וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם

וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן

הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.

וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ

לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. (דברים ו, כא-כד)

עבדים היינו – ובהיות

שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו

אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות.

(ספורנו דברים ו, כא)

ואותנו – וגם נתברר שמה שהוציא אותנו

משם היה תכליתו למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ, וא"כ מזה עמדו המצות שנקראים

עדות, כמו השבת והמועדים שהם מעידים שה' משדד הטבע ומנהיגו בהשגחה פרטית, ומצות

הענקה ומתנת עניים והחמלה על הנמכר לעבד ואיסור הרבית והמשקולת שתלאם ביצ"מ שכולם

עדות על ההשגחה הפרטיית על השפלים והעניים והמדוכאים, וכן מצות שבארץ שתלאם

ביצ"מ כי ע"ז הוציאנו ממצרים לתת לנו את הארץ, וזה ענין חלק המצות שנקראים

בשם עדות.

(מלבים דברים ו, כג)

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'": על הדת והמוסר

יונתן בן-דב

האם מעשה דתי שהושג במרמה הוא פסול? האם

יש בכוחו של מום מוסרי לפגום בתוקפו של המעשה הפולחני? למשל, אם אדם מביא למקדש

קרבן שמקורו בכספים גזולים – האם יש להעלותו על גבי המזבח? התשובה השלילית נראית

לנו מתבקשת, אולם כפי שנראה יש מן החכמים שבחרו בדרך פשרנית יותר, ומצאו לנכון

להקהות את עוקצה של הדרישה המוסרית המחמירה.

הנביאים, שהתייחסו לבעיות דומות, נטו

כמובן לצד המחמיר, שכן הלהט הנבואי אינו מותיר מקום לפשרות בעניין זה. החל מעמוס (ב,ז), שהזהיר כי "על בגדים חבולים יטו

אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם", ועד מלאכי (א, יג), שהוכיח את הכוהנים על הבאת בהמות

פגומות לקרבן: "…והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה…". מלאכי אמנם

מונה את הגזול לצד בעלי המום בין הבהמות הפסולות, אך נשים לב כי החוק בתורה, בפרשת

אמור (ויקרא כב, יז-כה), מתייחס אך ורק לבהמה בעלת מום, ואינו אומר דבר על הפסול של בהמה גזולה.

ההבדל הזה מעמיד אותנו על השניות הבסיסית בהערכת העוול המוסרי: האם הוא שקול למום

בגופו של מעשה המצווה או לא? שניות זו תבוא לידי ביטוי בכל הפסיקה הבאה לאחר מכן.

נתמקד במקרה הקלאסי של התנגשות הדת

והמוסר: לולב הגזול. המשנה (סוכה ג, א) קובעת בצורה נחרצת כי "לולב הגזול והיבש פסול". דומה כי הסגנון

הלקוני של המשנה מציב את שני סוגי הפסולים זה לצד זה: הפסול בגוף הלולב

("יבש"), והפסול המוסרי ("גזול"), ושוקל את שניהם באותה מידה

של חומרה, כפי שעשה למשל מלאכי בנוגע לבהמות הקרבן. מדרשי האגדה (כגון ויק"ר אמור פרשה ל), וכן היגדים אגדיים

שצוטטו בתלמודים, תומכים באמירה נחרצת זו באמצעות ציטוט הפסוק ממלאכי והוספת מסר

דרשני עליו "נמצא סנגורו (=הלולב שנועד לרצות את האל) קטגורו (=הלולב הגזול

נעשה מזכרת עוון)", או הכלל "מצווה הבאה בעבירה".

מדרש ההלכה (למשל ספרא אמור פי"ב, ב) תומך באיסור, אשר כזכור אין לו בסיס בתורה, ומעגן אותו בכתובים: "ולקחתם לכם

ביום הראשון… לכם – משלכם, ולא את הגזול". מכאן ואילך, לפנינו לא רק צו מוסרי, שיש לו אסמכתא בלבד בנביאים, אלא גם

איסור דאורייתא. ואכן, הסוגיה הדנה באיסור זה בתלמוד הירושלמי (סוכה נג ע"ג) קובעת בבירור כי לולב הגזול פסול תמיד משום "מצווה הבאה בעבירה".

אולם מסוגיית הבבלי (סוכה כט ע"ב – לא ע"א) עולה תמונה אחרת. בלב

הסוגיה נמצאת מחלוקת בין רבי אמי, חכם ארצישראלי, לבין שמואל, מראשוני אמוראי בבל.

