מַה

טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. (במדבר כד,ה)

המשכן כמשכון

'ויהי ביום כלות משה': זה שאמר הכתוב: 'מה

טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל' (במד' כד ה).

אם אהליך, למה משכנותיך. ואם משכנותיך, למה אהליך?

אלא, 'מה טבו אוהליך' אלו אהלים. 'ומשכנותיך', אל תהא קורא משכנותיך

אלא משכונותיך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל שיעשו משכן. שאם

יחטאו, יהא מתמשכן על ידיהם.

 (תנחומא נשא פרק יד)

מה טובו אהליך יעקב – אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד

מה היה בלבו.

ביקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר 'מה טובו אהליך

יעקב', ביקש לומר לא תשרה שכינה עליהם אמר 'משכנותיך ישראל', לא תהא מלכותן מושכת 'כנחלים

נטיו', לא יהו להם זיתים וכרמים 'כגנות עלי נהר', לא יהא ריחן נודף 'כאהלים נטע ה".

לא יהא עליהם מלכים בעלי קומה 'כארזים עלי מים', לא יהא להם מלך בן מלך 'יזל מים מדליו',

לא תהא מלכותן שולטת באומות 'וזרעו במים רבים', לא תהא מלכותן עזה 'וירום מאגג מלכו',

לא תהא אימה למלכותן 'ותנשא מלכותו'.

אמר רבי אבא בר כהנא: וכולן חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי

מדרשות, שנאמר 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה' – קללה ולא קללות.

(ילקוט שמעוני בלק רמז תשע)

והצנע לכת עם אלוקיך…

דבורה וייסמן

בהפטרה לפרשת "בלק" מופיע אחד הפסוקים

המוכרים והמצוטטים ביותר: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט

ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה

ו, ח). נדמה שברוב המקרים, פסוק זה התפרש בהקשר מצומצם ביותר – ה"צניעות"

נתפסת כשייכת לתחום בינו לבינה, ולעיתים, מושג זה עוד יותר מצומצם והוא מתייחס לאחריותן

של נשים לא לגרות את הגברים בלבושן או בהתנהגותן. לדוגמא, בשנות השמונים של המאה הקודמת,

הוציא הרב אליקים ג. אלינסון ז"ל סדרה של שלושה ספרים תחת הכותרת, "האישה

והמצוות". הספר השני נקרא "הצנע לכת" ועסק כולו בהפרדה בין המינים,

בלבוש ובאיסורי ייחוד למיניהם – לזכותו ייאמר שבסעיף "לבוש" היו כמה התייחסויות גם להופעה הראויה של

גברים, ולא רק של נשים, אלא שלבוש ראוי לגבר נידון אך ורק בהקשר של תפילה ולימוד תורה.

עושה רושם שבשנים האחרונות גבר העיסוק בנושא זה בקרב הציבור הדתי-לאומי והוא כבר נידון

לעומק – מנקודת

מבט ביקורתית – במסגרת

ארגון "קולך".

מעניין שחז"ל במסכת סוכה (מ"ט, ע"ב) פירשו אחרת את הפסוק ממיכה,

וזו לשון התלמוד: "עשות משפט – זה הדין, ואהבת חסד – זו גמילות

חסדים, והצנע לכת עם אלוקיך – זו הוצאת המת הכנסת כלה לחופה".

רש"י בפירושו לתלמוד מדגיש את המרכיב של הליכה

המשותף הן ללוויית המת הן להכנסת כלה: "דכתיב בהו "לכת" – "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה" (קהלת ז, ב ) אף שם צריך הצנע, לסעוד במידה נאה ולשמוח במידה

נאה… ויש אומרים: אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה – יעשה בצנעא."

בעיוניו על הנושא, מוסיף הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)

ש"המאירי פירש בלווית המת והספדו ובהכנסת כלה סתם, אף שדרכם להיעשות בפומבי ובקהל

רב, מכל מקום ראוי לעשות כל דבר בגבול ובמידה, ולא יפריז אף באלה יתר מן הראוי",

דהיינו, תחום העיסוק של עניין "הצנע לכת" הוא לאו דווקא אורך השרוול או החצאית

של הנערה, אלא מה שמכונה צרכנות ראוותנית, או בלעז: conspicuous consumption .

זו בעיה חברתית לא פחות אקטואלית היום מאשר הייתה

כנראה בימי הביניים או בתקופת חז"ל. אנשים רבים מבקשים בחתונות או בלוויות להפגין

את עושרם החומרי. דווקא מעמד כזה היה מחייב צניעות ופשטות. לא קשה לדמיין חתונות ענקיות,

עם מאות ואפילו אלפי משתתפים, המתקיימות באולמות פאר, בהן אין שום מגע – כולל מגע עין – רחמנא ליצלן בין הגברים והנשים, ובקושי בין

החתן והכלה. האם אלו "חתונות צנועות?" שמא תחשדו בי שאני מכפישה ציבור מסוים,

ברצוני להוסיף מיד שהיו מנהיגים חרדיים – כולל, למשל, את הרבי מגור – שציוו על צאן מרעיתם לצמצם את מספר המוזמנים ואת עלות המנות בחתונותיהם. הבעיה

של ראוותנות חוצה את הקווים בתוך הציבור היהודי ומחוצה לו.

