וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו

כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ

 וְעָשָׂה

לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית ל"ז; ג')

ועשה לו

כתונת פסים – בגד מעולה היה, כענין שכתוב (שמות כח, ד) 'וכתונת

תשבץ', ועליו נתקנאו אחיו. ומזה דרשו חז"ל (שבת י ע"ב) 'לעולם אל

ישנה אדם את בנו בין הבנים'. והכתונת הזה היה תחילת הסיבות, ועליו נתגלגלו הדברים

בשעבוד גופותם במצרים, וכן לאחר זמן עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש.

 ולשון פסים, אמרו במדרש (בראשית רבה

פד, ח) על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסות ידיו. דבר אחר פסים על שהטילו פייס

ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות בית דין, שנאמר 'ויתנכלו אותו להמיתו'.

כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו

שאמר לו 'הכר נא', ולכך נאמר לו (בראשית לח, כה) 'הכר נא למי החותמת'.

וכשאמר לו 'הכתונת בנך' פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער

ואונן, שנאמר (ירמיה לב, יח) 'ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם אחריהם'. דבר

אחר: פסים כנגד ארבע צרות שאירעו לו. פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים.

דבר אחר: כתונת פסים, שמסר לו סוד עשרים ושתים אותיות, עד כאן. והכוונה בזה

שהלבישו ידיעת החכמה בשם עשרים ושתים אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר, והבן זה.

(רבנו בחיי שם, שם)

תמר ויהודה

מרדכי בק

יוסף

ויהודה הם היחידים מבין בניו של יעקב אבינו לגביהם ידוע לנו בוודאות למי נישאו.

שניהם התחתנו עם נשים "נכריות"; אשתו של יהודה היתה כנענית ואשת יוסף

היתה מצרית. מכיוון שהתורה אינה מספרת לנו דבר על בנות זוגם של הבנים האחרים, יש

להניח שגורלם היה דומה. לדברי חכמים (בין היתר בפרקי דרבי אליעזר), אסנת בת פוטיפרע נולדה משכם בן חמור ומדינה ואומצה על ידי המצרים.

רש"י מפרש "כנעני" ע"פ הגמרא במסכת פסחים (נ, ע"א) ומציע שאשתו של יהודה היתה בת סוחר, אך שני

פירושים אלו אינם מתיישבים עם פשוטו של מקרא.

רבי

ברוך אפשטיין, בפירושו "תורה תמימה" (בראשית לח, ב) מתייחס לדברי רש"י המביא את דברי רבי

נחמיה (בראשית לז, לה) בהם נאמר במפורש שהבנות ("וַיָּקֻמוּ כָל

בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ") המוזכרות בפסוק הן כלותיו

הכנעניות של יעקב אבינו.

כל

זה עומד כמובן בניגוד גמור למאמצים המושקעים על ידי אברהם ושרה, יצחק ורבקה כדי

לחפש זיווג הולם לבניהם בחרן הרחוקה. אולי הניסיון המר עם לבן הניא אותם מלשוב

לחרן; אולי לא היה זה מציאותי למצוא בנות זוג לעשרה גברים. מכל מקום, עלינו

להתמודד עם העובדה שהשבטים נישאו לנשים נכריות, ואפילו כנעניות.

אולי

היה מקובל בימים אלו שהנשים אימצו את דתם, אמונתם ומסורותיהם של משפחת הבעל. איננו

יודעים על כך דבר והתרוה שבכתב שותקת בנושא זה.

סיפורה

של תמר מרתק; האישה הכנענית הזאת מגלה רגישות אנושית שהתורה מפארת, לעומת יהודה

המתחמק מאחריותו למשפחתו ולכלתו. נראה שמתחילת הסיפור יהודה עיוור לנעשה סביבו.

יתכן שמכירת יוסף שהוצעה על ידו כתחליף לרציחתו עדיין רודפת אותו, ביחוד לאור

העובדה שאחיו ונשותיהם אינם מצליחים לנחם את אביהם המזדקן (לז, לה). או, אולי, כפי שמציע רש"י, מפני שעליו

להתמודד עם האשמת אחיו וטענתם שאם היה מציע להחזיר את יוסף לאביו, הם היו שומעים

בקולו.

