וְאַתָּה אַל תִּירָא

עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה, וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל

כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ

מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם;

וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט

וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד.

 (ירמיהו מ"ו , כז)

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן

בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהֵר, לרחֵק

ולקרֵב' אלא לרחֵק המקורבין בזרוע' ולקרֵב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר

הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן

ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות

שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג') 'הנני שולח לכם את אליה הנביא' וגומר 'והשיב

לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

(משנה עדויות ח , ז)

נשאלת השאלה, מה בין דברי חכמים לבין

דברי תנא קמא, והרי דבריו חופפים לדברי החכמים האומרים 'לעשות שלום בעולם'? פרופ' חנוך אלבק מביא את מאמר

החכמים מתוך המשנה בעדויות ומסביר את כוונתם בהוסיפו על דבריהם מלה אחת 'לעשות

שלום בעולם כולו'; כלומר, לעומת התנאים שדבריהם קדמו לדברי החכמים וסברו כי

שליחות אליהו הנביא היא לעשות שלום בין האבות והבנים, ולהשוות המחלוקת בעם-ישראל,

כוונת החכמים בהדגישם 'בעולם' היא, לעשיית שלום והשכנתו

לא רק בעם-ישראל, אלא בכל העולם כולו.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל

ומועדיו, עמ' 64-65)

על בחירה חופשית והכבדת הלב

פנחס לייזר

וַיֹּאמֶר ה' אֶל

משֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב

עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

להכבדת הלב של פרעה יש

היסטוריה ארוכה ופרשני המקרא וגם הוגי דעות ניסו להתמודד עם הקושי שבהענשת פרעה

והעם המצרי כאשר בעצם נשללה ממנו הבחירה החופשית.

נחמה ליבוביץ (עיונים בספר

שמות עמ' 110 ואילך) מביאה את כל הפסוקים המתייחסים להקשחת לבו של פרעה ומבחינה (בעקבות מדרש

תנחומא)

בין האופן בו התורה מתארת את הכבדת הלב בחמש המכות הראשונות לעומת המכות האחרונות,

וכך לשון התנחומא פרק ג:

ויחזק לב פרעה – בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא 'ויחזק

לב פרעה'. כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקב"ה: מכאן ואילך אם רצה לשלוח,

איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות 'ויחזק ה' את לב פרעה', והיה משה

גוזר והקב"ה מקיים, שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך' (איוב כב).

פרשני המקרא, החל

מחז"ל התייחסו לקושי התיאולוגי:

כי אני הכבדתי את

לבו – א"ר

יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנא' 'כי אני הכבדתי את לבו'.

א"ל ר"ש בן לקיש: יסתם

פיהם של מינים, אלא (משלי ג) 'אם ללצים הוא יליץ' שהקב"ה

מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו,

והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר

הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי 'כי

אני הכבדתי את לבו'. מהו 'הכבדתי'? שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא

מתבשלת שניה וארטסיס נכנס

בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה הוי 'כי

אני הכבדתי את לבו וגו" (שמות רבה יג,

ג)

אחד הפרשנים המובאים

על ידי נחמה ליבוביץ הוא שד"ל (רבי שמואל דוד לוצאטו, איטליה המאה

ה-19) וכך לשונו:

ואפשר לפרש כדעת רמבמ"ן (מנדלסון) שלא היה בזה עונש אלהי

ונס ממש, אלא כי פרעה עצמו הקשה את לבו, אלא שכל המעשים ייחסו אל האל בצד מה, כי

הוא הסיבה הראשונה; ואני מוסיף כי המעשים

המיוחסים בספרי הקודש אל האל הם המעשים הזרים שסיבתם בלתי מובנת לנו, וכן

כאן קשי ערפו של פרעה אחרי ראותו כמה אותות ומופתים הוא דבר זר ומתמיה,

ע"כ יוחס אל האל; וכיוצא בזה 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים

לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה' (דברים כ"ט ג) וכן 'כי ה' אמר לו קלל את

דוד' (ש"ב ט"ז י). 

פרשנים והוגי דעות

אחרים (רבי יוסף אלבו, ספורנו, רג'יו)

טוענים שבעצם תגובתו של פרעה למכות ונכונותו לשחרר את בני ישראל לא היו מעשה של

בחירה, אלא כניעה ללחץ שהופעל עליו ולכן בסופו של דבר, הוחזרה לפרעה הבחירה על ידי

הכבדת לבו.

