שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה

מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ

שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

(ויקרא כג, ג)

שבת. פי' לשון מנוחה והפסק ובטול ממלאכה; ולדעתי נכלל בו גם העיון והחקירה,

מן 'שבתי אני ואראה תחת השמש', 'אחרי שובי נחמתי', שהוא מלשון ישוב הדעת שבדברי

רבותינו, וטעם שבת (בעזיננונגסטאג), יום המיוחד לחקירה ודרישה בעניני הש"י, אשר

יפנה בו הישראלי דעתו ומחשבתו רק על דברים הנוגעים אליו ית', וכמאמרם לא נתנו שבתות

לישראל רק לעסוק בהן בתורה, והענין מבואר יותר בעשרת הדברות שביתרו.

(הכתב והקבלה שם, שם)

התרבות הטכנולוגית הביאה לידי מימוש את כיבוש

המרחב על-ידי האדם. לעתים קרובות גובה הצלחה זו מחיר יקר, ומביאה לידי הקרבת יסוד

אחר, מהותי לקיומנו – הקרבת יסוד הזמן. בתרבות טכנולוגית זו מתהפך סולם הערכים,

והאדם משקיע זמן לשם השגת מרחב. הניסיון להביא להגברת השליטה במרחב הפך ליעד

העיקרי בחיי האדם, אשר איננו מודע לכך ששליטה רבה יותר במרחב זה אין פירושה מימוש

והגשמה מלאה יותר של עצמיותו. העוצמה המושגת בעולם המרחב מתגמדת וקורסת בפתאומיות

בהגיעה לגבול הזמן, כי הזמן הוא ליבו של הקיום.

 (א.י. השל: השבת,

הקדמה)

הבית והבית, כהנים, אנשים ונשים

דליה מרקס

בין דיני הקדושה המיוחדים לכהנים

ופרשת המועדות ובין מעשה המקלל, מצווה התורה על הכנת שתים עשרה החלות לאוהל מועד:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת

וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה

הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל

הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה

וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם

הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית

עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כד, 9-5)

התורה מספקת מתכון לאפיית החלות ואף

הוראות לסידורן על השולחן המיוחד להן. כל אחת מן החלות עשויה משני עשרוני סולת והן

מסודרות בשתי קבוצות – "שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת", שש חלות בכל אחת, או

כלשונו של האר"י בפיוטו 'אזמר בשבחין': "שְׁכִינְתָא תִתְעַטַּר בְּשִׁית

נַהְמֵי לִסְטַר" (השכינה תתעטר בשש הלחם לכל צד).

שתים עשרה החלות מייצגות אולי את

תריסר השבטים ואת מקומם של כל ישראל, ולו באופן סמלי, בתוככי הקודש. לדבריו של

יוסף בן מתתיהו, המתאר את מבנה המקדש כמבנה העולם, הן מייצגות "את גלגל

המזלות וחודשי השנה" (מלחמות ה, ה 217). משמעותן הסמלית של

החלות היא אם כן, לאומית וקוסמית כאחד.