יהודה

בוחר לו את "בת שוע" לאישה; לאישה זו אין שם, כאילו נרמז לנו שיהודה הפך

אדיש לגורלו וגם כמובן לגורלה של אשתו. ואולי הוא האחרון מבין האחים שמתחתן והוא

עושה זאת כדי להוכיח שגם הוא מסוגל לקבל על עצמו אחריות. איך שלא יהיה, לא נראה

שנישואים אלו היו מאשורים במיוחד. אשתו האלמונית יולדת לו שלושה בנים; ער, אונן

ושילה.

שני

הבנים הראשונים, ער ואונן נישאים לתמר, שהיא אישה נכריה. בעל המדרש הגדול (בראשית פג, ז) סבור שהיא מצאצאי שם, בדומה ליעקב, וגם

משושלת מלכיצדק, מלך שלם, המכונה "כהן לאל עליון". בעל המדרש מבליט קשר

זה על יד אזכור הפסוק: "ובת כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת" (ויקרא כא, ט). ה"זנות" מהווה חלק מהסיפור הגלוי.

אחרי מות בעלה הראשון, ער, מסיבה בלתי ברורה – הדבר היחידי שהתורה מספרת הוא שהיה

'רע בעיני ה" נותן יהודה את בנו השני, אונן, לתמר. אונן מסכים להתחתן עם תמר, אך

אולי מהסס ו"שופך ארצה", כדי לא לתת זרע לאחיו ולאשתו. אולי מהדהד סיפור

זה לנוהג (המוזכר גם במדרשים מסוימים) עתיק שאיפשר לגברים להינשא לשתי נשים; אחת

לפריה ורביה והשניה ליופי.

מכל

מקום, בדומה לאחיו, אונן מת, ומשמו נגזרת האוננות, שהיא "הוצאת שכבת זרע

לבטלה".

תמר

עדיין נמשכת למשפחת יהודה ונאלצת ולהתמודד עם סירובו של יהודה לאפשר את נישואיה

לשילה, בנו השלישי, מסיבות מובנות. סירובו של יהודה העומד בניגוד לנוהג ה"ייבום"

שטרם הוזכר כמצווה והמחייב אח לשאת את אלמנת אחיו שלא ילדה לו ילדים. אך יהודה

אינו מסרב באופן גלוי; הוא מציע לתמר לחכות עד ששילה יגדל, כדי לדחות את הקץ, מתוך

תקווה שתוותר על הצטרפותה למשפחתו ושפשוט "תיעלם". במובן מסוים, נדמה

שהיא נעלמת לזמן מה

אך,

למשיכתה של תמר למשפחת יהודה אין גבולות; אם היא לא תקבל את הבן, היא תנסה להשיג

את האב. למזלה, אשתו האלמונית של יהודה מתה, דבר ההופך אותו לגבר פנוי. היא גם

מעודכנת לגבי מהלכיו ויודעת שהלך לתמנה.

תמר

מארגנת פגישה חשאית במקום המכונה "פתח עיניים". שם זה מהווה רמז חשוב

להבנת הסיפור החידתי. חכמינו רוצים לראות ב"פתח עיניים" פרשת דרכים

הקרובה לביתו של אברהם, ולכן מקום מושך המחייב את העוברים ושבים לשים לב לנעשה במקום..

תמר

הסירה את בגדי אלמנותה ומתכסה בצעיף. חכמינו נאלצים להתמודד עם דילמה; מחד גיסא,

אם מטרתה לפתות את יהודה, למה עליה להתכסות? למרות כל מה שעבר עליה, היא עדיין

אישה יפה (לפחות לדברי המדרש הגדול) וסומכת על יופיה כדי להגשים את מטרותיה. יתרה

מזו, כקדשה היינו מצפים שתרצה להבליט את יופיה. לכן,

קשה להבין למה היא מסתירה את עצמה, את זהותה ואת יופיה מיהודה.

חז"ל

מציעים אם כן קריאה חדשה לסיפור; הם מייחסים את התכסותה לתקופת נישואיה לבני יהודה

(הרי לא ברור מתי 'כסתה פניה') ולכן הם מייחסים את כיסוי הפנים לצניעותה המופלגת

של תמר. יהודה אם כן מעולם לא ראה את פניה, כאשר היתה נשואה לבניה (מגילה י, ע"ב).

