וּבְיוֹם

הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם

וּשְׁנֵי

עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת

מִנְחָה

בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ. (במדבר כח, ט)

ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י במדבר כח , ח)

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח מִכֹּל

הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת

הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף

עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

(בראשית פרק ח)

…ריח ניחוח איננו "ריח

נעים" אלא: סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחֵר.

(הרש"ר הירש בראשית ח, כא)

לָמָּה לִּי רֹב

זִבְחֵיכֶם – יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים

וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת

פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת

שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל

אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב

זבחיכם' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל

כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו'.

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפז)

'וערבה לה' מנחת יהודה

וירושלים' – …לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא

ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה,

מהצומח, תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

(עולת ראי"ה עמ' רצב)

אבל זה פשוט שבימי דעה אלו לא

יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן.

 (הרב חים הירשנזון: מלכי בקודש

ח"א, עמ' 32)

בין יתרו לפינחס

פנחס לייזר

הר נבו מסמל מקום ממנו ניתן "לראות את

הארץ", אבל לא "לבוא אליה". בעקבות משה רבנו שנצטווה (דברים לב, מח-נב)

לעלות אל הר נבו כדי לצפות בארץ, הפכה המשוררת רחל בשירה "מנגד" את נבו

לחוויה שכל אחד מאיתנו חווה : "איש ונבו לו על ארץ רבה".

כאשר מתבוננים בפרשות הראשונות של ספר במדבר, נראה

כי בפרשת בהעלותך, הפרשה האחרונה לפני פרשת המרגלים, עדיין מצווים בני ישראל,

במסגרת הלכות פסח שני:

וְכִי

יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח

וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה, חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ

(במדבר ט, יד)

התורה מדברת אל דור יוצאי מצרים, בשנה השניה

לצאתם ממצרים, כאילו הם עומדים ממש לפני כניסתם לארץ, ואכן רק אחרי חטא המרגלים,

נגזר על דור המדבר למות במדבר ואולי גם זו היתה עבור הדור הזה חויית

"נבו".

נראה לי שחשוב לבחון את ההתפתחויות במסופר

בתורה על דור המדבר, ואולי אין לראות את סיפור המרגלים כאירוע חד-פעמי, אלא כמשבר

מתמשך.

מאיפה התחיל המשבר ומה גרם לו?

לקראת סופה של פרשת בהעלותך (י, לה-לו)

מופיעה פרשה בת שני פסוקים שלכאורה אינה קשורה לנאמר לפני פרשה זו וגם לא למה שנאמר

לאחר מכן. פרשה זו גם מופרדת בספרי התורה לפניה ולאחריה באמצעות "נ"

הפוכה.

ורש"י, בעקבות הגמרא (בבלי שבת קטז,

ע"א) מסביר:

 עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו,

לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו'.

והגמרא (שבת קטז, ע"א) מפרטת מהן הפורעניות:

רבן

שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה. ולמה כתבה כאן ? כדי

להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות

שנייה מאי היא? – (במדבר יא, א) 'ויהי העם כמתאננים'.

פורענות

ראשונהש(במדבר

י, לג) 'ויסעו

מהר ה" – ואמר רבי חמא ברבי חנינא:

שסרו מאחרי ה'.

על פי פשוטו של מקרא, היינו קוראים את "ויסעו מהר ה'" כתיאור עובדתי, אך חז"ל שומעים בו

רובד נוסף: הר ה' איננו מושג גיאוגרפי, אלא מושג רעיוני וערכי, ורש"י,

הער לפרשנות חז"ל, כותב בפסוק זה, בעקבות הספרי (פב)

:

דרך

שלשת ימים – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה

חפץ להכניסם לארץ מיד.

כלומר, קרה כאן משהו שמנע מהם להיכנס לארץ מיד,

בניגוד לתכנית המקורית של הקב"ה, והתורה במילים "ויסעו

מהר ה'" רומזת שכאן התחילה הפורענות.

