הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

אֹתִי מִכָּל רָע

יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם

שְׁמִי

 וְשֵׁם

אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק

 וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (בראשית מח, טז)

וידגו – כדגים הללו שפרין ורבין ואין עין רעה שולטת בהן פי' לפי שמכוסין במים ואין

הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

(פירוש רבי עובדיה מברטינורו שם, שם)

וידגו לרוב בקרב

הארץ. היה לו לומר בארץ,

מהו 'בקרב הארץ'? ונראה לפרש על דרך שארז"ל (סוטה יא ע"ב) שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו'

ואח"כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו', ולפי זה היו פרים

ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא

תשלוט בהם עין הרע של המצרים, ע"כ נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת

היותם בקרב הארץ ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, ועל זה נאמר 'ותמלא

הארץ אותם'.

(כלי יקר שם, שם)

וידגו לרב. בכל הפקודים לא תמצאם יותר

משאר השבטים, כאשר נפקדו במדבר ובערבות מואב, כי ברכת יעקב לרבוים לא היתה רק על

זמן כניסתם לארץ, כאשר חתם בדבריו בקרב הארץ, ובאמת בהכנסם לארץ בשבע שנים שכבשו

אז חלה עליהם ברכת יעקב, כי נתרבו כדגי הים שאין מספר לתולדותם, לכן אמר (יהושע י"ז י"ד) עד אשר עד כה ברכני ה', כלומר עד אשר נכבשה הארץ, ולכן

השיבם יהושע לך היערה ובראת לך, וע"ז שפיר אמרו רבותינו (ב"ב קי"ח א') משום טופלא או משום עין הרע, כי בזמן לא כביר נתרבה עד כי

חדל לספור.

(הכתב והקבלה שם, שם)

יעקב או ישראל?

מאיר ראובן זלבסקי

לעיתים שמות הפרשות

מסכמות את תכני הפרשה כולה, כך בראשית שעוסקת בבריאה ולך-לך שעניינה הליכתו של

אברהם לארץ ובארץ. פרשת ויחי מספקת לכאורה דוגמה הפוכה – שם הפרשה קשור לחיים אבל

תוכנה הוא ציווייו האחרונים, ברכתו לצאצאיו ולבסוף מותו. למעשה, מאפשרת לנו הפרשה

סקירה על חיי יעקב כפי שהוא ראה אותם, על כל פנים כפי שהמספר שם

בפיו, ועל כן סיפור המוות אינו אלא סיפור החיים גופם.

כבר בפרשת ויגש אומר

יעקב לפרעה 'מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי

מגוריהם' (בראשית מז,ט), יעקב, כך נראה

מביט לאחור אל חייו באכזבה גלויה. לכאורה מדוע? הרי היה לו רכוש רב, שנים עשר

ילדים, ארבע נשים ומחנה גדול, שבעים נפש מנה השבט בהגיעו למצרים, מדוע אם כן מסכם

יעקב את חייו באופן קודר ופסימי כל כך?

בספר בראשית יעקב

נמצא בתווך בין דמויות גדולות כאבותיו אברהם ויצחק, אך גם בנו הבולט והנבחר יוסף

מתגלה אף הוא כאישיות יוצאת דופן. אברהם פעל על פי המתואר בביטחון ובהחלטיות,

מעשיו נחרצים ואף שלעיתים הם קשים בתוצאתם (גירוש ישמעאל והגר, עקידת יצחק). לא

מתוארים קשיים או ספקות אלא התנהלותו מזכירה גיבור קלאסי, דוגמה לפעולה מהירה

ובעלת תוצאות היא שחרור לוט באמצעות מבצע צבאי מוצלח שבסופו הוא מבורך על ידי

מלכיצדק ומוכר כצדיק וכמנהיג שלא ייקח אף שרוך נעל לעצמו אלא לנעריו.

