)

והאבן גדֹלה על פי הבאר

באר של ציבור יש לכסות

בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין

הבריות נותנים אֵמון זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר

מהשני ! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו

להגיע אל הבאר.

(הרש"ר הירש בראשית כ"ט, ב)

"ויגל": התגלות באמצעות

מאבק על הצדק.

'הן עוד

היום גדול': הצדיק ימאס את העוול גם כן אל האחרים, כאמרו 'תועבת צדיקים איש עול'.

(ספורנו בראשית כט , ז)

להודיעך

שלא קונטמפלאציה, התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה לקרבת

אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים – אפילו עיסוקים בענייני

יום יום על כל קטנותם, התערבות והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת הצדק. וזו הסיבה,

למה סופר לנו עניין פעוט ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים

בתורה.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ'

219)

ויעבד יעקב ברחל שבע

שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה.

(בראשית כט, כ)

"באהבתו אותה" – "שהאהבה מקלקלת השורה".

 (ספורנו

שם, שם)

"כימים אחדים": על יחסיותם של מושגי הזמן והקושי

'ויהיו בעיניו כימים אחדים' – דבר מועט היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב

חיבתו בה, ואילו היה לבן שואל יותר היה יעקב עובד.

דבר אחר: לאחר שעבד, היו בעינו כימים אחדים, אבל בשעת העבודה היו בעיניו

כימים מרובים מתוך אהבתו אותה.

(חזקוני בראשית כט , כ)

'ויהי

בימים הרבים ההם' – בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב 'ויהיו

בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. פירוש: מאחר שעברו, לא היה כל השעבוד רק למעט.

(חזקוני שמות ב , כג)

דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים

ובפני הרשעים – צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה; הללו בוכין

והללו בוכין – צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין

ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם,

שנאמר (זכריה ח) 'כֹּה אמר ה' צבאות: כי

יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא'.

(בבלי סוכה נב, ע"א)

"מעשה

ראובן": שתי התמודדויות עם סיפור קשה

מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה קורא חזן הכנסת (בראשית ל"ה) 'ויהי בשכון ישראל' ואמר לו למתורגמן: אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים.

(בבלי

מגילה דף כה, ע"ב)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי

יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה) 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים (בראשית

לה) 'וישכב את בלהה פילגש אביו'? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו

שכב עמה.

(תלמוד

בבלי, מסכת שבת דף נה, ע"ב)

"והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו"… "ויעקב הלך לדרכו,

ויפגעו בו מלאכי אלהים"

'עולים ויורדים': עולים תחלה ואח"כ

יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה

לארץ ללוותו .

(רש"י בראשית כח , יב)

'ויפגעו בו מלאכי אלהים':

מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ.

(רש"י בראשית לב , ב)

…ומלאכי אלהים – הנביאים,

אשר בהם נאמר בפירוש "וישלח מלאך", "ויעל מלאך ה' " וכמה

מחוכם אמרו "עולים ויורדים" – העליה לפני הירידה, כי אחר העליה וההגעה

למעלות מסוימות בסולם, תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה להנהגת אנשי הארץ

ולימודם.

 (מורה הנבוכים לרמב"ם א,

טו)

העניין שהמלאך הנראה בעין

מוחשי הוא או התלבשות מן המלאך, וזה "ויפגעהו איש" – שנתלבש בלבוש

איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת, עד כי הוא כפגיעה אחד באחד. והנה

אם אחד בא לקראת חברו, הלא מרחוק רואה את חברו ואחר כך פוגע בו שבא אצלו. מה שאין

כן המלאך, קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו וכשהוא אצלו, הוא רואהו, שאז נתגדל השגתו

והוא רואהו וכיוצא בזה פירשו הקדמונים מקרא "הגם הלום ראיתי אחרי רואי",

שכיון שפסק מדבר עמה, תיכף לא ראתה אותו, וזה שאמר שאף על פי שהמה הלכו מארץ ישראל

לקראתו, בכל זה לא ראה אותם מרחוק רק כאשר פגעו בו שבאו אצלו ממש, שאז היה צריך

להם אז השיג אותם ונזדככה ראייתו, ולכן אמר "כאשר ראם" – אחרי

הפגיעה ולא קודם הפגיעה "מחנה אלהים זה".

 (משך חכמה בראשית לב,ב)

…אין מדובר כאן במפגש בין בני אדם, אלא

במפגש בין יעקב-האדם עם המלאכים, ואין זה עניין של ראיית עיניים, משום שהמלאכים

שהאדם רואה כביכול, הריהו רואה אותם בתודעתו, ולמעשה ביטוי מטאפורי זה של

ראיית מלאכים משמעותו הכרת אלוהים שבו, ולכן אין האדם רואה אותם אלא כאשר הם

בו-בתודעתו… יש לציין כי דברים אלו אומרם ר' מאיר-שמחה, על רקע ידיעתו והבנתו את

תורת הנבואה של הרמב"ם, לפיה מבטאים ה"מלאכים" את התבנים וההישגים

של הכוח-המדמה שבאדם.

(י.ליבוביץ: 'שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע' , עמ' 131)