וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל

וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי

יִצְחָק…

 וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק. (בראשית

כו, יט-כ)

וַיִּקְרָא

שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק – קרא לה שם לפי שהיום או מחר כשיגדל כחו עליהם לא

יכלו לאמר רועי גרר כי לנו הבאר.

(רד"ק

שם, שם)

ויריבו רעי גרר – שע"י שהיה מים חיים שהמעין

מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמר לנו המים. א) כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר שהוא

מגבול אבימלך. ב) שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות, וא"כ

מי תהומות הם של המלך ובני המדינה, ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר,

ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו, וע"כ קרא שם הבאר עשק כי היה ביניהם עשק וטענות,

שכ"א היה לו טענה לפי דעתו.

 (מלבי"ם

שם, שם)

ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח

שנאמר בו (ישעיה ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", כי אך שלום ואמת יהיה

בימיו, על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה

או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום

רחבת ידים מאוד, צר להם המקום ולא יסבלם, אשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי

בינינו, ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ ויהיו הדרים

עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם… שבזמן מציאת

השלום, "ופרינו בארץ", כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

("כלי יקר" בראשית כ"ו,

כ"ב)

יצחק – אדון הארץ, והפלשתים

מנחם קליין

ליצחק לא הייתה סיבה

לפקפק כי הוא בעל הבית בארץ בה נולד, הארץ אליה היגרו הוריו. הוא היה בטוח שתתקיים

הבטחת אלוהים:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי

אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. (כ"ו,

ג')

עובדה: הוא התנהג

כאדון הארץ. בעת שהתארח בארץ פלשתים הוא הרשה לעצמו מה שבדרך כלל אורח לא מרשה

לעצמו, אלא רק מי שחש כבעל בביתו. " וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים

בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (שם ח).

איך מתנהג מי

שבעיניו הוא אדון הארץ ומה יחסו כלפי הפלשתים ילידי המקום? למרות עושרו וכוחו הוא

לא מנהל מלחמה נגד הפלשתים שסותמים את בארותיו. לאחר שעזב את מקום המריבה הראשון וחפר

במקום אחר, הוא לא מנהל מלחמה עם הרועים הפלשתים שטוענים כי "לנו המים" (שם פסוק כ). ואפילו

בפעם השלישית הוא לא רב עם הפלשתים על מקורות המים.

יצחק וודאי לא רווה

נחת מההתנכלות החוזרת ונשנית של הפלשתים. ניתן להניח שהוא היה מתוסכל וגם חשוף

ללחצים קשים של הרועים שלו להשיב לפלשתים כגמולם ולענות להם בשפת הכוח שרק אותה הם

מבינים. אבל יצחק מתאפק. את תסכולו הוא מבטא בשמות שהוא נותן לבארות שאותן הפסיד

לפלשתים. השמות מציינים את התנגדות הפלשתים. "וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת

אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו." (שם יט), כלומר – לא כשמות

שנתנו להם הפלשתים. בתודעתו ברור לו שהוא ואביו הם אדוני הארץ ובעלי הבארות. אבל

בפועל הוא מכבד את ילידי המקום ואפילו את מה שהם לקחו ממנו בכוח.

יצחק מתעד את העימותים

החוזרים ונשנים עם הפלשתים בשמות שהוא נותן:"וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק

כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ… וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ

וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה." (שם כ וכא). אבל יצחק נמנע

מלהנציח את העימות באמצעות מאבק. הוא בטוח שהוא אדון הארץ. מעשי הפלשתים וחזקתם על

הבאר לא מערערים את בטחונו בבעלותו הכוללת. אם היה מגיב, סבור יצחק, הדבר היה

מתפרש כאילו בעלותו על הארץ תלויה בשאלה מי מחזיק את הבאר המסוימת הזו או האחרת.

יצחק מעדיף לחפור מחדש. "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא

רָבוּ עָלֶיהָ " (שם כב). לבאר זו נתן יצחק שם בעל משמעות חיובית: רחובות.

הנימוק לבחירת שם זה מבטא בטחון, אותו בטחון שהנחה את יצחק לאורך המאבק כולו.

וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה'

לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. (שם כב)

המשמעות החיובית של

שם זה מקפלת בתוכה גם את האמירה הברורה: עכשיו הרחיב ה' לנו ועכשיו אנחנו נוכל

לפרוח. אם היינו נכנסים לעימות על הבארות הקודמים, לא היינו נהנים מהאפשרות לפרות ולפרוח

בארץ.

המדיניות

הקונסטרוקטיבית של יצחק מוכיחה את עצמה גם בהמשך הדרך. יצחק לא היה תמים ולא עיוור

למציאות. שנאת הפלשתים לא נסתרה מעיניו של יצחק והוא אף טרח לציין זאת באוזניהם

"מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"

(שם

כז). ואף על פי כן הוא העדיף לא להגיב בכוח ולא לכפות שלום בכוח. יצחק לא ראה צורך

להשתמש בכוח כדי שהפלשתים יציעו לו ברית שלום. "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה'

עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה

בְרִית עִמָּךְ" (שם כח).

פעם נוספת מלמד יצחק

איך מתנהג אדון הארץ. ליצחק יש זיכרונות ורגשות קשים מהעימותים עם פלשתים.

הזיכרונות והרגשות הללו, והיותו בעל תודעה של אדון הארץ, היו יכולים להוביל אותו

לסרב להצעת השלום של הפלשתים. הם היו יכולים להנחות את יצחק להכתיב לפלשתים הסכם תבוסה

שישקף את מעמדו כאדון הארץ, הסכם שיקבע במציאות את מה שהוא חושב בינו לבין עצמו

עליו ועל הפלשתים. אבל יצחק פועל אחרת לגמרי. הוא מקבל את הצעת השלום הדו-צדדית של

הפלשתים. זו מנוסחת בלשון שיצחק היה יכול להטיל עליה וטו כי היא משפילה אותו, היא

פותחת בהציגה אותו כצד הרע בכול הסיפור, כמי שזומם לנקום בפלשתים או להתפשט לשטח

שלהם. "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ

עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" (שם כט).

אבל יצחק מכבד את

הישגי הפלשתים ולא מביס אותם במשא ומתן. הוא מכיר בכך שהם זכו להישגים במלחמות

הרועים ולכן מבחינתם מדובר בהסכם מאוזן ודו-צדדי של אי-לוחמה והעדר תביעות הדדיות.

יותר מזה. יצחק מסוגל להתבונן לעומק. הוא מבין שמאחורי השפה המציגה אותו כצד שלילי

מסתתר חשש מפניו, ומאחורי החשש מסתתרת הכרה לא רק בכוחו, אלא בהיותו אדון הארץ. רק

מאדון הארץ מפחדים. היכולת של יצחק להביט לעומק יוצרת אחווה עם הפלשתים ומביאה

שלום. "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו… וַיֵּלְכוּ

מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם פסוק לא).

דר' מנחם קליין

מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן

רבקה היא "אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה

להזכירנו שוב אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה את יעקב מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו

ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח את אחיו. ואף כי מנעה מעשו

להפיק זממו – מה ראתה התורה להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים בעל

"צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה

בהבריחה את במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן",

הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא

תשכל שניהם יום אחד.

(נחמה

ליבוביץ': עיונים בספר בראשית עמ' 202)

"לדרוש את ה'": ניסיון לדעת את העתיד, להשפיע עליו

או להתפלל?

'ותלך

לדרוש את ה": לשון רש"י: 'להגיד מה יהא בסופה', ולא מצאתי דרישה אצל ה'

רק להתפלל, כטעם 'דרשתי את ה' וענני' (תהלים לד, ה), 'דרשוני וחיו' (עמוס ה, ד),

'חי אני אם אדרש לכם' (יחזקאל

כ, ג).

(רמב"ן

בראשית כה , כב)

ברכת ה' אינה עוברת בירושה אלא תלויה

במעשי האדם

ה' בירך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם

לאלוהים וישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו הארץ ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר

ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכוח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם

ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות אברהם בירך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה

בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך

בזה מאת ה'.

(מלבי"ם כ"ז, א)

ריבוי

הפנים של עשו

שמו עשו,

שהיה עשוי ונגמר, עשו, בגימטריא שלום, שאלמלא שמו שהוא שלום, היה

מחריב העולם, דבר אחר: עשו 'ע' שו' – שוא זה השלים לע' אומות שבראתי בעולמי.