יצחק לא מתואר הרבה

בתורה אלא בפרשיות הבארות שבהן הוא התעמת עם אנשי גרר. דמותו מבצבצת גם מתיאור

העקידה שבה הוא אומר רק משפט אחד (ונוגע ללב) 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה' (בר' כב,ז) ובהמשך הוא מסכים

לעלות לעולה על אף חששותיו. יעקב מתאר אותו כ"פחד יצחק" ויתכן שהכוונה

לפחד של יצחק בעקידה (ראו אבן עזרא לבר' לא, נג) או שייתכן שהתכוון לדמותו הגדולה והמייראת.

יעקב (שתיאור חייו

תופס כמעט מחצית מספר בראשית!) מתואר בעיקר באמצעות מאבקים, חששות ופחדים. הוא

נאבק כמעט בכל סביבתו: באביו, באחיו ולאחר מכן מאבק מר עם לבן חמיו, אף עם המלאך

הוא נאבק וגם ביחסים בינו לנשותיו ובניו לא שוררת הרמוניה. הוא משתמש באמצעים

מתוחכמים ולעיתים במרמה. מה רצתה התורה למסור בסיפורים אלה, איזה דמות עולה מהם

ומה אנו יכולים ללמוד ממנה?

ננסה לעקוב אחר חיי

יעקב באמצעות ספר אחר בתנ"ך – ספר הושע

וְרִיב לַה' עִם

יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ.

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת

אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.

וַיָּשַׂר אֶל

מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם

יְדַבֵּר עִמָּנוּ. (הושע יב,ג-ה)

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב

שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר.

וּבְנָבִיא הֶעֱלָה ה'

אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר. (שם, יג-יד)

הושע מאפיין את יעקב

באמצעות שלושה מאפיינים מרכזיים:

א. בַּבֶּטֶן

עָקַב אֶת אָחִיו

חייו של יעקב

מאופיינים במאבקים קשים ומרים. החל מלידתו שכבר בה אחז בעקב אחיו, דרך מאבקו בעשיו

בהמשך וגניבת הבכורה ולאחר מכן הברכה. יעקב נולד לבית שבו היה נתון במאבק מלידתו,

אמא שאוהבת אותו אבל אבא שמעדיף את אחיו. רק במרמה משיג יצחק את הברכה, אבל הוא

נאלץ לברוח ולעזוב את הארץ. ברור כי השיעור שלמד יעקב מסיפור זה היא שגם הברכה

מתעתעת וגם על אביו לא יוכל לסמוך! הברכה הושגה אבל רק בשיתוף פעולה עם אמו נגד

אביו בדרכים עקלקלות ולא בדרך הישר. הושע מבקר את ישראל ויהודה ומאשים אותם בכך

שהם הולכים בדרכי המרמה של יעקב.

יעקב הצעיר נאלץ

לברוח מפני עשיו, הוא לא נלחם עם עשיו אלא הוברח על ידי אמו אל משפחתה בחרן. כיצד

מיישב יעקב בין ההבטחה האלוהית לבין החיים הקשים בהם התנסה, מה חשב לעצמו כאשר שכב

בודד בשדות חרן, רועה צאן, רחוק מארצו ומייעודו, נתון למאבק יומיומי עם חותן

שמתחרה בו בתחכום ובמרמה העולה לעיתים על זו של יעקב? יעקב עצמו אומר כאשר הוא

מדבר עם לבן לאחר שזה רדף אחריו: 'הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי

מעיני' (בר' לא, מ) האם ייתכן ששנתו

נדדה מעיניו גם בשל מצבו העגום, רחוק מהארץ המובטחת, מחפש את ייעודו האבוד מול

ההבטחות וברכות בלתי ממומשות, ואינו יודע כיצד כל זה ייגמר?

ב. וּבְאוֹנוֹ

שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים

נראה שהושע מבקר את

יעקב על כך ששרה עם האל. הלה ביקש לפגוע בו ורק בזכות בכיו ותחנוניו הוא ניצל

מידו. אכן יעקב אינו מאמין להבטחות ללא מימוש לצידן: ביציאתו לחרן הוא מתנה

עם האל שאם יהיה לצידו וישיבו לבית אביו בשלום, בתנאי זה יהיה ה' לו לאלהים (בראשית כח,כ). בפרשת המאבק עם

המלאך הוא מקבל את השם ישראל, שמסמל את המאבק עם האל (ישראל=שרה עם אל),וגם כאן

יעקב לא מניח לאיש ללכת עד שיברך אותו!