בפסוקים כט-לב

מספרת לנו התורה שמשה מנסה לשכנע את חותנו להצטרף אל בני ישראל ולהיכנס איתם לארץ

ישראל, וכך לשון המקרא:

וַיֹּאמֶר

מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה:

נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ

אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי

ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר

אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

וַיֹּאמֶר:

אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ

חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב

הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

איננו יודעים אם יתרו השתכנע ונשאר איתם;

בניגוד לרמב"ן הסבור כי משה שכנע את יתרו, סבורים

אבן עזרא, ספורנו ואברבנאל שיתרו

אכן עזב את בני ישראל וחזר לארצו.

האם, לפי קריאה זו, ניתן להצביע על קשר בין

עזיבת יתרו לבין מה שקרה בהמשך לבני ישראל?

יתכן והמילים וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם מצביעות על התלות בין משה ליתרו; בעלי המדרש

ופרשנים שונים קראו מילים אלו בצורות שונות:

רש"י, לצד פירושו על דרך הפשט, מביא את

דברי חז"ל במדשר התנאים ספרי, וזו לשונו:

והיית

לנו לעינים – לשון עבר כתרגומו.

דבר

אחר: לשון עתיד – כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו.

דבר

אחר: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנא' (דברים י) ואהבתם את הגר.

ניתן לומר, לפי קריאה זו, שמשה מרגיש שהוא

זקוק ל'עיניו' של יתרו כדי להמשיך ולהוביל את בני ישראל

במדבר ואכן, מיד אחרי עזיבת יתרו, אנו קוראים "ויסעו

מהר ה' דרך שלושת ימים" ומיד לאחר מכן, אחרי "ויהי בנסוע

הארון" (במדבר יא, א- טו):

וַיְהִי

הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה'

וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה

הַמַּחֲנֶה.

וַיִּצְעַק

הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם

הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.) וְהָאסַפְסֻף

אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ

גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים

וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה

נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה

אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי

מֹשֶׁה רָע.

וַיֹּאמֶר

וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

משה חש שאינו מסוגל יותר להכיל את תלונות העם.

הם יתכן שחסרות לו "עיניו" המאירות של יתרו ואנו עדים כאן להיחלשות

מנהיגותו של משה?

ורש"י מפרש את השימוש בלשון נקבה:

"אם ככה את עושה לי – תשש כוחו של משה כנקבה."

משה אינו מסוגל יותר להכיל את העם ולהנהיגו

ולשמש מליץ יושר שלו בפני הקב"ה, ולכן מיד לאחר מכן נאמר (פסוק טז): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל…'

מעניין לראות את הקשר בין פסוק זה לבין עצת יתרו (שמות יח):

 וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר

אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי

אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת

הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת

הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל

בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת

שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

יתרו ראה ב"עיניו" דבר שמשה לא ראה:

כדי להיות מסוגל להכיל עם שלם של עבדים ולהוביל אותם, יש לוותר על ריכוזיות

ולהאציל סמכויות, כלומר לסמוך על אנשים אחרים, אחרת " נָבֹל תִּבֹּל"

ואכן, אולי זה מה שקרה אחרי עזיבת יתרו.

אין לנו אפשרות במסגרת זו להתבונן בכל אחד

מביטויי השבר אך בפרשת בהעלותך עצמה אנו פוגשים את קברות התאווה, את שיחתן של מרים

ואהרון " עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה

הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח [משה]" ורש"י מפרש

"על אודות גירושיה".

היתכן שבעקבות רש"י (המאמץ את דרשת הספרי

צט.) נוכל לטעון שמשה פרש

ממעורבות ב"עולם הזה" ולכן גם תשש כוחו כמנהיג? ואכן, הגנת האל על משה

מתייחסת לרמתו הרוחנית כנביא, המצביעה על הקשר האינטימי ("פה אל פה אדבר

בו") בינו לבין האל. אולי משה, "איש האלהים",

היה זקוק ל"עיניו" של יתרו. ואולי יש קשר בין התבודדותו ופרישתו של משה

לעזיבת יתרו, כפי שגם אנו קוראים בפרשת יתרו:

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת

מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ… וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ

אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.

יתרו מאזן את משה ה"רוחני", משמש לו

ל"עיניים" העוזרות לו להתנהל בעולם הזה.

