וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה

הָרָה

וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן

עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו

בַּעַל הָאִשָּׁה

 וְנָתַן בִּפְלִלִים.

(שמות כא, כב)

וכי ינצו – אלה האנשים הם עברים שהם נצים מכה זה את זה

וכן 'למה תכה רעך'.

 (אבן עזרא שם,

שם)

וכי ינצו– בידיים, והוא קשה מלשון ריב, כענין 'שני

אנשים עברים נצים'…והושאל למריבה קשה אף על פי שלא תהיה בידיים.

(שד"ל

שם, שם)

ולא יהיה אסון – באשה; ענוש יענש – ישלם דמי וולדות.

אבל אין לומר "ולא יהיה אסון" בוולדות "ענוש יענש" בשביל

האשה, דהא כתיב אחר כך "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש", ולא שייך

בוולדות "ונתת נפש תחת נפש",כיון שלא יצאו לאויר העולם. ולא משום טעמא

דשמא יהיה נפל, אלא אפילו ידוע שכלו חדשים שלו לא נקרא "נפש" כל זמן שלא

יצא לאויר העולם, שנקרא אז 'עובר אמו' ולא 'נפש אדם'.

(גור

אריה שם, שם)

"וגר לא תונה": אברהם, רות והגיור המזורז

יאיר פורסטנברג

לבננו שי, בהגיעו למצוות

האיסור 'וגר לא תונה

ולא תלחצנו' (שמות כב, כ)

נדרש כידוע במשנה לעניין הונאת דברים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה

בדברים… אם היה בעל תשובה לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. אם הוא בן גרים, לא

יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', שנאמר 'וגר לא תונה'" (בבא מציעא ד, י). המשנה אוסרת יחס פוגעני כלפי בעלי עבר נחות,

הרובץ על כתפיהם, אבל ניכר הפער בין שתי הדוגמאות הנידונות במשנה. בעוד שנאסר

להזכיר את עברו של בעל התשובה, אין כל איסור מקביל לדבר באופן זה כלפי גר. לכאורה,

מלשונה של המשנה משמע שצאצאיו בלבד מוגנים מפני יחס משפיל.

העובדה שהמשנה מתמקדת בילדי

הגרים דווקא, ושהיא מדגישה כי הם ראויים להחשב ישראל לכל דבר ואין להתחשב במוצאם

ולהזכירו בפניהם, משקפת את המתח בין התנאים בכל הנוגע לדרך ייחוסם של אותם צאצאים.

משנה זו מצטרפת לדיון ומבקשת להכריע בו. לצד הסוברים כי גם ילדי הגר, או ילדי זוג

גרים, נחשבים כגרים (ולפיכך ניתן לקרוא עליהם את הפסוק 'וגר לא תונה'), קבע ר'

יוסי כי אפילו אם שני ההורים גרים, הילד הוא כישראל לכל דבר ועניין. לפיכך "אף

גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה" (משנה קידושין ד, ז). בניגוד לדעה האוסרת על בני גרים לומר בתפילתם

'אלוהינו ואלוהי אבותינו', שהרי לאבותיהם של אלו היו אלהים אחרים, ובניגוד לאיסור

על בני גרים לומר מקרא ביכורים, מפני שאינם יכולים לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת

לנו', סבור ר' יוסי ומשמע מן המשנה בבבא מציעא, שייחוסם של צאצאי הגרים נשכח והם

מתפללים כשאר ישראל. ודין הוא שהרי איסור ההונאה על בני גרים אינו רק עניין לכל

יחיד ויחיד, אלא אף חובתם של מוסדות הדת עצמם, בית הכנסת והמקדש.

אך לא די בכך. אמנם,

היתה מידה לא מבוטלת של חידוש ותעוזה במגמתם של התנאים להעלים

את ייחוסם של צאצאי גרים שנולדו אל תוך ישראל, על רקע מגמות בדלניות שהתקיימו בקרב

יהודי בית שני שאסרו כליל לילדי גרים להצטרף אל באי המקדש עד לדור הרביעי.

עם זאת, מה בדבר

הגרים עצמם? האם אונאתם בלתי נמנעת? קול ברור בעניין זה מושמע

בירושלמי הניצב כנגד המשנה וקובע כי "גר עצמו מביא וקורא (מקרא ביכורים). מאי

טעמא? 'כי אב המון גויים נתתיך'. לשעבר היית אב לאדם. ועכשיו מיכן והילך אתה אב

לכל הגויים". דרשת הירושלמי נועזת ביותר, ולפיה אבהותו של אברהם על כל הגויים

מתממשת בשעה שהם מתגיירים, ולפיכך הם קרויים על שמו. לפי תפיסה זו (שהתחרתה עם

העמדה כי כל המאמינים באשר הם נחשבים לצאצאי אברהם), גם הם זכאים לומר 'אשר נשבע

ה' לאבותינו – אברהם – לתת לנו -הגרים'. וכן נפסק (ירושלמי ביכורים א,

ד [סד ע"א]).

