וַיַּחֲלֹם

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

 וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

(בראשית כ"ח; י"ב)

"הרבה סולמות למקום"

"עולים ויורדים בו": ר' חייא ורבי ינאי;

חד אמר 'עולים ויורדין בסולם' וחד אמר 'עולים ויורדים ביעקב'.

תני בר קפרא: לית (=אין) חלום שאין לו פתרון: 'והנה סולם' זה הכבש 'מוצב ארצה'

זה מזבח (שמות כ)

מזבח אדמה תעשה לי, 'וראשו מגיע השמימה', אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים 'והנה

מלאכי אלהים' אלו כהנים גדולים 'עולין ויורדין בו' שהם עולים ויורדים בכבש 'והנה

ה' נצב עליו' (עמוס

ט)

'ראיתי את ה' נצב על המזבח'.

רבנן פתרין ליה (מפרשים אותו) בסיני 'ויחלום, והנה

סולם' זה סיני, 'מוצב ארצה' (שמות יט) 'ויתיצבו בתחתית ההר', וראשו מגיע

השמימה (דברים

ד)

'וההר בוער באש עד לב השמים'

רבי יהושע בן לוי פתר קרייה (פירש את הפסוק) בגלות… 'ויחלום

והנה סולם': זה חלומו של נבוכדנצר, והנה סולם זה צלמו של

נבוכדנצר, הוא סמל הוא סלם.

(בראשית

רבה פרשה סח)

כל מה שנאמר משם זה כלפי הבורא הוא במשמעות

זאת: 'והנה ה' נִצב עליו' (בראשית כ"ח, 13) – קבוע, מתמיד עליו, כלומר, על הסולם

אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא

משיג בהכרח את מי שעליו, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר

"עליו" הוא על דרך המשל הזה שהומשל. ומלאכי אלהים (בראשית

כ"ח, 12) הם הנביאים,

אשר נאמר עליהם בבירור: 'וישלח מלאך' (במדבר כ', 16); ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב',

1) מה מושלם דברו עולים

ויורדים: העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם,

תבוא הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה,

כפי שביארנו. אחזור אפוא אל מטרתנו, שנִצב עליו הוא קבוע ומתמיד וקיים ולא

עמידה זקופה של גוף.

(מורה נבוכים א, ט"ו)

כְּרָחֵל

וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל (רות ד, יא)

דליה מרקס

יהיו אלה צילי וגילי של ביאליק, אורה

ולי בספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר או הטניסאיות ונוס וסרינה ויליאמס

– זוגות של אחיות תמיד משכו את הלב, השוני והדמיון, הקִרבה והקנאה הציתו את

הדימיון. לאה ורחל – צמד האחיות הקדום ביותר בספרותנו – מספרות סיפור (דל במילים

ועשיר במשמעים), שהתחיל מקדמת דנא וטרם הסתיים.

הצירוף של שתי נשים האחת ולדנית

ומעשית והשניה אהובה וערירית אינו זר במקורותינו. כשהמדרש מבקש לתאר את חטאי דור

המבול נאמר בו:

זה דור המבול: אחד מהם היה לוקח שתי נשים; אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו

שהיתה לפריה ורביה יושבת כאילו אלמנה בחייה; וזו שהיתה לתשמיש היה משקה אותה כוס

עקרין שלא תלד והיתה יושבת בחיקו מקושטת כזונה, דכתיב: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ

שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה [שקישט אותה בעדיים] וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה"

(בראשית

ד, 19), שהיתה יושבת בצלו (ילק"ש איוב,

תתק"י).

המדרש מתאר פנטזיה גברית, נפשעת

בעיניו, שלפיה, לגבר יש אישה אחת שתפקידה הוא להפיק מרחמהּ צאצאים ולהמשיך את הדור

והשניה מטופחת, דקה וללא סימני מתיחה של הריון, שתפקידהּ לספק את יצריו. גורלה של

מי מן הנשים שפר – זו החובקת ילדים אבל מנודה מבעלה או זו שבעלה חובק אותה אבל

מונע ממנה פרי בטן? והאם מלבד זוגיות ואמהות, אין לנשים שאיפות אחרות? נשות דור

המבול היו אובייקט בידי בעליהן, ועל אף שסיפורו של יעקב אבינו שונה ומורכב בהרבה,

נוכל אולי לזהות בסיפור נימת ביקורת כלפיו, על שלא היה רגיש למאווייהן המורכבים של

נשיו (וטרם הזכרנו את שתי השפחות).

