וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה

 וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב

 וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.

(בראשית מו, ב)

יעקב יעקב – כפל לו הקריאה, לפי שעמד כמה שנים שלא

שרתה עליו רוח נבואה קראו פעמים כדי שיתבונן כי רוח נבואה היא שקורא לו.

(רד"ק שם, שם)

ויאמר יעקב יעקב – אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי

אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה

פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים

ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו

וזה טעם 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו' (פסוק ח), כי בשם

בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה

ברדתו שם.

(רמב"ן שם, שם)

החלום, פשרו והתגשמותו

בשמת חזן

פרשנות. מושג יחסי. לפעמים פרשנות של אותו טקסט או אותו

נרטיב יכולה להוביל לכיוונים אחרים לגמרי, לאמונות אחרות, להתייחסויות אחרות

ולהתרחשויות אחרות כתוצאה מכך. אם נתבונן בפרשת וישב נראה שיוסף חלם שני חלומות. אלו

הם חלומות מפורסמים ובמידה מסוימת הובילו החלומות הללו להגברת האיבה בין יוסף

ואחיו. אבל אלו לא היו רק החלומות עצמם. זו היתה

הפרשנות לחלומות שהובילה לכך. אמת, האיבה ביניהם נעוצה בהעדפה הגלויה והניכרת לעין

שהעדיף יעקב את יוסף משאר בניו וביחסים המעורערים ששררו ביניהם בגלל ההתבדלות

וההבדלה הזאת ("וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה

אֶל-אֲבִיהֶם", " וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו

כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת

פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם") . אבל

החלומות הוסיפו שמן למדורה הזו של השנאה – והפכו אותה לגלויה יותר.

כשמתבוננים באופן שבו מסופרים החלומות בפרשה – כבר כשהם

מסופרים הם מפורשים על ידי יעקב והאחים, ואולי אפילו על ידי יוסף עצמו כחלומות

יהירים המניחים עליונות של החולם על כל האחרים – כולל כאלה שלא לגיטימי אולי אפילו

בחלום להרגיש עליונות כלפיהם – אביו יעקב ואמו המתה, רחל ("הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ

עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ", "וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה

הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי

וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?")

יוסף שידוע כבעל החלומות – אינו רק חולם בעצמו. הוא גם

פרשן של חלומות (צפנת פענח). הוא יודע לקרוא אותם. אם מישהו היה מסתכל בשני

חלומותיו של יוסף מבעד למפתחותיו שלו עצמו, אולי היה נחסך סבל רב. נאמר בסוגיית

החלומות בפרק התשיעי של מסכת ברכות "כל החלומות הולכים אחר הפה";

"חלום שלא פתור, הוא כאיגרת שלא נפתחה" – ברור מכאן שיש השפעה רבה

לשומעים המפרשים את החלום – אפשר להתייחס להשפעה הזו כהשפעה פסיכולוגית או כהשפעה

קוסמית אבל כך או כך – הפרשנות בסופו של דבר מטה את המציאות. במיוחד כשמדובר גם

ככה ביחסים טעונים כל כך שבהם כל מילה וכל נימה של מילה הופכת דרמטית בהיותה תוספת

למתח הקיים.

בכל פעם שיוסף פותר חלום למישהו אחר, ובחלום מופיע ערך

מספרי, מפרש אותו יוסף כתלוי זמן. שלושה סלים, שלושה ימים (חלומותיהם של

בעל המשקים ובעל האופים). שבע פרות, שבע שיבולים, שבע שנים. (חלומו של פרעה)

אם נתבונן בשני חלומותיו של יוסף נראה שבחלומו השני של

יוסף מופיעים שלושה עשר גרמי שמיים. שמש, ירח ואחד עשר כוכבים. הוא בן שבע עשרה

כשהוא חולם את חלומו. הוא בן שלושים כשהוא עומד לפני פרעה. שלוש עשרה שנים

עוברות לפני שהחלום מתגשם. יעקב, שבוי מדי באהבתו את רחל, גם לאחר שמתה, רואה רק

אותה כשבנה האהוב בא ומספר חלום. אותה ואותו עצמו. הוא ורחל ואחד עשר בנים. וכך

לתוך חלום בנו הפשוט הוא שוזר את חלומו שלו, חלום יעקב. וכך הוא טווה לבנו את

כתונת האסירים שלו, כתונת הפסים.

נחזור רגע לחלום הראשון של יוסף. החלום הראשון הוא על

אלומות, על לחם, על אוכל, על פרנסה. אלומות אחיו כורעות. לא עומדות בנטל. הוא עומד

במרכז. אפשר לראות את ההתרחשות הזו גם כאלומות משתחוות, וזה כידוע האופן בו האחים

הבינו את החלום הזה, אבל אפשר גם בפרספקטיבה של הסיפור כולו לראות שיוסף הופך

למשביר שלוש עשרה שנים מיום שהוא חולם את חלומותיו.