אבל המאבק עם המלאך

מגלה דבר נוסף: אם המאבק עם לבן היה באמצעים "יעקוביים"(נראה שלבן מהווה

את התשליל, הנגטיב של יעקב), המאבק עם המלאך מהווה עימות פנים אל פנים,

בפנימיותו של יעקב. עימות בין הצד היעקבי-העורמתי ובין הצד הישר (ישראל=ישר

לגלות. יעקב לא יוותר על אשר יגלה את מהותו האמיתית. (מעניין שעד סוף הספר

משתמש המחבר לעיתים בשם יעקב ולעיתים בישראל, לכאורה לא הסתיים הויכוח הפנימי

בתוכו של יעקב-ישראל).

ג. וַיַּעֲבֹד

יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה

הושע משווה את

בריחתו של יעקב לארם ועבודתו תמורת אישה,לגלות שנגזרה על ישראל, מה ששמר על יעקב

היתה אישה, ומי ששמר על ישראל במצרים היה הנביא. יעקב, לפי הושע, עבד רק עבור אישה

אחת, היא האישה האהובה והיחידה. בפרשה שלנו, כאשר יוסף מביא את בניו לפני אביו

לברכם אומר יעקב את המשפט הבא שנראה לא במקומו ולא ברור מדוע נאמר:

'ואני בבאי מפדן מתה

עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא

בית לחם' (בר' מח,ז).

פרשת יחסי יעקב ורחל

לא היתה פשוטה, יעקב אומר כאן שאפרים ומנשה יהיו תחליף לראובן ושמעון (הבכור

ואחיו) כיון שיוסף הוא בנו הבכור של אשתו האהובה, וכאן יעקב הולך בדרכו (אף שזו

גרמה לשנאה בין האחים ולירידת יוסף למצרים) ומעדיף את יוסף על שאר אחיו. אבל המילה

עלי רומזת על אהבתו הגדולה של יעקב לרחל, ואולי על רגשי אשמה שיש לו על כך

שקבר אותה בדרך ולא במערת המכפלה שם יבקש הוא עצמו להיקבר לצד לאה דווקא (בר' מט,לא).

גם בענין מרכזי כמו

אהבת יעקב לאשתו יש משברים והחמצה. יעקב ביקש את רחל לאישה וקיבל את לאה. הוא

הסכים לכך וכך קיבל שתי נשים ובנוסף שתי שפחות, כך שאהבת חייו נותרה אחת מארבע

נשים ולא קיבלה את היחס המגיע לה (מאבקה בלאה מתואר בפרק ל 'ותקנא רחל באחותה' (א) ובהמשך 'המעט קחתך את אישי' (טו)), יעקב מתואר

כמושכר על ידי נשיו וכאובייקט לשימושן, ממש כפי שהן משמשות אותו להולדת ילדיו

הרבים. אהבה גדולה התמסמסה.

דווקא כשחוזר יעקב

ארצה, כשהוא שב למשפחתו ונראה ששוב תשרה ברכת יצחק עליו, ולאחר שיעקב מקים מזבח

ומודה לאל ששמר עליו, דווקא אז מתה רחל בלדתה את בנימין. האם לא יראה יעקב זאת

כעונש? האם לא יאשים את עצמו במותה? (מתה עלי – בעטיי,באשמתי).

ד. 'ביקש לגלות

מסטורין של הקב"ה' (ע"פ תנחומא

ויחי,ח)

יעקב בסוף ימיו. הוא

קורא לבניו והיינו מצפים שהוא יברך אותם, שיאמר להם כיצד הוא רואה את העתיד ומה

צפוי להם, לפחות למה עליהם לצפות -'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית

הימים' (בר' מט, א) אך לא, הוא פותח

בתוכחות קשות, ולא רק שאינו חוסך את שבטו המילולי מהם אלא שעל חלקם אין בפיו אף מילה

טובה אחת!