הלחם והפנים

לחם הפנים, כפי שהוא מכונה במקומות

אחרים בתורה הוצג לראווה גם על שולחן הזהב בבית המקדש. הרמב"ם שפירט את דיני

לחם פנים ב"משנה תורה",¹ הודה בספרו הפילוסופי "מורה

נבוכים", שעניין לחם הפנים לא נתבאר לו: "איני יודע טעם לשולחן והיות

הלחם עליו תמיד. עד היום לא מצאתי למה לייחס אותו" (ג, מה). דומה שהצגת

הלחם במקדש עורר קושי מסוים, אמנם נאמר שהאל נהנה כביכול מריח ניחוח הקרבנות אבל

האם אפשר להעלות על הדעת שאלהי ישראל ניזון מן החלות? דומה שכבר בתורה יש מודעות

לקושי זה ולכן מודגש בה, שהחלות לא נאכלו על ידי האל אלא ניתנו לאהרון ולבניו. אולי

יש בעניין זה משום הקהיית עוקצן של אמונות אחרות במזרח הקדום, שלפיהן האלים אכלו את

המזון שהוגש להם. כאן, לעומת זאת, החלות מוצגות לראווה במשך שבוע ימים, הן אינן

נעלמות והכהנים הם אלה שאוכלים אותן בסופו של דבר.²

שולחן לחם הפנים היה אחד מכלי הקודש

העיקריים במקדש, ובמיוחד בבית המקדש השני (שבו ארון הברית לא היה קיים עוד). הוא

אחד מן המוטיבים העיקריים המתוארים באומנות יהודית קדומה. בספרות האמוראים, השולחן

והלחם שעליו מתוארים גם ככלי קודש שעמם באו במגע עולי הרגלים: "מלמד שמגבירין

אותו [את השולחן] ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני

המקום, סילוקו כסידורו" (בבלי חגיגה, כו, ע"ב). כלומר,

כדי לאפשר לישראל להתקרב אל הקדושה ולחוש את הווית המקדש, היו מוציאים אליהם את

שולחן לחם הפנים מן הקודש אל העזרה החיצונית וחושפים בפניהם את הודו.³

על פי מסורת זו, הכהנים השתמשו בלחם

הפנים כאות לחיבתם של ישראל לפני המקום, היות ש"סילוקו" היה

"כסידורו". כפי שנאמר: "אחד מן הניסים שנעשו בבית המקדש שכשם שהיו

מניחין אותו חום [=חם] כך היו מוציאין אותו חום, שנאמר: 'לָשׂוּם לֶחֶם חֹם

בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ' (שמו"א כז, 1)" (ירושלמי

שקלים כו, ג; ו, ע"ב). כלומר, נס נעשה בחלות ולא רק שהלחם נותר

טרי אלא היה גם חם בשעת סילוקו, כלומר החלפתו לאחר תשעה ימים – הוא נאפה לפני שבת והוסר

במוצאי השבת הבאה – כבשעת סידורו.

מי הכין את לחם הפנים? לפי פשט התורה

כאן נראה שהציווי על ההכנה היה על הכהנים: "וְלָקַחְתָּ… וְשַׂמְתָּ…

וְנָתַתָּ…". אך במקום אחר מפורט: "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ

וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'…

וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים" (שמות לה, 13-10). כלומר, כל חכם לב

היה יכול לשמש נחתום של החלות. ואילו בספרות חז"ל אנחנו שומעים על בית אב,

בית גרמו, שבניו לבדם אפו את לחם הפנים. הם היו ממונים על המלאכה והיו בין האוּמנים

שנטלו את שכרם מתרומת הלשכה של בית המקדש (משנה שקלים ב, ו).

הלחם שאפו בני בית גרמו החזיק מעמד תשעה

ימים. מומחיותם של נחתומי הקודש גרמה לכך שהחלות נותרו טריות ופריכות במשך תשעת

הימים (ואולי היה זה נס, כפי שצוין לעיל). נימה של ביקורת נשמעת כלפי חברי הגילדה

של הנחתומים המקודשים, שסירבו לחלוק את אומנותם עם אחרים, עד שהדבר הביא לכך

שחכמים רצו להעבירם מתפקידם: "תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים

ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות

כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן" (בבלי יומא לח, ע"ב). לכשהבינו

החכמים שאין תחליף למומחיותם של בית גרמו, קראו להם החכמים לחזור אבל הנחתומים הנעלבים

סירבו לשוב למלאכתם עד ששכרם הוכפל.

הכהנים, הבית והבית

גם אם הכהנים עצמם לא היו אופים את הלחם,

הם היו מגישים אותו ומציגים אותו לראווה על שולחן הזהב בבית המקדש. בית המקדש הוא

הבית, הבית פאר אקסלנס – "בית חיינו". בתוככי "הבית הגדול והקדוש

הזה" פעלו הכהנים. הם שמרו, הכינו, בישלו, ניקו, ערכו… הם תפקדו כעקרות בית

חרוצות.

משסיימו את משמר הכהונה שלהם (פעמיים

בשנה), חזרו ככל הנראה הכהנים לתפקד בביתם כגברים רגילים אבל בבית המקדש הם היו

בבחינת "מגדר בפני עצמו". תפקודם, עם זאת, ולפחות ממדים אחדים שלו, היה

דומה לתפקוד מסורתי של נשים.

מלבד הטיפול בקרבנות, בבישול המנחות

ובהצגת הלחם, מסופר בפרשתנו, פרשת "אמור", שאהרן הכהן היה אחראי באוהל

מועד גם על הדלקה טקסית של נרות:

מִחוּץ לְפָרֹכֶת

הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ [את נר התמיד] אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר

לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה

יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ויקרא כד, 4-3).