 (בעל הטורים

בראשית כה, כה)

'שלום': בגימטריא

עשו, הוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום גוי.

(בעל הטורים במדבר ו , כו)

…אולם

הרבה יותר עמוק הוא ההסבר שנותן 'בעל הטורים' במקום השני בו הוא אומר "שלום

בגימטריא עשו…"וכאמור מדובר כאן בברכת כוהנים, משמע – ברכת השלום לישראל

איננה שלה, כל עוד לא יהיה שלום גם עם עשו.

ניתן

לומר כי בתולדות הגימטריא של עשו היא שלום כדי לרסן את עשו, ואילו בברכת הכוהנים

הגימטריא של עשו היא שלום, כיד שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום, וכי לא

יהיה לישראל שלום, כל עוד לא יכון שלום בין יעקב לבין עשו.

 (

י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 110)

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר: הַקֹּל

קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

(בראשית כז, כב)

'הקול

קול יעקב' – אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב;

'והידיים ידי עשו' – אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

(בבלי גיטין נז ע"ב)

כשבאים להבין את ההווה על סמך העבר, יש מקום לזהירות

ויש בברכות אלו כמה שאלות קשות. אם הברכה היתה נבואה, איך לא ידע את

מי יברך? …והנכון בעיני, שברכת הנביא כעין תפילה היא, והשם שמע תפילתו,

כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות

אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה, וכן כתוב 'ויפשע אדום מתחת יד יהודה'

(מלכים ב'; ח, כב). 'גם יואב הכרית כל זכר באדום' (מלכים א; יא, טז). ובעבור שהיה תחת יד

יהודה שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים 'ערו ערו עד היסוד בה' (תהילים קלז, ז). ויותר היה

קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם… גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים

באו גדודי אדום לעזור ליהודה, ואומה שהגלתנו הוא מזרע כתים, וכן אמר המתרגם

'וצים מיד כתים' (במדבר כד,

כד), והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. והיו אנשים מתי מספר,

שהאמינו באמונה חדשה, וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחידש כל הדת ולא היו בעולם שישמרו

התורה החדשה חוץ מאדומיים. גם כן יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים,

ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים, כי אם מתי מעט.

(אבן עזרא בראשית כז , מ)

הקונפליקט

המוסרי של יעקב

'וילך ויקח ויבא לאמו': (בראשית כ"ז,י"ד) אנוס וכפוף ובוכה.

(בראשית רבה, פרשה סה)

אפשר דרש 'וילך, ויקח, ויבא' – וי

על שלושה דברים אלה.

(פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

אין

משוא פנים לפני הקב"ה

כל מי שהוא אומר שהקב"ה

וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי (יופקרו חייו) אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (מאריך

אפו וגובה את המגיע לו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב: "כשמוע עשו את דברי

אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד" והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר:

"ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר

ד).

(בראשית רבה,,פרשה סז)

והנה אמרו במדרש רבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה,

וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה, קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר

ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה? …ונראה שבעבירה לשמה שעשה יעקב לא

נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובוודאי נצטער על זה אבל אנוס היה, מה שאין כן על צעקת

עשו שמח בלבו, על-כן נענש, שהרי גרם זה על-ידי עבירה של שקר ואסור ליהנות

מזה.

 ("הרחב דבר" לנצי"ב בראשית כז, ט – הערה א)

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

ויאהב

יצחק את עשו (כה כח)

שלושה

הם שאהבו את השדה. קין עשו ויצחק.

קין

שנאמר "עובד אדמה", עשו שנאמר "איש שדה", יצחק שנאמר "ויזרע

יצחק", ונאמר לו "שכון בארץ", דוקא.

זהו

שכתוב "ויאהב יצחק את עשו".

דבר

אחר: על שום מה "ויאהב יצחק את עשו"? על שום "ורבקה אוהבת את יעקב".

ידע

שנאמר לה "ויירש זרעך את שער שונאיו", ונאמר לה "ולאום מלאום יאמץ".

אמר:

אם אני בוחר ביעקב כמותה, הרי עשו שונאו ואני משכל את עשו בני.

לכך נאמר "ויאהב

יצחק את עשו".