בעוד רבי אמי פוסל את הלולב הגזול בכל מקרה משום מצווה הבאה בעבירה, שמואל מצהיר

כי לולב הגזול פסול רק ביום הראשון של סוכות, שכן נאמר "ולקחתם לכם ביום

הראשון", אך ביו"ט שני (וממילא גם בשאר ימי

החג) הוא מותר, בדיוק כפי שלולב שאול מותר.¹ כלומר,

האיסור על לולב גזול אינו נובע מן העוול המוסרי, אלא הוא זהה לאיסור על לולב שאול:

ביום הראשון של חג חובה על כל אדם להניף לולב בבעלותו, והלולב הגזול אכן אינו

בבעלותו. עיקר הסוגיה בבבלי בנוי על הכרעתו זו של שמואל, כפי שניכר כבר בפתיחתה.

אמוראי בבל מביאים דרכים שונות כיצד לפתור את בעיית "מצווה הבאה

בעבירה", אך ממשיכים להחזיק בדעתו של שמואל. אם נתבונן בדעה זו, נגלה כי מדרש

ההלכה "לכם – משלכם", שנועד מעיקרא לחזק את האיסור המוסרי, נמצא למעשה

מחליש אותו, כי הוא מגביל את האיסור ליום הראשון בלבד! כל ההצהרות חוצבות הלהבות

אודות סנגור וקטגור, ומצווה הבאה בעבירה – כוחן יפה כדברי אגדה בלבד, אך בפסיקת ההלכה

הן בעלות חשיבות משנית.

אם נשווה את שאלת הלולב לשאלת הקרבן

הגזול שהבאנו לעיל, נמצא כי הירושלמי נקט בשיטה הנבואית, והמשיך את דרכו של מלאכי;

לעומת זאת, הבבלי המשיך את דברי התורה בפרשת אמור, הפוסלים רק קורבן בעל מום,

ואדישים לעוול המוסרי שבקרבן גזול. לפי עמדה זו, אין בכוחו של העוול המוסרי לבטל

את גופו של המעשה הפולחני.

הרמב"ם (הלכות שופר ולולב וסוכה

ח, ט) מביא את דברי שמואל להלכה: "כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין

שביארנו, או מפני גזל וגניבה – ביום

טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר

הימים, הכול כשר".

ראב"ד בהשגותיו צווח כנגד הפשרנות המוסרית של הרמב"ם, וקרא לפסול את

הלולב הגזול מכל מקום, כפי שפסק הירושלמי. המפרשים

לתלמוד ובעלי ההלכה, ראשונים ואחרונים, נטו, רובם ככולם, אחר ההבחנות של הבבלי,

ותקצר היריעה לתאר אותם כאן. כדברי הריטב"א: "לפי שמצות 'לכם' אינו חומר בגופן של ארבעת מינין, אלא

שהחמיר הכתוב ביום הראשון… ולפיכך אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון

שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון. אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכולם מן

התורה בימים של תורה." כלומר, לולב יבש פסול תמיד, שכן הפסול הוא בגוף הלולב;

אך לולב גזול פסול רק ביום הראשון, שכן הפסול אינו בגופו, אלא הוא נובע מחומרה

יתירה שהחמירה התורה, וזאת ביום הראשון בלבד. דיונים רבים ברוח זו נוספו בספרות

הפוסקים, המבררת את גדרו המדוייק של הכלל "מצוה הבאה בעבירה", ואין כאן

המקום להאריך.

כיצד יש להבין את ההבדל בין הבבלי

לירושלמי? האם מדובר ברגישות מוסרית עדיפה של הירושלמי על פני הבבלי? ייתכן. אך

מצד שני, יש לזכור כי הבבלי מייצג שיטה משוכללת הרבה יותר מזו של הירושלמי בפיתוח

הדיון ההלכתי. הירושלמי מכיר רק את ההכרעה הבסיסית, שכוחה הרטורי רב, אך מאידך היא

גם פשטנית למדי; לעומת זאת, התלמוד הבבלי מכיר שיטות משוכללות יותר של דיון הלכתי,

והן מאפשרות לו להציג תמונה עשירה ומורכבת יותר. ככלות הכל, על הפוסק להחזיק בידו

כלים שיאפשרו לו גמישות מרבית, על מנת שיוכל להתאים את פסקיו למציאות.

אינני פוסק הלכה, ולא באתי להורות, אלא

רק להרהר בסוגיה זו בתנאים השוררים בימינו. האם עלינו לאחוז בלהט המוסרי של הנביא

מלאכי ושל התלמוד הירושלמי, או שנעלה על נס את הפרגמטיות של בעלי התורה מבבל?