אחוֹת למצוות העלאת הנר באוהל מועד

ובמקדש היא מצוות הדלקת נר של שבת, מצווה שיוחדה במסורת היהודית לנשים. הדלקת הנר

והפרשת החלה הן שתיים ממצוות חנ"ה, מצוות עשה שהזמן גרמן שיוחדו לנשים. עניין

המנוסח באופן מאיים במיוחד במשנה: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן – על

שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (שבת ב, ו).

והנה אנו מוצאים בפרשתנו ייצוג מסוים

לשמירה על כל אחת ממצוות אלה בהקשר של בית המקדש – הכהנים מוזהרים על טוהרה

וקדושה בדומה לאזהרת האישה על טוהרתה, נמסר ציווי על הכנת שתים עשרה החלות

מדי שבוע והצגתן ונמסר הציווי על עריכת הנר. במידה מסוימת, הכהנים מצווים

בבית המקדש על המצוות שהאישה מצווה עליהן בביתה. אולי האיום במוות שנאמר במצוות

חנ"ה בא דווקא בשל הקרבה אל הקדושה, שבאה לידי ביטוי במצוות הללו

ובמקבילותיהן המקדשיות.

אבל אם הכהנים בבית מקדש מתפקדים במידה

מסוימת כעקרות בית, הרי שמלאכתן של הנשים בביתן דומה מבחינות אחדות לתפקודם של

הכהנים במקדש. דימיון זה נדרש באופן מפורש בתחינות אחדות, ולדוגמה בתחינה הבאה שהודפסה

באמסטרדם בשנת 1648 והיא מובאת פה בתרגום מיידיש:

ריבונו של עולם, סיימתי את כל עבודתי בששת

הימים ועכשיו אנוח כאשר ציווית ואדליק שני נרות כמצוות תורתנו הקדושה, כאמור על יד

חכמינו ז"ל לכבדך ולכבד את השבת הקדושה […] ויהיו הנרות לפניך, כמו הנרות שהעלה

הכהן במקדש, ואל תתן לאורנו לכבות ויהי אור שכינתך עלינו.⁴

בתחינתה, מבקשת האישה שהנרות שהיא

מעלה, ייחשבו קדושים וטהורים כמו הנרות שהעלה הכהן בבית המקדש. אבל קישור מעשינו

דהאידנא להווית בית המקדש אינו מוגבל לנשים בלבד. אדרבה, בהעדרו של בית מקדש הפך

הבית היהודי למקדש מעט. ביתנו אינו רק מבצרנו אלא גם מוקד של קדושה ורוחניות.

לדוגמה, שלושת סוגי הגידולים החקלאיים

של ארץ ישראל – דגן (חיטה ושעורה), תירוש (פרי הגפן) ויצהר (יבול הזית, כלומר

השמן),⁵ ששימשו בעבודת המקדש, סולת להכנת החלות, שמן להעלאת הנרות ויין

לנסך על חלק מן המנחות שגם בהם שימשה סולת בלולה בשמן. ואולי לכך נתכוונו רבי

יוחנן, רבי אלעזר וריש לקיש, שמשמם נאמר:

בזמן שבית המקדש קיים

– מזבח מכפר על אדם. ועכשו, שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו (בבלי מנחות

צו, ע"א, חגיגה כז, ע"א)

בדברים אלה שבאו לנחם את אבלי ציון,

הסבירו חכמים אלה שיש תקומה למקדש שחרב: במקום המזבח שאינו קיים עוד שולנו של אדם

יש בו קדושה וכוח. ואכן בסעודת השבת משתתפים שלושת הגידולים המאפיינים את ארץ

ישראל בסמלי השבת הביתיים, שניים מהם נידונים בפרשתנו – דגן (חלה), תירוש (יין

הקידוש) ויצהר (שמן לנרות). הגישה אל הקודש דורשת כבוד וריחוק אבל יש בה גם ממד

אינטימי מאד, המגע עם החומרים היומיומיים שמקורם מן בארץ מסמל את ברכת ה', ומתגלם

בו מגע עם הקדושה ועם הנשגב.

1.

הלכות בית הבחירה ג, יב-טז; תמידין ומוספין ה, א-טז.

2. מסופר על דוד המלך שכשהגיע לעיר נוב וביקש מכהניה לחם,

הוא נענה: "אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ"

(שמו"א כא, 5). הרב שלמה פוקס שיתף עמי פרשנות, שלפיה פולמוס אחז את דוד,

והוא הואכל בלחם הקודש.