והנה, לתפיסה המובעת

בירושלמי ולפיה הגיור מממש את הייחוס של כל הגויים לאברהם, ישנן השלכות מרחיקות

לכת. ראשית, לעניין עצם איסור האונאה. הן התוספתא והן המכילתא אוסרים את אונאת הגר

עצמו, שאינה מוזכרת במשנה, והם נוקטים לשם כך באסטרטגיות שונות: בתוספתא (בבא מציעא,

ג כה) אנו שונים: "ראה גר

שבא ללמוד תורה לא יאמר לו 'ראו מי שבא ללמוד תורה שאכל טרפות ונבלות שקצים ורמשים',

וכן הוא אומר 'ויען איש משם ויאמר ומי אביהם', וכי יש אב לתורה? והלא הוא

אומר 'מה שמו ומה שם בנו כי תדע', ואומר 'בית והון נחלת אבות ומה' אשה

משכלת'". אם כן, התורה נתונה לכל אחד, תוך התעלמות מוחלטת ממוצאו וייחוסו.

מנגד, המכילתא (מסכתא

נזיקין, פר' יח) בדרשתה על הפסוק

'וגר לא תונה' פונה שוב לאברהם, והיא מלמדת שהוא נחשב לאביהם של ישראל, לא מתוקף

קרבת הדם, אלא דווקא בהיותם גרים כמותו. לפיכך, בזכותו נפתחת הדלת בפני כל הגרים

העתידיים. "אברהם קרא עצמו גר שנאמר 'גר ותושב אנכי עמכם'…ואומר 'כי גרים

אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על האדמה ואין מקווה'..חביבין הגרים

שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים".

ישראל הם גרים כמו אברהם, ולפיכך אין הבדל בינם ובין גרים מקרב אומות העולם,

ולדברי הדרשן, אלו ואלו מכונים בפי האל באותם כינויי קרבה.

אך אין מדובר רק ביחס

כלפי הגר, אלא בעיצוב אופיו של התהליך המותאם לתכלית זו של הגיור. רק התפיסה לפיה

מצופה מן הגויים להתגייר ולממש את ייחוסם לאברהם, אב המון גויים, עשויה להסביר את

מגמתו של הדיון הבא, החותם את סוגיית הבבלי הארוכה העוסקת בענייני גיור (בבלי יבמות

מח ע"ב): "תניא רבי

חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באים

עליהם?" מצבם העגום של הגרים נתפס כמעט כגזירת הגורל, והחכמים מציעים הסברים

שונים לכך. לצד דעות שונות המוצאות פגם כלשהו באיכות קיום המצוות של הגרים, מוסיף

התלמוד דעה סתמית ומפתיעה: "אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי

השכינה". והנה, דווקא העיכוב בגיור, הוא שגרם להם להיענש. במקום להזדרז עוד

בהיותם גויים, להתגייר ולממש את תכליתם הראויה, לחסות תחת כנפיו של האל המוכר בפי

כל, כדרכו של עולם הם השתהו. אם מפני שלא ידעו בדיוק במה מדובר, ואם מפני שביקשו

לתהות על קנקנה של דת זו ולהשוותה לאלטרנטיבות קורצות, ואם מפני שגם כאשר כבר חשו

בעצמם כיראי ה', לא מיהרו להזדהות עם האנשים ועם עולה של התורה.

דברי 'אחרים' משדרים

אפוא ציפייה ברורה מן הנוכרים לבקש להצטרף, וזו הופכת להיות דרכם הראויה שנסללה

להם על ידי אברהם. אך בעוד שהרוב משתהים, רות המואביה מוזכרת כמופת לגיור מהיר,

ובכך חותמת הסוגיא. "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר

באת לחסות בצלו – שמהרת ולא איחרת".

