וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ?

 הַגִּידִי נָא לִי: הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם

לָנוּ לָלִין?

(בראשית כד, כג)

ללין

– לינה אחת. לין שם דבר והיא אמרה

'ללון' – כמה לינות (אתה יכול ללון אצלינו).

 (רש"י שם, שם)

ותאמר

אליו: גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון. צ"ב הוא לא שאל רק מקום ללין והיא השיבה גם תבן גם

מספוא. גם יש להבין שהשיבה ללון, הרבה לינות, הא לא הוצרך רק לינה אחת. ועוד יש להבין

הא ידעה את אביה ואחי' שעינם צרה באורחים ואין לה רשות בשלהם. ונ"ל שרמזה לו בדבריה

כי אין מכניסים אורחים בביתם כדרך טובי לב המכניסים אורח בביתם על זמן מה ודוחקים עצמם

ואנשי ביתם על לילה אחד ושתים לטובת האורח, אלא שהיה לבתואל פונדק ואכסניה לעוברים

ושבים, חדרים מוכנים ללינה ותבן ומספוא לגמלים בעד כסף שישלמו האורחים. והנה אליעזר

שאל היש בית אביך מקום לנו ללין לינה א' כדרך שמכניסים אורחים, והשיבה גם תבן גם מספוא

רב עמנו גם מקום ללון כמה לינות כדרך בעלי פונדקאות בעד ממון, כנ"ל.

(כתב סופר בראשית

כד, כה)

הדממה שלאחר העקידה כדגם להעברה

בין-דורית

ירון שור

עקדת יצחק משמשת

כרגיל לבירור יחסי האדם עם האלוהים. הפעם בחרתי למקד את תשומת הלב במערכת היחסים שבתוך

משפחת אברהם לאחר האירוע המכונן הזה. מעבר למערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו,

הנבחנת כאן בצורה קיצונית, אין ספק שנפל דבר בתוך אותה משפחה קטנה של אברהם, שרה

ויצחק, אשר השאיר חותמו לדורות הבאים. לאחר העקדה נסגרו כל ערוצי התקשורת במשפחתו

של אברהם. מערכות היחסים בין כל הנפשות המעורבות נפגעו קשות מן העקדה.

בתום העקדה מתוארות

פעולותיו של אברהם: "וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע" (בראשית כב,

יט). לשון זו שונה מאוד מתיאור דרכם לעקדה, שעליה נאמר פעמיים "וילכו

שניהם יחדו" (שם, פסוקים ו ו- ח) ורש"י מדגיש שההבדל ביניהן הוא,

שבפעם הראשונה יצחק עדיין לא הבין לאן הוא נלקח, ואילו בפעם השניה, למרות שהבין

"שהוא הולך להשחט", עדיין הוא הלך עם אביו "בלב שווה", כלומר

מתוך הסכמה ותחושה של קרבה. והנה לאחר העקדה אברהם הולך יחדו עם הנערים, ויצחק

אינו מוזכר! מעבר לזה, אין אזכור לשיחה כלשהי בין אברהם ליצחק לאחר העקדה עד למותו

של אברהם. אברהם הוא האב היחיד בין אבות האומה שלא בירך את בנו לפני מותו. "מי

ששולח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, גם אם את בנו לא שחט, את אהבת בנו בלבו שחט

גם שחט!… בלשון קצרה: אין בו אהבת בנו", כך קבע פרופ' אסא כשר (סיפורי

ראשית, עמ' 310).

שרה, אם המשפחה, אינה

מוזכרת בכל הפרק. היא, שהניעה כל כך הרבה מהלכים בחיים המשותפים עם

אברהם, לא נתבקשה להביע את דעתה וקולה לא נשמע. אברהם חזר לאחר העקידה לבאר שבע,

ואילו שרה מתה בקרית ארבע, היא חברון. רש"י הלך בעקבות המדרש וייחס את מותה

להלם שקיבלה בעקבות עקדת בנה (כג, ב, ד"ה: "לספוד לשרה

ולבכותה"): "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת

העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". כך הסביר רש"י

גם מדוע אברהם ושרה התגוררו בערים נפרדות (למשך זמן קצר בלבד, שכן שרה מתה מיד

לאחר העקדה). אפשר לקרוא את פשוטו של המקרא גם באופן אחר, ולהבין שאחרי העקדה

אברהם לא חזר למקום מגוריה של אשתו, והם חיו בנפרד עד מותה. העקדה מנעה מאברהם

לחזור אל ביתו. שרה מתה אפוא ללא בני משפחתה לצדה.

הכתוב מפרט מה אירע מיד

לאחר מות שרה (כג, ב-ג): "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. ויקם

אברהם מעל פני מתו". בולט כאן אי אזכורו של יצחק. יצחק אינו מוזכר כלל בכל הסיפור

הארוך בתחילת פרשת "חיי שרה", הנוגע למות אמו ולקבורתה. הכתוב אינו

מתייחס לשיחה בין אברהם ליצחק אלא במהלך מסעם המשותף לעקדה. השקט שלאחר מעשה העקדה

נשמע קשה יותר מאשר לפניה. נראה שיצחק נעדר מפרק כג בשל הקושי שלו לשהות במחיצת

אביו לאחר העקדה. הם יוזכרו שוב זה עם זה רק בשעת קבורתו של אברהם.