מה שאני מבקשת להעלות הוא למעשה הקשר בין

"צניעות" לבין "ענווה". ובהקשר זה, נביא את אחד

הפיוטים החביבים עליי במיוחד – "האדרת והאמונה."

הפיוט הוא אקרוסטיכון, בעל 22 שורות, כמניין אותיות האלף-בית. לשיר קוראים גם

"לחי עולמים," ביטוי רב-משמעי מכיוון ש"עולם" מתייחס הן למקום

במרחב הן לזמן, כמו בפיוט אחר שהוא עוד יותר מוכר – "אדון עולם." אצל אחינו הספרדים מופיע פיוט זה במסגרת

פסוקי דזמרה של שבת בבוקר, לאחר מזמור קל"ו. האשכנזים שרים את הפיוט הזה

בצורה היתולית למדי בהקפות של חג שמחת תורה ומכניסים מילים ביידיש – "צו וועמען? צו וועמען?" דהיינו, "האדרת והאמונה – למי? למי? לחי עולמים!" הן הספרדים הו האשכנזים שרים אותו

ביום הכיפורים, לפי מנגינות מגוונות.

הָאַדֶּרֶת

וְהָאֱמוּנָה                     לְחַי

עוֹלָמִים

הַבִּינָה

וְהַבְּרָכָה                       לְחַי עוֹלָמִים

הַגַּאֲוָה

וְהַגְּדֻלָּה                        לְחַי

עוֹלָמִים

הַדֵּעָה

וְהַדִּבּוּר                         לְחַי עוֹלָמִים

הַהוֹד

וְהֶהָדָר                           לְחַי עוֹלָמִים

הַוַּעַד

וְהַוָּתִיקוּת                       לְחַי עוֹלָמִים

הַזָּךְ

וְהַזֹּהַר                             לְחַי עוֹלָמִים

הַחַיִל

וְהַחֹסֶן                           לְחַי עוֹלָמִים

הַטֶּכֶס

וְהַטֹּהַר                         לְחַי עוֹלָמִים

הַיִּחוּד

וְהַיִּרְאָה                        לְחַי עוֹלָמִים

הַכֶּתֶר

וְהַכָּבוֹד                         לְחַי עוֹלָמִים

הַלֶּקַח

וְהַלִּבּוּב                         לְחַי עוֹלָמִים

הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה                  לְחַי

עוֹלָמִים

הַנּוֹי

וְהַנֵּצַח                             לְחַי עוֹלָמִים

הַשִּׂגוּי

וְהַשֶּׂגֶב                          לְחַי עוֹלָמִים

הָעֹז

וְהָעֲנָוָה                            לְחַי עוֹלָמִים

הַפְּדוּת

וְהַפְּאֵר                         לְחַי עוֹלָמִים

הַצְּבִי

וְהַצֶּדֶק                           לְחַי עוֹלָמִים

הַקְּרִיאָה

וְהַקְּדֻשָּׁה                   לְחַי

עוֹלָמִים

הָרוֹן

וְהָרוֹמְמוּת                       לְחַי עוֹלָמִים

הַשִּׁיר

וְהַשֶּׁבַח                          לְחַי עוֹלָמִים

הַתְּהִלָה

וְהַתִּפְאֶרֶת                   לְחַי עוֹלָמִים

שיר זה שייך לספרות הנסתר ויש לו מקורות בספר היכלות

רבתי שמקורו כנראה כבר בתקופת חז"ל. בחוגי חסידי אשכנז בימי הביניים הוא נחשב

כשיר המלאכים. מצאתי שתי גישות שונות לפירוש אפשרי שלו. מצד אחד, פרופ' דניאל

גולדשמידט טוען בעקבות חוקר הקבלה הידוע גרשום שלום, שאין קשר הגיוני בין שורות

השיר ושהוא מהווה סתם אמירת שבח בפני הקב"ה.

ישנו פירוש

אחר לפיו כל צמד תכונות הוא בעצם דבר והיפוכו. הקדוש ברוך הוא מסוגל להכיל בתוך

עצמו את כל ההפכים הללו, אבל אנחנו, כבשר ודם, אינם מסוגלים לכך. זה אולי בולט

ביותר לגבי הצמד של האות "נ", דהיינו, הנוי והנצח.

המשורר האנגלי ג'ון קיץ במאה התשע-עשרה כתב אמנם : A thing of beauty

is a joy forever, כלומר, דבר יפה מביא שמחה לתמיד – אך כבני תמותה אנחנו מודעים

היטב לאמת שהחיים הם "כציץ נובל", כדברי מחבר הפיוט "ונתנה

תוקף". הפרחים היפים ביותר אינם מחזיקים מעמד יותר מכמה ימים. יש אפוא בעולמנו

האנושי התנגשות בין הנוי והנצח. ואולי דבר זה נכון גם לגבי דברים נוספים – למשל,

הבינה והברכה, בבחינת "מרבה דעת, מרבה דאגה" או המתח בין גדולה וגאווה.