הרמב"ם בהלכות

תשובה (פרק ו, הלכות א-ג) מתמודד עם ההיבט התיאולוגי-פילוסופי של נושא הבחירה

החופשית והבעיות שעולות מתוך המקרא, ובין היתר הכבדת לבו של פרעה על ידי האל,

ואחרי הטיעון העקרוני שמניעת האפשרות לתשובה היא העונש החמור ביותר, הוא כותב לגבי

דוגמאות שונות הסותרות לכאורה את עקרון הבחירה החופשית:

נמצאת אומר שלא גזר

האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא

על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא

כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ו, ג)

כלומר: הכבדת לבו של

פרעה ע"י ה' מתפרשת כעונש כמניעת האפשרות לתשובה (ריש לקיש ורמב"ם), כמעשי

האל, כי הכל מעשי האל, בהיותו הסיבה הראשונה, או כהתערבות

אלהית שבעצם מחזירה לפרעה את האפשרות לממש את רצונו,

כלומר הכבדת הלב ההתחלתית של פרעה.

דומני שפירושים שונים

אלו מזמינים אותנו להתבונן בנושא הבחירה והכבדת הלב, לא רק אצל פרעה, אלא אצל כל

אדם, אצל כל מנהיג ואלצל כל עם.

במדרש שמות רבה שהבאנו

לעיל מתאר בעל המדרש את "הכבדת הלב": "שעשה הקב"ה את לבו ככבד

הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסיס

(תכונה של נחושת) נכנס בתוכה", כלומר הלב נהיה אטום ובלתי חדיר.

כאשר הלב אטום ובלתי

חדיר, הוא בוודאי אינו יכול להיות קשוב לסבלו של האחר ואז עולה השאלה: איך נוצרת

אטימות הלב?

דומני שהתורה נותנת

לנו החל מפרשת שמות תיאור די משכנע של התפתחות התופעה הזאת.

א.   

הפחדת העם על ידי הצגת הזר כאיום דמוגרפי וביטחוני. יתכן שבהתחלה מדובר

באקט דמגוגי מודע מצד השליט, אך אולי בהמשך מתחיל גם המנהיג עצמו להאמין בתעמולה

שהוא מפיץ, כדי לאחד את העם נגד אויב חיצוני

ב.   

יש להניח שהמנהיג אכן מתחיל להאמין בעצמו שהזרים מהווים איום וצריך למצוא

דרך להכחיד אותם, כי הוא מצווה על המתת התינוקות הזכרים ועל פי המדרש, מדובר בפחד

ממשי של המנהיג מלידת המנהיג שיוביל את המרד נגדו.

ג.    

כאשר משה ואהרון פונים אל פרעה

בפעם הראשונה והוא מסרב לבקשתם לעבוד את אלוהיהם, לא מזכירה התורה את המושג

"הכבדת הלב" במפורש, אלא יתכן שכאן חושב השליט שהמצב של שיעבוד יכול

להימשך ואם כן למה לשנות מצב שכבר נמשך כמה שנים טובות. בסך הכל,

נראה שהזרים משלימים עם מצבם, אז למה לאפשר להם משהו שהם לא ממש ביקשו ושעלול להפר

איזון מסוים שנוצר? הרי הם התרגלו למצב! כלומר, השלב הראשון בהכבדת הלב הוא האמונה

שאפשר לשעבד עם אחר לנצח ולכן צריך גם לדכא ניסיונות, אפילו מוגבלים, של טיפוח

זהות עצמאית (כמו לקיים מצוות הדת השונה).

ד.   

הכבדת הלב מופיעה לראשונה באופן מפורש אחרי מכת צפרדע. פרעה כאילו מבטיח

שתמורת הסרת הצפרדעים הוא יתן לעם לקיים את הפולחן

במדבר, כפי שמשה ביקש ומפר את הבטחתו. האם הוא הבין ששחרור זמני לעבדים יגרום

לבריחתם? מכל מקום, השלב השני בהכבדת הלב הוא אולי האמונה שאין לשליט כל מחויבות

כלפי העם המשועבד לו, אלא הוא רשאי לשלוט בהם באופן מוחלט.

ה.   