לא פלא הוא שבתוך הלך

רוח כזה, מגמתו המוצהרת של תהליך הגיור התלמודי הוא לבצעו במהירות ובהקדם ללא

שיהוי. בברייתא היחידה המתארת את תהליך הגיור (שם מז ע"א) מודגש שוב ושוב שיש להשלים את התהליך מיד: אם

המתגייר מוכן להצטרף לעם ישראל ולסבלותיו 'מקבלין אותו מיד', ולאחר שמספרים לו

בקצרה מקצת מצוות קלות וחמורות "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו (!) אם

קיבל מלין אותו מיד..מטבילין אותו מיד'. עד כדי כך התהליך הוא מזורז, שעוד במקווה

מודיעים אותו מקצת מצוות, שהרי הוא מצטרף כמעט ללא כל ידע מוקדם.

ואם איזכור מוצאם של הורי הגר, ופגיעה בגר בשל

מוצאו הם בגדר הונאה, על אחת כמה וכמה חמורה הונאתם של מי שהלכו בדרכם של אברהם

ורות ופעלו מדינא דגמרא ומיהרו להתגייר, לשאת את משא העם הזה, עם הגרים.

יאיר פורסטנברג מלמד

תלמוד באוניברסיטה העברית

'ואלה המשפטים' – אמר רבי אליעזר:

מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנאמר 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה (כתוב

מיד אחריו) 'ואלה המשפטים אשר תשים'

'ואלה

המשפטים' – דוד אמר: (תהלים יט) 'יראת ה' טהורה, עומדת

לעד' מהו? כך אתה מוצא אדם שונה מדרש, הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא,

אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו: יש לי אלף מדות של תבואה, יש לי אלף מדות של

שמן ואלף של ין, אמר לו: חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם? אם יש לך כן, הכל

שלך, ואם לאו, אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא, הכל

שלך, שנאמר (ישעיה לג) 'והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו', לכך

נאמר 'יראת ה' טהורה' והנביא צווח: (שם א) 'ציון במשפט

תפדה ושביה בצדקה'.

(שמות רבה פרשה ל)

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי

הוּא לְבַד חָפְשִׁי.

(רבי

יהודה הלוי)

ומה ראה

אוזן להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין

כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב

– תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא

כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע.

רבי שמעון היה דורש מקרא

זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?

אמר הקב"ה: דלת

ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני

ישראל עבדים, עבדי הם' – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון

לעצמו, ירצע בפניהם.

 (רש"י

שמות כא , ו)

'ועבדו

לעולם' – לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך

ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו: שישוב לזמנו הראשון

שיהיה חפשי.

(אבן עזרא שמות שם, שם)

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי

היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו

והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) – ולא

עבדים לעבדים.

( שולחן ערוך חושן משפט שלג , ג)

הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו

והנכון בעיני

כי יאמר " לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל

מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם

ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם

כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע

צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם

ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט), כלומר, ידעתם

כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם

עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל

שועתם אל האלהים מן העבודה" , כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

(רמב"ן,

שמות כב , כ)

"וגר

לא תונה ולא תלחצנו": גם העדר מחאה יכול להיחשב כעינוי

ואחר שאמר 'לא תענון' לשון רבים, אמר 'אם ענה תענה', כי כל רואה אדם

שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והנה העונש: אם אחד יענה ואין

עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו: "וחרה אפי והרגתי אתכם" – כולכם.

(אבן עזרא שמות כב , כ)

רעיון זה, שאי-עשייה אף היא עשייה, שכל שיש בידו למחות ולא מיחה

דינו כמשתף פעולה, נמצא רבות בדברי מקרא, משנה ואגדה. ובעל "העמק דבר",

המסכים כאן עם אבן עזרא, מעיר הערה פרדוכסלית, שטוען הנביא טענה כזו אף כנגד

הקב"ה. אם הוא רואה עוול ומחשה, הרי אף הוא כביכול משתתף עם עושי עוול.

וכתב רבי אברהם, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם,

גם הוא ייחשב מענה. והוא נכון; ומקרא מלא הוא בישעיהו (סד, יא): "העל אלה תתאפק ה',

תחשה ותעננו עד מאד". פירוש: במה תחשה, תעננו.

(העמק דבר על שמות כב, כב)

שמתוך שתתאפק ותחשה – הנך כביכול כמצטרף אל מענינו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 285)

מחצית השקל כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם

רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו.

בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה השמים ושמי

השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים

בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכתיב,

'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני

כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה

אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא

כמו שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני

אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים

לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר 'ונתנו איש כפר נפשו', תמה

ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן

לאלהים כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם

רב אמר, 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה

לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב בעזרו' (שם קמו ה).

 (תנחומא כי תשא סימן י)