3. וראו: ישראל קנוהל,

"פולמוס הכיתות בימי בית שני והאסכולות הכהניות שבתורה: שאלת שיתוף העם

בעבודת המקדש במועדים", תרביץ , ס, ב (תשנ"א), 139-146. על עניין

"סילוקו כסידורו" ראו להלן.

4. מצוטט מתוך: Chava Weissler, "A Woman as a High Priest: A

Kabbalistic Prayer in Yiddish for Lighting Sabbath Candles", Jewish

History, 5:1 (1991), 19

.

5. אנו מוזהרים על

שלושתם בפרשה השניה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ

אֶל-מִצְו‍ֹתַי… וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ

וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, 14-13). וראו: נגה הראובני, טבע ונוף

במורשת ישראל, נאות קדומים 1980, 43-42.

דר' דליה מרקס, מחברת הספר "בעת

אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", מלמדת ליטורגיה ומדרש

בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

"כגר כאזרח יהיה"

'משפט אחד יהיה לכם':

משפט השוה לכולכם.

(בבלי בבא קמא פד, ע"א)

'כגר כאזרח': כשם שאני

תובע עלבון האזרח, כך אני תובע עלבון הגר ובהמתו.

 (חזקוני ויקרא כד,

כב)

'כגר כאזרח יהיה, כי

אני ה' אלהיכם': אלהי הגר ואלהי האזרח, ולא ניכר שוע לפני דל.

(ספורנו ויקרא כד, כב)

'כגר כאזרח יהיה': הנכרי הבא

מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן

העיר נקרא אזרח, מלשון (תהלים לז) 'ומתערה כאזרח

רענן', כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה יהיה שוה בכולן.

'כי אני ה' אלהיכם': אם עשיתם

אותו משפט – אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט,

הרי זה כאילו הוציא עצמו מאלהותו וכפר בעיקר, שהרי דבר ידוע שכל האמונות שיש

לאומות ומשפטיהן פירוש התורה הן, והמשפטים שבתורה הן מעיקרי תורה, וכשאין אנו

עוסקים בהם הנה זה חילול השם, ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין, הרי הם מחללים

את השם וחולקין כבוד לעכו"ם ומבזים תורת משה ומכלין ממונם של ישראל, שכל

העולם כלו תלוי בדינים.

 (רבינו בחיי ויקרא

כד, כב)

"כגר כאזרח"

ולא אמר 'הגֵר

כאזרח', שאז יהיה נשמע כי מדרגת גֵר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר

"כגר כאזרח" – פירוש: האזרח כגר והגר כאזרח, ששקולים הם במשפט.

 (אור החיים ויקרא כד, כב)

ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר

מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר 'אני

בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו'

לכך כתיב (דברים לג) 'מורשה קהלת יעקב' – לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו

הגרים שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח) 'אשר יעשה אותם

האדם וחי בהם, אני ה' אלהיכם' כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך

'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו).

 (תנחומא ויקהל סימן ח)

וכל תורה שאין עמה מלאכה…: רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

תנו

רבנן: 'ואספת דגנך' – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' – יכול דברים

ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון

בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש

בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו

של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו ס"א) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו". ובזמן שאין

ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים י"א) 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים

נעשית על ידן, שנאמר (דברים כ"ח)

'ועבדת את אויבך' אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי

– ולא עלתה בידן.

 (בבלי

ברכות לה ע"ב)

על אשליות ומשיחיות שקר

בר

כוזיבא (בר כוכבא) מלך שנתיים וחצי, אמר להם לרבנן: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב

שמריח ודן, נראה אם הוא מריח ודן, מכיוון שראו שאינו מריח ודן – הרגוהו.

(בבלי סנהדרין צג ע" ב)

'דרך

כוכב מיעקב' – אל תקרי 'כוכב' אלא 'כוזב'. רבי עקיבא, כאשר ראה

את אותו בר כוזיבא (בר כוכבא), היה אומר: 'זהו מלך המשיח'. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא:

עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא.

(איכה רבה פרשה ב)

ואל

יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים

וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה

נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי

דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו

חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי

עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין

מהן.

 (רמב"ם: משנה תורה, הלכות מלכים יא, ג)