צמד מצחיק הוא "הדעה והדיבור" כפי שאנחנו רואים לפעמים שמי שמרבה

בדיבורים באמת אין לו דעה מעניינת.

אך ברצוני לטעון שיש צמד אחד שעלינו לשאוף לפחות לקיימו

כשילוב, והוא של האות "עין"כלומר, "העוז והענווה." ברמה

האישית, הקהילתית, וגם הלאומית – עלינו להיות חזקים – זה העוז – אך להכיר במגבלות

הכוח, ובוודאי במגבלות הכוחניות. ובצירוף מעניין – יד המקרה או ההשגחה העליונה – אשאיר

את זה לשיפוטכם – אנחנו כעת בשנת תש"ע. יהי רצון שלפחות המשך השנה יהיה

של עוז אך גם של ענווה.

דר' דבורה

וייסמן, ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך ובדיאלוג בין-דתי.

"על מה הכית את אתֹנך": התורה

מעונינת בפיתוח רגישות מוסרית כלפי כל הנבראים

'ויאמר

אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך' זה עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, ואמר לו:

מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלמה שאתה מבקש

לעוקרה, על אחת כמה וכמה.

(תנחומא בלק סימן י)

דברם

צער בעלי-חיים דאוריתא

על סמך דברו על מה הִכית את אתנך (במדבר כ"ב, 32) בא להביאנו לידי

שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא

נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא בשעת הצורך: כי

תְאַוֶּה נפשך לאכֹל בשֹר (דברים י"ב, 20), ולא נשחט מתוך

אכזריות או לשם משׂחק.

(מורה הנבוכים

לרמב"ם ג י"ז, בתרגום מיכאל שורץ)

אתונו של בלעם: מציאות, חלום או נבואה?

'ויפתח

ה' את פי האתון': נתן

בה כח לדבר כענין 'ה' שפתי תפתח'.

(ספורנו במדבר כב , כח)

'ויפתח

ה את פי האתון': נראה

שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר ולכבודן של ישראל

לבד פתח ה את פיו, כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא

יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

 (כלי יקר במדבר כב , כג)

'ויפתח

ה' את פי האתון': על

דרך הפשט, דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי

הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר

ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות

שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל, תשכיל

שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא.

ואם תשכיל

בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת

עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך ל'ויפתח ה' את פי האתון' 'ויגל ה' את עיני

בלעם וירא את מלאך ה", כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה

שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה

סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

 (רבינו בחיי במדבר כב , כח)

כבר

הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו – זה אך ורק במראה

הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא… ואין הבדל אם כתוב

בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן,

בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה,

או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או

חלום של נבואה. כי במראה הנבואה או בחלום של נבואה יש שהנביא רואה את האל מדבר

אליו, כפי שנבהיר יש שהוא רואה מלאך, ויש שהוא שומע את המדבר אליו ואינו רואה

מישהו מדבר. ויש שהוא רואה דמות אדם מדברת אליו ואחרי-כן מתברר לו שאותו מדבר הוא

מלאך. באופן זה של נבואה הוא מציין שראה בן-אדם עושׂה או מדבר ואחרי-כן ידע שהוא

מלאך… וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22,

23) ודיבור האתון (שם,

שם, 28, 30) – כל

זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו.

 (מורה הנבוכים לרמב"ם, ב, מ"ב, בתרגום

מיכאל שורץ)

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה

עשר בתמוז נשתברו

הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים

הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

(שמות פרק לב)

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם,

שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר

(שמות לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת.

 (רש"י

דברים לד , יב)

…ואל תדמו כי המקדש והמשכן

המה ענינים קדושים בעצמם חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו

ברית, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש

הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו.

ויותר מזה, הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם,

וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק

בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו

העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולא נאווה תהילה

ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות

לשם יתברך בלבד.

(משך חכמה שמות לב, יט)

קוראים

מגיבים

תגובה לדוב אברמסון, פרשת שלח:

רציתי להפנות את תשומת לב הקוראים למאמרו של

יואל רפל, "פרשת במדבר: הדגל – ודגל מדינת ישראל", בספר "לקראת

שבת" על פרשות השבוע, בעריכת הדס אחיטוב ואריאל פיקאר, מרכז יעקב הרצוג

תשס"ו, עמ' 208-214. רפל מראה כי טענתו המפורסמת של דוד וולפסון כי הוא

ממציאו של דגל התנועה הציונית (והמדינה), אינה מדוייקת: כבר בשנת 1885

השתמשו בראשון לציון בדגל כזה. סיכומו של דבר, לדעתי: וולפסון אכן הוא זה

שהפך את הדגל שהסתובב פה ושם ללא מעמד פורמלי, לדגלה של התנועה הציונית עם

היוולדה, ואת ההברקה הזאת ודאי אנו חבים לו. בלחץ ההכנות לקונגרס באותו יום מסתמא

לא זכר כי התמונה שצצה בראשו לקוחה ממשהו שכבר קרא עליו או ראה אותו קודם לכן,

וסבר בשגגה כי היה זה רעיון מקורי שלו…

לאה שקדיאל, ירוחם