"דבר זה מעיד במידת מה על הזוועה שחווה הבן מיד אביו", כותב פרופ' ברטון

ויסוצקי (סיפורי ראשית, עמ' 309). "יצחק שוב לא

צחק בכל ימיו", כתב יהודה עמיחי בשיר ללא כותרת (שם, עמ' 331).

מעניין שדווקא עקדת

יצחק נבחרה על ידי פרופ' מרדכי רוטנברג לשמש דגם רצוי ליחסי אבות ובנים. רוטנברג

טוען בספרו "שבעים פנים לחיים", שהדגמים של הקשר הבין-דורי מתבססים על

מיתוסים של טראומות. בניגוד לדגם, המקובל בעולם הנוצרי, ובו הבן הורג את אביו, מציע

רוטנברג את דגם העקדה, המאפשר דיאלוג בין האב לבנו. העובדה שיצחק יצא חי מן העקדה

מלמדת שהמעבר הבין-דורי נעשה באמצעים לא אלימים, באמצעות הדו-שיח. האב עצר את עצמו

רגע לפני הרג בנו. מטרת ההצלה היא להביא לכך שיצחק לא ינטוש את האמונה

ב"הבטחה" המקראית, "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם" (בבלי ברכות,

י ע"א), כפי שמצטט רוטנברג מהגמרא. היכולת להעביר את המורשת מן האב

אל הבן מתקיימת גם כשהיחסים בין האב לבנו הם קשים, וגם כשהאב אינו מעביר לבנו את

מה שרוצה הבן. תיאור המעבר הבין-דורי לפי רוטנברג ממחיש את הקושי העמוק של הדור

המבוגר להעביר את מורשתו לדור הצעיר. האב נזקק לאמצעים תקיפים מאוד עד כדי הרג

בנו, הנמנע ברגע האחרון, כדי להביא את בנו להמשיך את דרכו. בדגם העקדה של המעבר

הבין-דורי האב הוא הדומיננטי, והבן מקבל על עצמו להמשיך את דרך האב.

הדגם השני לתיאור

העקרונות של המעבר הבין-דורי שהביא רוטנברג בספרו והתנגד לו, מתבסס על סיפורו של

אדיפוס, ובו הבן הורג את אביו. דגם זה מתאר מצב שיש בו קונפליקט מתמיד בין הדור

הצעיר לדור הבוגר, אשר אינו יכול להיפתר בדרכי שלום. הצעיר רואה צורך למלוך במקום

המלך הזקן. הוא שואף לחסל את מורשתו התרבותית של האב ולהביא את שלו כחלופה לה.

התפיסה המניעה אותו היא שהעולם שייך לצעירים, ושרצונם להשליט את עצמם ואת תרבותם

על העולם כמה שיותר מהר. יש מאבק תרבותי נוקב בין הדורות, וחוסר קבלה של עולם

המבוגרים מצד הצעירים. בהקשר זה הביא רוטנברג מדברי הסוציולוג האמריקאי ברגר:

"נראה שאמריקנים רבים מבלים שנים מחייהם […] כשהם מספרים שוב ושוב (לעצמם,

וכן לאחרים) את הסיפור על מה שהיו ולמה שהפכו […] ותוך כדי התהליך הזה הם הורגים

את הוריהם במין טקס של הקרבת קורבן בינם לבין עצמם". אין לדור הצעיר הסבלנות

לחכות עד שההורים יפנו את הבמה באופן טבעי. אין להם גם רצון לקבל את מורשת ההורים,

שכן במצב המשתנה של המציאות, לילדים יש תחושה שבידיהם פתרונות ודרך נכונים יותר, ומן

הראוי להשליטם כבר עכשיו.

הדגם של העקידה לקשר

הבין-דורי דן ביחסים שבין אברהם ליצחק. הדגש במקרא הוא על העברת המורשת הלאה לדור

הבא. אברהם דאג לעתידו של בנו ומורשתו הועברה ליצחק. אלוהים ברך את יצחק באופן

ישיר לאחר מות אברהם והעביר אליו את ההבטחה שיהיה הממשיך של אביו. אברהם דאג

להמשכיות הזרע על ידי שליחת עבד ביתו לחפש אישה לבנו. על המלים "אחרי הדברים

האלה" (בראשית כב, כ) כתב רש"י: "בשובו מהר המוריה היה

אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים; היה לי להשיאו אישה

מבנות ענר אשכול וממרא. בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו 'הדברים האלה',

הרהורי דברים שהיו ע"י העקידה". פעולתו של אברהם איפשרה ליצחק למצוא

אהבה. הוא היחיד בתנ"ך שנאמר עליו שאהב את אשתו לאחר נישואיהם.