במכות הבאות, למשל אחרי מכת הערוב, מתרכך לכאורה פרעה, אך אינו מוכן לאבד

שליטה; הוא מציע שיקיימו את הפולחן בארץ מצרים או במקום קרוב, אך שוב חוזר בו; כאן

הכבדת הלב היא הצורך לשלוט ומניעת הבחירה והחופש מאחרים.

ו.     

הפעם הראשונה בה יש התערבות אלהית היא אחרי מכת

שחין; כאן אולי הלב כבר הקשיח ונאטם לגמרי.

יתכן, אם כן, שהתורה

מלמדת אותנו דבר חשוב בנושא הבחירה; מנהיג, כל אדם, או עם שלם, יכולים בתהליך אטי

והדרגתי, לפי השלבים שתוארו לעיל, להכביד ולאטום את לבם ולא להיות קשובים ללצרכי האחר ולסבלו. אטימות זו הופכת להיות בשלב מסוים בלתי

הפיכה וגם המכות הקשות ביותר אינן מצליחות לחולל שינוי. אבדן הבחירה של האדם השולט

באחרים הוא במובן מסוים מקביל לניסיונו של השליט לשלול את הבחירה מאחרים, והצדק

הפואטי העצוב הוא שגם המשעבד הופך להיות עבד לאטימותו.

דומני שמטרת התורה

אינה רק לספר לנו מה קרה לפרעה ולעם המצרי, אלא גם ואולי בעיקר להזהיר כל אדם, כל

עם, כולל אותנו, גם בימים אלו, מהן ההשלכות המסוכנות של אטימות הלב.

פנחס לייזר, עורך שבת

שלום, הוא פסיכולוג

וַיְהִי

חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י,כא– כב)

ולא קמו איש

מתחתיו – אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל לקום מתחתיו, כי

גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות

זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום

כי תבוא.

שְׁלֹשֶׁת

יָמִים – מאחר שהאריכה המכה כל כך ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים

ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת

שעשו כן, גם יש רמז מזה בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה,

אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם עניין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשוא להם חן, גם כיבדו מאד את

משה, מה שלא עשו עד הנה.

וּלְכָל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב ובברד

הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר 'במושבותם' להורות לנו סוד

הדבר, שלא היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל, אפילו

לסמוכים אל מצרי היה אור, וזה טעם 'במושבותם' שהכינוי

מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמויכם להם היו רואים אור, אבל בארץ גושן היה גם כן חושך, כי

מצרים רבים ישבו בארץ גושן בתוך בני ישראל וגם עליהם עבר הכוס, כי לאנמלט מצרי אחד מצרה זו, אלא כל מצרי ישב באפלה, וכל איש

ישראל השמש אור לו.

(רבי יצחק

שמואל רג'יו שמות י, כג)

"אור וחושך"

על-כן

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא

מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא

מוסיפים חכמה.

 (מתוך "ערפילי טוהר לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז–כח)

למה איסור החמץ

ב"פסח מצרים" נוהג רק יום אחד?

הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן

כתבו דיום טוב לא נהיג

(לא נהגו בו דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים).

ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות

שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת

אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על

מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח… פן

יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום

שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו,

ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את בני ישראל

ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

 (ר' מאיר שמחה מדווינסק: "משך חכמה" שמות יב,

טו)

"ועצם לא תשברו בו": הסמלים המבטאים

את משמעותה של גאולת מצרים

'ועצם לא

תשברו בו' – עיקר הקרבן הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל

של הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן

זו כל מהותו של הקרבן: מסירת האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר

וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר

בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות

אל הבשר, "המבשר" את הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות

הפעילות. אין העצמות מייצגות את האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד

העצמות קשורות אל הבשר – "עצם שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות,

אלא את האמצעים המאפשרים פעילות; וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת

לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם

אסורים בהשחתה… ומכאן ההלכה "אין בו כזית בשר, אין בו משום שבירת עצם; בטמא

אין בו משום שבירת עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות

הקודמות – "בבית אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" –

והרי זו משמעותן הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע

"בשר" מאיש, ואל יופקע עצם מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד

בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שמות יב, מג-מט)

[הערת

העורך: בהמשך לדברי הרש"ר הירש על הבית

המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן הפסח (מט) "תורה אחת

יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים:

חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על שלילת חירותו או שיוויונו

של עם אחר.]