כאשר יוסף מתגלה בסופו של דבר אל אחיו, הוא אומר:

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי…ועתה על תיעצבו… כי למחיה שלחני אלהים לפניכם." כלומר: כנער, באווירה ששרתה בינינו אז,

הבנו את החלום הזה כשגעון גדלות שלי ורצון להשתלט עליכם

(שניסיתם לסכל באמעים קיצוניים ואלימים. אולי גם בגלל

ההיסטוריה המשפחתית שלנו) עכשיו, הפירוש "האלהי"

לחלום הוא השליחות, התפקיד שיש לי "לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלֵטה

גדולה" ; כלומר: תפקיד מורכב שעיקרו להיות פרנס – לדאוג למחייתכם. מתוך עמדה

של שליט, אבל לא בהכרח שליט עליכם באופן שבו "קראתם" את הדברים

בצעירותנו.

יוסף הוא

אדם מורכב. איש יפה תואר שנושא חן בעיני רואיו ומעורר קנאה עזה בשל כך אצל אחרים.

קנאה כה עזה שמעמידה את חייו בסכנה. הוא נאלץ לגדול בעצמו ובסופו של דבר זוכה לפענח את

הצפוּן שבחלומותיו גם כשליט בעל עוצמה, המבין את המימד האלוהי שבו. בכך הוא הפך את

החלום שוב לאיגרת פתוחה, המאפשר שיחה וסליחה.

בשמת חזן היא במאית תיאטרון ("לשם ייחוד " – פסטיבל

עכו, "ברונו" – סמינר הקיבוצים תל אביב, "עקידה" – פסטיבל סולו

נובה ניו יורק , "שטוח ונפלא להפליא" ניו יורק) סופרת ("מים הפוכים"

הוצאת הקיבוץ המאוחד) ומנחה בבית מדרש לאומנים – לבה – מעבדה לתרבות יהודית . היא מתגוררת

במנהטן עם סטיבן וארבעת ילדיהם.

"ולא

יכול יוסף להתאפק"; מרוב רחמים או מסיבות אחרות?

'ולא יכול יוסף

להתאפק לכל הנצבים'- לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם.

(רש"י

בראשית מה, א)

'ולא

יכול" – כיוון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו, נכמרו רחמיו עליו ולא

יחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא 'הוציאו כל

איש מעלי'.

(רד"ק שם, שם)

רצונו לומר

כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח… משתחווים לי' ולא היה

לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה

שם, שם)

האם האדם

אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא

אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם

קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב

ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה,

ח)

פשוט הוא

מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד

שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים

בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת,

ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל

הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או מקריות על דרך האירוע, וכוונתי ב"בחיריות" שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם,

ואפילו היתה הסיבה רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל

זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים בסתם בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה , או אמרה…

(מורה נבוכים ב, מח)

כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית

יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.

(בראשית מו ; כז)

בעא

מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר

אחד!… אמר: מרגלית טובה

היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כ'):

'אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים'.

(בבלי

בבא בתרא קכג ע" א וע"ב)

…יש אומר, כי מספר

שבעים בעבור שהוא סך חשבון, כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו כל נפש

בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים. ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות,

גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת ק"ל שנה?

ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים? ולא די לנו זה

הצער, עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה, 'יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת

ר"נ שנה, וכי אחיה חי כך וכך שנים'. דרך אגדה או דברי יחיד, והנכון בעיני

שיעקב בחשבון וממנו יחֵל, כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש,

והראיה ע"ז שאמר בתחלה יעקב ובניו. ואם יטען טוען

ויאמר, כי הנה כתוב 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש' (שמות א, ה), די כי הכתוב לא חשש להוציא אחד

משבעים, כאשר אמר 'אשר ילד לו בפדן ארם' (ברא' לה, כו), ולא נולד לו בנימין

שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים. האחד שאמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב

ובניו' (ברא' מו ח), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא

הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה

שבעים' (ברא' מו כז), ומנשה ואפרים לא

באו אל מצרים, כי שם היו ושם נולדו, וכתוב אחריו 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה' (דברים י, כב), ואלה שניהם לא

ירדו, ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו והוא העיקר.

(אבן עזרא בראשית מו, כ"ג )

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם"

במדינה כדוגמת מצרים,

בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, חקלאי, חייל וכו' – שם השאלה על מלאכתם היתה

כמובן השאלה הראשונה. אף הם יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה; שכן בחילת המצרים

מפני מלאכתם, ובדרך כלל סלידת האומות מפני היהודים, הן הן

אמצעי הקיום הראשון במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל

עוד לא האיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו

עליו מפני כל הידבקות בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו,

ל"ג)

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה אותנו ואת אדמתנו"

(בראשית מז, יט)

אולם, יוסף שנא מאד את קנין

העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר "ויקן

יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה

לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת

שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם היום" – פירוש: לזמן,

ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם

ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה בראשית מז, יט)

'ויהיו עניים בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות א, ה)

'ויהיו עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל

ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד,

להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: ' רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך

עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם,

אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו

ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה

בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש

העשירי בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם

היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר

צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין

על המעשה ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר

'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג)

ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן פיסקא

לא)