בהעדר 'עיניים' אלו, החסרות למשה כמנהיג, אך

גם לעם, נאלץ משה לשלוח את ה"מרגלים" ואלו מערערים את ביטחונו של העם ובעצם

חושפים את חוסר בשלותו של דור המדבר להיכנס לארץ ישראל, ואולי גם את חוסר יכולתו

של משה, השייך לדור הזה, להתמודד עם הדמורליזציה והייאוש האוחז בעם. (וראו במדבר יד, ה : 'וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל

פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.)

דבר דומה קורה בפרשת קורח (טז,

ה): 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל

עַל פָּנָיו', אך מכיוון שמדובר באהרון, הוא מתאושש ונחלץ להוכיח את בחירת האל

באהרון, אך עצם תופעת המרד במשה והערעור על הסדר הקיים מעידה על היחלשות המנהיגות

ועל מעמדה המעורער בעיני העם.

בפרשת חוקת אנו עדים להסתלקותם של מרים

ואהרון, שניים ממנהיגי דור המדבר, מהבמה וגם משה מתבשר על מותו. בפרשת בלק מצליח

בלעם (התשליל של יתרו, שגם הוא היה לפי הזהר כרך ב, פרשה סט ומדרשים אחרים, אחד

מיועציו של פרעה) להשיא עצה לבלק – 'אלהיהם של אלו שונא זימה..' (סנהדרין קו, ע"א) – ולהחטיא

את העם וחלק ממנהיגיו בזנות ובעבודה זרה. הצלחתו בוודאי קשורה למצב הייאוש בו נמצא

העם וגם תגובתו הקנאית של פינחס מעידה על העדר מנהיגותו של משה (נתעלמה ממנו הלכה,

כדברי רש"י (כה, ו) בעקבות חז"ל:

נתעלמה

ממנו הלכה 'כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' – געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגש ששים

רבוא, שנאמר (שמות לב כ) 'ויטחן עד אשר דק וגו" וכאן רפו ידיו…

אמנם, יש לציין שרש"י מוסיף : 'אלא כדי שיבוא

פינחס ויטול את הראוי לו', אך היחס הדו-ערכי והמורכב של חז"ל לקנאותו של

פינחס מאפשר לנו להסתפק בהשוואת רש"י בין תגובתו הנחרצת של משה כמנהיג על

מעשה העגל לבין אזלת ידו במקרה הזה, ואולי גם ניתן לטעון שחולשתו ואזלת ידו של

משה, בהעדרן של "עיני יתרו", איפשרו את הייאוש שאחז בעם ועודדו את

צמיחתן של תגובות קנאיות.

ואולי "עיני יתרו", של הגר, הזר,

נחוצות כדי להוסיף התבוננות "מבחוץ" על הנעשה. אולי כאשר אדם, קבוצה או

עם, שבויים בקונצפיה, צריכה לבוא עין חיצונית ולהאיר זוויות נוספות. כאז, כן עתה,

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (בבלי ברכות ה, ע"ב).

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

מדרשי צפון – מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת

נַחֲלָתוֹ (כז, ח)

איש זה משה, שנאמר "והאיש משה" (יב, ג).

כי ימות, שנאמר "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה"

(כז, יג).

ובן אין לו, שלא היו בניו ראויים למלכות.

תדע, שלא מנאם הכתוב. שמנה בני אהרון ולא בני משה.

והעברתם, שנאמר "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה"

(כז, יב).

ולמה נקרא שמו הר העברים, שהעביר שם משה נחלתו ליהושע.

את נחלתו, ומה היתה נחלתו של משה, אינה אלא הוד שכינה, שנא'

"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (כז, כ), ונאמר "ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה, ה' אלקי ישראל הוא נחלתו" (יהושע יג לג).

סמיכות הפרשיות בין הגזרה על מות משה

ומינוי יהושע לבין הלכות הירושה של בנות צלפחד מזמנת את הדרשה הסימבולית הזאת.

נחלתו של משה יכולה היתה להתפרש כמנהיגות, אבל בחרתי לפרשה על פי הפסוק "ונתת

מהודך עליו" ככח הנבואה והקירבה לקב"ה.

רונן אחיטוב