על כך אמרו חכמים

שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו. כל מה ששמר במשך השנים – 'וישמע ישראל' (בר' לה,כב) וכן האיבה על מכירת

יוסף, כל זה בא לידי ביטוי נורא בצוואה זו של יעקב. אכן לאחר מותו באים האחים אל

יוסף ונראה מדבריהם שהם עדיין פוחדים מנקמתו עד שהם אומרים משפט שלא ברור אם אכן

יעקב אמר 'שא נא פשע אחיך וחטאתם' (בר' נ,יז) האם ייתכן שיעקב דן במעשי בניו ובגמול או בעונש

עליהם, 'סוגר חשבונות' ואינו רואה את התמונה הכוללת?

לדעתי, יעקב מגלם

אישיות מורכבת ורבת סתירות. מצד אחד אדם רוחני, 'יושב אהלים', נסיך הברכה האלוהית,

אשר גולה מארצו וממעמדו. מצד שני הוא נאלץ לפתח תכונות מעשיות ולהשתמש בערמתו

ובכישוריו הרבים בדרכים יצירתיות. האם יגשים יעקב את ייעודו או לא? נראה שגם הוא

לא יודע את התשובה במרבית ימיו, ואכן שנים רבות היה במצב של הסתר פנים, רחוק

מייעודו ומן הברכה, שנים רבות לא ידע את אשר ידע יוסף בנו 'האלהים חשבה לטובה' (בר' נ, כ), לא הבין את התכנית

הגדולה וחי חיי קטנות. פעמים רבות יעקב מצא את עצמו בודד , ודווקא אז גילה את האל

האישי ששמר עליו.

יעקב הוא לפיכך,

אנטי-גיבור, דמות שהגורל מתעתע בה אבל היא ממשיכה בדרכה למרות הכל, בניגוד

לגיבורים ואבירי האמונה זוהי דמות שכל אדם יכול להזדהות עימה.

בסוף ימיו מבקש יעקב בקשה אחרונה, להיקבר בכנען,

לשוב אל נחלתו שממנה בא. על כך כותב הרב סולוביצי'ק:

אכן האדם עשוי לשוטט

לאורכם של נתיביו הנודעים והלא נודעים של היקום, להעפיל עד צבאות השמים. אך הרפתקן

זה הקורא תיגר לכבוש את האין-סוף עתיד לשוב הביתה. אם לא נזדמנה שיבה זו בחייו,

בהיותו טרוד ראשו רובו בתנועה ובחקירה, עתידה היא להתגשם אחרי מותו, עת תובל גופתו

הביתה, אל אותה חלקה שקטה ומבודדת הממתינה לו מימים ימימה (דברי הגות והערכה, עמ' 215)

ושאלה אחת יש לשאול

את עצמנו. האם אנו מגיבים לסביבה, מערימים, משחקים בקטנות, חוזרים אחר פכים קטנים

כיעקב, או שנדע לעמוד מול ייעודנו ולדבוק בו כישראל?

מאיר זלבסקי מתכנת מחשבים

במקצועו, עוסק בכתיבה ובמחשבה יהודית

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה בטבת שבו סמך מלך

בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בי' לחודש

לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה מתענין

על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי

הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן

פיסקא לא)

מדרשי

צפון – מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

בקהלם אל תחד כבודי (ט, ו)

ולמה השליכוהו לבור? שאמר שמעון ללוי: זקננו

אברהם שילח את כל בניו וברר לו יצחק. אבי אבינו יצחק שילח את עשו וברר לו יעקב.

אבינו יעקב ברר לו יוסף, שנא' כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וסופו שישלחנו מעימו,

לכו ונהרגנו.

לאחר זמן שיכל את ידיו. אמר לו יוסף וכי

בדעתך לשלחו למנשה ולברור אפרים? אמר יעקב ידעתי בני ידעתי, ידעתי שבלבך להותיר

מנשה, וידעתי שחטאתי, ולשמעון ולוי אמר את סודכם לא ידעתי, ועכשיו אני יודעו, שנא'

בסודם אל תבוא נפשי. ומהו בקהלם אל תחד כבודי, שבזכותם הייתי לקהל, ולא בזכותי.

שאלמלא מכרו את יוסף כבר הייתי משלחם.