במקום שבו התורה מקצרת וסותמת, המסורת

היהודית נותנת פתחון פה לשתי האחיות – קולה של רחל נשמע בכל הארץ, היא הופכת

בנבואתו של ירמיהו לאם המיוסרת של האומה ולמליצת היושר שלו: "כֹּה אָמַר ה'

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, 14). והיא זוכה להבטחה אלוהית: "כֹּה אָמַר ה'

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם, 16-15). ואילו אחותה לאה, היא אמו של יהודה, מזרעה יצא דוד המלך וממנה עתיד לפי

המסורת להיוולד המשיח, לאה היא אם העם היהודי. אבל גם כאן נשמרת חלוקת התפקידים

בין האחיות: זו הארצית, שממנה נובעת שושלת בת קיימא, זו מיוסרת וטראגית.

חלוקה זו באה לידי ביטוי גם בליטורגיה

היהודית ב"תיקון חצות", תפילה מיוחדת שפיתחו מקובלי צפת, היות והיא

נאמרת אחרי חצות הלילה. אך הרעיון של הלילה, כזמן שבו עולות וצפות החרדות העמוקות

והתקוות הגנוזות, עתיק בהרבה.¹ לפי מסורת תלמודית הנמסרת מפיו של רבי

אליעזר, גם האל עצמו מתאבל בלילות על חורבן נווהו-מקדשו: "שלוש משמרות הווי

הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: 'ה' מִמָּרוֹם

יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ' (ירמיהו כה,

30)" (בבלי ברכות ג,

ע"א). מכאן שהלילה – הזמן שבו רישומי פועלם של

בני אדם אינו ניכר והשקט מאפשר הרהור ותובנות חדשות – הוא זמן לביטוי רחשי הלב

העמוקים.

תיקון חצות מחולק לשני חלקים, הראשון

נקרא "תיקון רחל" ובו קינה על החורבן ועל הגלות, והשני "תיקון

לאה" ובו בעיקר ביטוי של תקווה לגאולה. תיקון רחל נאמר ראשון בישיבה על

הקרקע ויש הנוהגים לקראת אמירתו להניח אפר על המצח. "תיקון לאה" נאמר

לאחר הקימה מן הקרקע אחרי התיקון שנקרא על שם אחותה הצעירה – ראשית יורדים למעמקי

הייאוש המר ורק אחר כך נוסכים בה נחמה ותקווה.

רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י

מביא בספרו "פרי עץ חיים", תיאור נרחב של הגדלתם והקטנתם של הישים

הנקביים "רחל" ו"לאה" בלילה. הוא כותב:

כי הלא סוד הזיווג של חצות הוא יעקב עם לאה, אך רחל הנקראת עקרת הבית אין

לה זיווג. אמנם בכל חצות לילה היא צועקת ושואגת אל הש"י על חורבן בית המקדש…

לכן ראוי לאדם לשתף עצמו עמה, לעשות כמעשיה, לכן צריך האדם להרבות ולבכות ולצעוק

בכל לילה על גלות השכינה שהיא רחל (שער תיקון חצות, א).

יש ימים שבהם רק אחד מן התיקונים נאמר

– "תיקון רחל" אינו נאמר בימי שמחה ובימי אבל, לא בזמן ספירת העומר ולא

בעשרת ימי תשובה. ולעומת זאת, בליל תשעה באב, היום העצוב ביותר בשנה, נאמר

"תיקון רחל" בלבד. ביום זה אנחנו מרשים לעצמנו לחוות את האבל המוחלט

וחסר הנחמה של רחל – הדמות הטראגית שחיכתה לאהובה, שביקשה למות כי לא זכתה לפרי

בטן ומתה כשקיבלה את מבוקשה, רחל הממאנת להתנחם – ולשהות מעט במצב זה, רק למחרת,

ביום תשעה באב עצמו, מתחילה לנשב לאיטה רוח של ריפוי וגאולה.

רבי נחמן מברסלב הדגיש שהתיקון אינו

על העבר אלא על ההווה, ולא רק על גלות וגאולה של העם אלא גם על "מה שנעשה

עכשיו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת

חצות" (ליקוטי המוהר"ן ח"ב, קא).

המסורת הקבלית שכינתה את חלקי תיקון

חצות על שמן של האחיות, הנכיחה את דמותן בייחולי היחיד והציבור לאורך דורות אבל במידת

מה היא גם שימרה את ההתייחסות המקובעת אליהן. אם נחזור לסיפור המקראי אודות לאה

ורחל (ואגב, אני מקפידה להזכיר את לאה קודם שכן היא הבכירה הן לפי סדר הגילים הן

לפי סדר הא-ב), נראה שהחלוקה אינה מוחלטת כפי שאנו נוטים לראות זאת כל אחת מהן

אוצרת בתוכה ניגודי אופי והיחסים ביניהן אינן חד ערכיים – לאה, רכת העיניים והלא

אהובה, הופכת להיות אם הבנים, מדרשי שמות בניה מלמדים על תהליך בונה שהיא עברה

לאורך השנים, עד שבלידתה את יהודה היא קוראת: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט,

35), קריאה המלמדת על שלמות, ואגב, זו ההודיה

הראשונה לאל בתולדות העולם.² ואילו רחל הדמות הנחשקת והאהובה שסופה כאישה

שלא זכתה להגיע לידי הגשמה בחייה, שלא מצאה מנוחה בחיק אהובה במותה (היא היחידה

מבין האמהות שלא נקברה במערת המכפלה) ושאפילו מדרש השם שנתנה על ערש מותה לבנה לא

נשתמר – הופכת להיות מליצת היושר של ישראל וזו שזוכה להבטחה אלוהית לגאולתו.