תמר היתה ללא ספק אישה נחושה בדעתה. כאשר עמד ב"פתח

עיניים" עם פניה היפות והמגולות, חמיה לא הכיר אותה. מכל מקום, גם לפי פירוש

מדרשי אחר (בראשית

רבה פ"ה, ח)

המציג את יהודה כחולף על פניה (אולי כמתאבל על אשתו או כמרוכז בעצמו) "המלאך

הממונה על התאווה" גרם לו להתקרב אליה. כאן מתגלות נחישותה וחכמתה של תמר.

לפני שנענית ליהודה, היא מבקשת תשלום. הוא אמנם מציע גדי עזים, אך היא מבקשת ערבון

אישי, המזוהה איתו עד שישלח את הגדי ולכן יהודה נותן לה את החותמת, הפתיל והמטה

כערבון. לאחר מכן "ויבא אליה, ותהר". לאחר מכן, היא חוזרת לבגדי

אלמנותה. כאשר יהודה מנסה לשלוח לה את גדי העזים שהבטיח כדי להחזיר לעצמו את

הערבון, השליח אינו מוצא אותה באזור בו היא שהתה לפני-כן. יהודה מוטרד מכך, אך חש

שעשה את כל אשר ביכולתו כדי לחפש אחריה ומוכן לשכוח מהמפגש עם אותה

"קדשה". אך אחרי כשלושה חודשים, דבר הריונה של כלתו לשעבר מגיע אליו

והוא רותח מזעם. אולי, מכיוון שהריון בלתי חוקי זה פוגע ב"כבוד המשפחה".

בעל מדרש תנחומא מייחס את גזר הדין "הוציאוה

ותישרף" לבית דין של שלושה, המורכב מיצחק, יעקב ויהודה. זוהי כנראה נקודת

השפל בסיפור; "גדולי הדור" מוכנים להוציא אלמנה פגועה זו להורג במקום

לתמוך בה, וזאת רק על בסיס שמועות. אולי פרשנות מדרשית זו ממתנת את הביקורת האישית

על יהודה, אך יחד עם זאת מבקרת את אבותיו.

אך למזלה, תמר שמרה על קור רוח ותושיה. כאשר

מוציאים אותה להישרף, היא חושפת את שלושת סימני ההיכר של יהודה (החותמת, הפתילים

והמטה) ומכריזה " לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". זהו רגע מכונן עבור

יהודה, בו הוא רואה את הדברים נכוחה ומכריז קבל עם ועדה: "צדקה ממני".

לאחר

מכן, מוסיפה התורה "ולא יסף עוד לדעתה" – ואם משמעות הדבר היא התרחקות,

האם זוהי ההתיחסות המתאימה לאישה שגילתה אהבה, מסירות הבנה ורגישות? רש"י

בעקבות התלמוד (סוטה

י, ע"ב) מפרש

"ולא יסף" = לא הפסיק. פרשנות זו מתאימה יותר להתגלות העוצמתית שיהודה

חווה באירוע זה. ואכן, בהמשך אנו רואים שלפחות השם פרץ ניתן לבנם הבכור מתוך שיחה

משותפת.

יתכן

גם שהשמות שיתנו לילדיהם , פרץ וזרח משקפים את מה שעבר על יהודה; יש כאן פריצת גבולות

על יד שני גיבורי הסיפור; "זרח" הוא מעין צופן לאור המתאר את מסעו

הרוחני של יהודה מן החושך (הבור אליו הושלך יוסף) אל האור של גילויו העצמי. ואכן,

מסעו של יהודה מיוחד במינו. הוא התחיל ממקום של היעלמות, של ניכור מעצמו ומעולמו

הרגשי, רדוף אשמה עקבות מעורבותו במכירת יוסף, כאשר אחיו מגבירים רגשי אשם אלו וגם

מנוכר מאביו. ניכור זה מאפיין גם את נישואיו, את מותם של שני בניו ואת פרשת המפגש

המנוכר והבלתי מחייב עם הקדשה.