הסיפור המקראי שלאחר

העקדה מציג את המחיר המשפחתי והאישי הכבד עבור הצורך להנחיל את מורשת בית אבא

לדורות הבאים. הטראומה של העקדה איפשרה המשכיות אך מנעה יחסי קרבה או שיח במשפחת

אברהם. במקומם מהדהדת שתיקה מתמשכת. למחויבות המוחלטת של אברהם לאמונתו, כפי שבאה

לידי ביטוי במעשה העקדה, היה מחיר מתמשך בכך שלאחריה התקשו בני המשפחה לתקשר אחד

עם זולתו. עם זאת דרכו של יצחק הושפעה מזו של אביו. הוא קיבל על עצמו את מורשת

אביו כמרכיב המכונן של חייו. העברת המורשת מקבלת ביטוי בדגם הדיאלוגי של רוטנברג, המתייחס

ללחץ שהפעיל אברהם כדי להעביר בעצמה את המסרים המשמעותיים של חייו ואת אמונתו

הבלתי מתפשרת לדורות הבאים.

אם העקדה אכן משמשת

אב-טיפוס לקשר בין-דורי, יש להתייחס גם לקשיים שהתגלו במשפחת אברהם לאחר העקדה

כמחיר שמשלמות משפחות יהודיות למען הנחלת מורשתן. הן צריכות להתמודד עם הלחץ

המתמיד של האב על הבן, והעקדה מסמלת עבורם את דגם הפעולה, שמטרתה היא העברת המורשת

בכל מחיר. העקדה ממחישה את הרעיון שהנחלת אידיאה יכולה לבוא גם במחיר של הקרבת

האנושיות.

פרופ' ירון שור

מלמד באוניברסיטה העברית ובמכון לנדר.

"חסדו ואמתו"

אהבה היא בלב,

ואילו חסד – במעשה. האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה, שאינו פוגע

באמת. אהבת האדם עיוורת ; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי,

אך חסד ה' הוא "חסד ואמת", אין הוא ממלא את אותן משאלות, העשויות להיות

לטובה באמת; בחסד ה' אין האמת נעדרת. כן הדבר לגבי יעקב. הדאגה לקבורתו היא החסד,

שמירת התנאי "אל נא תקברני במצרים" – האמת. כך גם מבקשת רחב מהמרגלים

לעשות עמה חסד ואמת, חסד שיש בו תנאי. "אמת" היא התבלין, קב החומטין,

השומר על עושה החסד, שלא יאבד בידיו את העיקר: את האמת.

וכך גם אולי

כאן: אדיר חפצם של ההורים, להשיא את בניהם. יש המבקשים למלא משאלה זו, בלי לשים לב

אל העיקר – אם אין מזדמנת בת כרוח אברהם, פנה אל ענר, אשכול וממרא, או אל ארם –

אלה שואפים לחסד בלא אמת. אך אברהם ביקש חסד ואמת, ובשניהם נעתר לו ה'.

 (הרש"ר הירש בראשית כד, כז)

האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?

אמר רבי שמואל

בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא

כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב

(בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו" יכול אפילו

חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.

(בבלי תענית ד, ע"א)

אין מנחשין כעכו"ם,

שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי

מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל

מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף

העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו

שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים

לעצמו, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה כאליעזר עבד

אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר

מדברים אלו לוקה.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת

כוכבים יא , ד)

השגת הראב"ד: 'וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו"

אמר אברהם: זה שבוש

גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו

כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי

קאמר: אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ?! ואי הוו

אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.

קבורת שרה, יצחק ורבקה, אברהם וקטורה-הגר כסגירת מעגל

"ויצחק בא מבוא באר לחי

רואי": שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה.

(רש"י בראשית כד, סב ע"פ

בראשית רבה)

"מבאר

לחי רואי… ויקח את רבקה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו… ויֹסף אברהם ויקח אשה

ושמה קטורה"

לדעת

רבי יהודה (בראשית רבה סא, ד) קטורה היא הגר, היא האישה ששרה בשעתה הביאה אל אברהם. הנה מה טהור ואנושי

היה יחס זה בעיני חכמינו, אם כי סופו היה עגום ומעציב. יצחק, כך הם אומרים, הלך אל

הבאר אשר במדבר, והביא משם את הגר לאברהם; בעצמו לקח לו את "אמו

החורגת". והן כה אהב את אמו! ובלכתו שמה, הן טרם מצא ניחומין על פטירת אמו!

יובנו דברים אלו כעובדה היסטורית או כדרשה שיצאה ללמד, בין כך ובין כך נמצינו

למדים על ההשקפה שציינה את ימי חכמינו. לעומתם, האיך ירדה תקופתנו, בה מתיחות – אם

לא איבה – שרויה בין בנים מבוגרים לבין אביהם, בעטיו של זיווג שני!

(הרש"ר הירש בראשית כה, א)

…

המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו לאביו. הוא הלך לבאר

לחי רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה, ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את

העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר:

"למה נקרא שמה קטורה? שנאים מעשיה כקטורת". פירוש מליצי זה מעיד עד כמה

בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי

שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של

כל מה שהיה, אלא שיש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב

על תיקונם.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 23)