במצוות הדור, ולאור המחאה החברתית של ימינו, נדמה לכולנו כי הצו המוסרי גובר. יש

לזכור כי "לולב הגזול" אין משמעו רק לולב שנגזל בכוח מידו של אדם, אלא

גם – ואולי בעיקר – לולב שבא לידי הסוחר כתוצאה מיחסי כלכלה לא הוגנים: לא שולמה

עבורו תמורה מספיקה לבעלים או לפועלים, הוא נקטף מרשות היחיד (או מרשות הרבים!)

ללא היתר, או שהילדים שמכרו אותו בשוק לא תוגמלו כראוי. יחד עם זאת, הכלים

הפרגמטיים של חכמי בבל יכולים להביא תועלת במצב נתון, ויש להם מקום בארגז הכלים של

הפוסק.

ר' יוחנן, בעל המימרה המקורית אודות

"מצווה הבאה בעבירה", אמר במקום אחר כי "מפני מה חרבה ירושלים?

מפני שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא ל ע"ב

בנוסח כתבי היד), ולהבנת הגמרא שם, הכוונה היא שהסתפקו

בדין תורה ולא הלכו לפנים משורת הדין. האם העמידה על "דין תורה" ותו לא ממלאת

במלואה את הדרישה שנאמרה בפרשתנו (ו, יח): "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"?

1. יש לשער כי התוקף של דברי שמואל איננו על גדר מצווה הבאה בעבירה, אלא על

גדרו של יום טוב שני, שלפי שמואל אינו נחשב "היום הראשון" מדברי תורה.

והש' בבלי ביצה ד ע"ב.

ד"ר יונתן בן-דב מלמד תנ"ך וספרות בית שני באוניברסיטת חיפה.

"ועשית הישר והטוב"

ספר בראשית

נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" – מפרש

רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות

ישרים" אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות

עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי

ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה

ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם

ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך

פירוש "העמק דבר" על התורה לרנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים)

ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צוותה התורה,

הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב' ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני

ה'.

 (רבינו

בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

לכאורה, גם האזהרה "ועשית הישר והטוב

בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים – מיותרת היא, כי הרי כל

הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם, באמת ישנם כמה

דברים שמצד הדין הם מותרים, ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב"…

כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם שואפת היא

לעקור גם את הרע שבכוח משורשו מתוך נפש האדם, ומשום כך יש אזהרות מיוחדות

לדברים שבלב.

(מתוך דבריו של

"האדמו"ר החלוץ" רבי ישעיהו שפירא ז"ל, ע"פ נחמה

ליבוביץ')

סכנת 'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

…שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים

ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם

היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי

המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים

כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב"

(איכה א, ט), וביארנו להלן

(כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך

באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו,

ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ובאתם וירשתם': שלא תאמרו כבר נאמר 'לאלה

תחלק הארץ' – לנו נתנה הארץ, בין זכאין בין חייבין, אל תאמרו כך, שהרי אין כניסתכם

בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים, כמו שמפרש והולך.

(חזקוני דברים ד, א)

…ואשר אמר להם משה תמיד, 'למען ייטב

לך', 'ולמען תאריך ימים' (לעיל ד מ) 'ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ' (לעיל ד א), יזהירם ביראה על דרך התוכחות, לומר שאם יחטאו, לא יירשו את הארץ או לא

יאריכו ימים עליה…

(רמב"ן דברים ו , ה)

…וגמר אומר 'למען

תחיו ובאתם וירשתם את הארץ', ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר

אומר לא תוסיפו, להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (תורת כהנים אחרי, עי' רש"י ויקרא טז א) היה רבי אלעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו', ואחד אמר לו אל תאכל צונן

ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, עד כאן.

( אור החיים דברים ד, א)

אמר רבן

שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות

בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

(משנה תענית ד , ח)

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים – משום

דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

אלא, חמישה עשר באב מאי היא?… רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר – דאמר מר: עד שלא כלו מתי

מדבר, לא היה דיבור עם משה, שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי'

אלי היה הדיבור.

(בבלי תענית ל, ע"ב)

ר' אבין ור' יוחנן אמרי: יום

שביטל החפר מן מתי מדבר. א"ר לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה

ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר:

קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו

שש מאות אלף ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון

וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר כיון דאיתמלא סיהרא (התמלא

היחר) אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.

(מדרש רבה איכה הקדמה פסקה לג)