שתיהן כאחת, מכילות את הריבוי

והמורכבות שיצאו את עם ישראל, צדקו בני העם והזקנים שבירכו את רות ואיחלו לה שתהא:

"כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא)

לאה ורחל מלמדות את כל קוראי סיפורן (כולל את איש חיקן) שאי

אפשר להכניס אותן – ולמעשה אף אחד – לתבניות פשוטות. הן קוראות לנו ליישם את

שיעורן במגענו עם זולתנו, ולהתוודע לרחליוּת שבלאוֹת הניקרות על דרכנו וללאיוּתן

של הרחלים שבחיינו. ואף בכך אין די, שהרי כל אדם הוא כעולם ומלואו.

1. כבר בתהלים אנו

מוצאים את הפסוק: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי

צִדְקֶךָ" (קיט, 62). נראה שהפסוק עניינו הודאה ולא הודייה, שכן ממד הדין צף

ועולה בחלקו השני של הפסוק.

2. ובתלמוד נאמר: מיום

שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה לקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה

והודתו" (בבלי ברכות ז, ע"ב).

ד"ר דליה מרקס

מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים. ספרה "בעת אישן ואעירה" – על תפילות שבין יום ובין

לילה יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.

"והאבן גדֹלה על פי הבאר"

באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים

הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אמון זה

בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה

הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

 (הרש"ר הירש בראשית

כ"ט, ב)

ההגינות ביחסי-עבודה מחייבת את המעביד ואת העובד כאחד

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא

יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא

כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת

המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל

כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ האיש מאד

מאד'.

 (משנה תורה לרמב"ם,

הלכות שכירות יג, ז)

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר הכתוב:

'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים

קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש

ברוך הוא כמדת בשר ודם [מדת בשר ודם] כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו,

וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד אלא נותן עליו אבן אבל

הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל

הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

 (אגדת בראשית פרק מט)

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא)

וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור

החיים דברים כא , טו)

"כימים

אחדים": על יחסיותם של מושגי הזמן והקושי

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל

שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

(בראשית כט, כ)

'ויהיו בעיניו כימים אחדים' – דבר מועט

היה בעיניו לעבוד בשבילה ז' שנים מרוב חיבתו בה, ואילו היה לבן שואל יותר היה יעקב

עובד.

דבר אחר: לאחר שעבד, היו בעינו כימים אחדים,

אבל בשעת העבודה היו בעיניו כימים מרובים מתוך אהבתו אותה.

(חזקוני בראשית כט ,

כ)

'ויהי בימים הרבים ההם' – בעת צרה

נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב 'ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'.

פירוש: מאחר שעברו, לא היה כל השעבוד רק למעט.

(חזקוני שמות ב ,

כג)

דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקדוש

ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים – צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים

נדמה להם כחוט השערה; הללו בוכין והללו בוכין – צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו

לכבוש הר גבוה כזה?

ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש

את חוט השערה הזה?

ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר (זכריה ח) 'כֹּה אמר ה' צבאות: כי יפלא בעיני שארית

העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא'.

(בבלי סוכה נב,

ע"א)

מדרשי צפון

מפרי

עטו של חברנו רונן אחיטוב

וירא

יעקב את פני לבן… ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך (לא ב-ג)

וכי

הקב"ה אמר לו? והרי לבן החמיץ לו פנים?

וכי

לבן הוא? והרי אמו היא שאמרה לו "ושלחתי ולקחתיך משם" (כז מה)?

אלא

ראה יעקב בלבן קלסתר של אמו, שאחים הם. אמר: מהו שהחמיץ לי פנים? הרי אמי היא

שהחמיצה פניה, אלך ואראנה בטרם תמות.

וראה

בלבן קלסתר של אמו ואמר: מהו שדומה הוא לה, וקרוב הוא אצלה, וכי אני איני קרוב אצל

עשו אחי? זהו שכתוב "עד שוב אף אחיך ממך" (שם). בא הקב"ה ונדמה לו כיצחק אביו ואמר לו הגיע זמן גאולתך.

זהו שכתוב שוב אל ארץ אבותיך.