רק

כאשר הוא נפגש עם מה שעשה – אחריותו להריונה של אישה בה השתמש כחפץ – הוא מגיע

לתובנה עמוקה, נפגש עם עצמו ואף זוכה להארה.

האדם

שהחשיב עצמו כאיש בעל עליונות מוסרית על אחיו התגלה כחסר לב, כמי שאיבד כל מצפן

מוסרי הנשלט על ידי יצריו ואף מוכן להרוג בדם קר. רק ב"דקה התשעים" הוא

זוכה לרגע של אמת הפותח אותו מחדש אל עצמו ואל רגשותיו לא רק אל תמר. זעקתו הנוגעת

ללב "צדקה ממני" מחזירה אותו לעולם של בני אדם, שהם בשר ודם.

מעניין

וחושב גם להתייחס לחידה ושמה תמר; האם היא קדֵשה או קדושה? מנצלת או מנוצלת?

דעותיהם

של חכמינו חלוקות בנושא זה ומשווים אותה לרבקה אמנו. שתיהן מתכסות בצעיף במפגש מי

שיהיה בעלם; לשתיהן נולדים תאומים (בראשית רבה ס, טו) ניתן גם להוסיף ששתי נשים אלו היו מוחצנות ואסרטיביות בסביבה בה התנהגות

זו נתפסה כפרובוקטיבית. חז"ל גם משווים את תמר לרות המואביה; שתי הנשים

מתאלמנות ומקיימות את זרעו של יהודה בצורה כשרה, למרות מראית העין של מעשיהן (זוהר חלק א, קפח).

אך

בניגוד למפגש הפרובוקטיבי בין זמרי לכזבי המוביל למותם של 24000 מבני ישראל, המפגש

בין בועז לרות המואביה מוביל ללידתם של מלכים ונביאים (בראשית רבה שם).

במעמקי

הסיפור הזה, מתרחש סיפור נוסף: תמר – הכלה הנכריה, הזרה – מרמזת על הדואליות

שבראיית העיניים והנפש. היא נראית ואינה נראית, לעתים גלויה ולעתים נסתרת. חכמינו

בעצם מתיייחסים לשני ההיבטים: גם כאשר מסירה את צעיפה, היא "נסתרת"

מיהודה. בכך, הם אולי מצביעים על המיסתורין של כל אישה – כיסויה היא גילויה

וגילויה היא כיסויה. בהקשרים אחרים, היא מהווה אולי מעין צופן לתורה הנגלית

והנסתרת עצמה. האם עלינו להיות מופתעים מהעובדה שמתמר יוולד המשיח הגואל?

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר בירושלים

ראובן – פחדן או צדיק?

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ

אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

(בראשית

לז)

'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה

על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו

משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.

(רש"י

בראשית לז , כב)

…וקשה:

מנין לו (לרש"י) שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דלמא חסיד גדול היה, ולא היה

רוצה להכות נפש?

ויש לומר:

דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר "מה

בצע", ולמה לא בירך את ראובן, שהיה רוצה להצילו מכל וכל, והיה בדעתו לשובו אל

אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא וודאי ראובן לא היה כוונתו לשם

שמים, כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר: אתה בכור…

(שפתי חכמים

שם, שם)

"ויד אל תשלחו בו" – להתאכזר, כאומרו:

'מרשעים יצא רשע', וידי לא תהיה בכך.

(ספורנו שם, שם)

מדרשי צפון – מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

ויהי ה' את יוסף

ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי (לט,

ב)

התחיל יוסף

מגביה ראשו, ואמר הריני כאבי יעקב שנאמר בו "ויפרוץ האיש מאד מאד" (ל, מג).

אמר לו

הקב"ה, מגביה אתה ראשך, הרי יש לך מגביהים כנגדך, שנא' "ותשא אשת אדוניו

את עיניה" (לט, ז).

אמר יוסף,

אם אשמע לה ואם לא אשמע, סוף אדוני לדעת. וכי מצליח אני? איני בא אלא מבור לבור.

קרא על עצמו את המקרא הזה: "קוה קויתי ה'… ויעלני מבור שאון… אשרי הגבר

אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" (תהילים מ, ב-ה).