אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא

לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ

שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה…

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן

 מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל.

(במדבר ו, ב-ד)

חוטא או קדוש?

אמר שמואל: כל

היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר

הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו

מאשר חטא על הנפש' – וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל

וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על

אחת כמה וכמה.

רבי אלעזר אומר:

נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו') 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'. ומה זה שלא ציער

עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי תענית יא

ע"א)

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין

את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין

ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא

השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם

זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר

עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע

עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים

שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים

לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו

בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל

תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

(רמב"ם הלכות דעות ג, א)

אחר שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר, מבואר דהחטא הוא שפירש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה

נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג

הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דבקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא

שאינו ראוי לכך, ואם כן בחינם ציער עצמו מן היין וביקש דבר שגבוה מערכו.

 (העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין במדבר ו, יא)

'איש או אשה כי יפליא'

אסתי מלמד

שתי פרשיות מתמיהות

ומרתקות בפרשתנו, וסמיכותן מתחננת 'דורשני': פרשת הסוטה הקשה והנוראה ופרשת הנזיר

המפליאה והחידתית. חכמינו נדרשו כידוע לסמיכות הזאת, וקבעו: 'שכל הרואה סוטה

בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (בבלי, סוטה ב ע"א ועוד). נדמה לי שבקביעה ידועה זו יש עומק רב יותר מן הנראה במבט ראשון.

כל קריאה בפרשת הסוטה

מעוררת מחדש כאב וזעזוע. בגידה באיש (או אשת) בריתך היא בוודאי חטא חמור ביותר,

ולא בכדי הכתוב 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' (ה,יב) מהדהד את הכתוב בראש פרשת אשם גזלות, הקודמת לפרשת הסוטה: 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעֹל מעל בה' ' (ה,ו). הפרת

ברית הנישואין כמוה כפגיעה במי שמשַכֵּן שמו בברית הזאת. אבל, אי-אפשר לשכוח: איש מלבד הסוטה (ושותפהּ למעשה, אם אכן

נעשה) אינו יודע אם אכן חטאה. אילו היו עדים לחטא, לא היה צורך בטקס. החטא – או

נכון יותר, הפחד מפני אפשרות החטא – קיים בינתיים אך ורק ברוחו המקנאת של האיש,

החרד מן הנסתר, מחוסר הידיעה, מן המחשבה שאשתו חוותה משהו בלעדיו, ללא ידיעתו, ללא

שליטתו ובעלותו המוחלטת עליה. יש שיראו בקנאה הזאת, מוצדקת או לא, ביטוי של אהבה.

היטיב לנסחה נתן אלתרמן, בשירו היפה 'ניגון עתיק' (מתוך הספר 'עיר היונה'; השיר זכה להלחנה בידי מרדכי זעירא). הדובר מתאר בשלושת בתי השיר הראשונים את

אהבתו העזה, חסרת הגבולות, לאישה שאליה פונה השיר: למענה יתן

את כל הון ביתו, לרבות חייו ומותו ו'עיניו השתיים'.

בבית הרביעי והאחרון מתגלה כי רק סייג אחד יש לאהבה הזאת: 'אך אם פעם תהיי צוחקת/

בלעדיי במסיבת מרעייך/ תעבור קנאתי שותקת/ ותשרוף את ביתך עלייך'.

הקנאה הנוראה הזאת היא

שעומדת בבסיסו של טקס הסוטה, שלצערי אין דרך לייפות את האלימות וההשפלה שכרוכות

בו. ההתייחסות לאישה לכל אורך הטקס היא כאל חפץ, או מוטב לומר כאל יצור דמוני

ומאיים: אין שום אפשרות ליצור אתה דו-שיח כלשהו, ואין לה הזדמנות לומר דבר להגנתה.

כל הפעולות שבטקס הן של האיש או של הכוהן, והאישה פסיבית לגמרי, מלבד שתי המילים

שעליה לומר, כמאשרת ומקבלת עליה את הדין: 'אמן אמן'. יתרה מזאת – יש לבזותה ולנוולה באופן שיגרום לה לאבד את כבודה, את אנושיותה ובוודאי

את יופייה, שהרי הוא הבסיס לחטא (הממשי אולי, אך בעיקר הפוטנציאלי). תהליך הניוול

הגופני מתואר בפירוט במשנה, שם מוקדשת לסוטה מסכת משלה, אך בתורה הוא מתמקד בפרט

אחד: 'ופרע [הכהן] את ראש האשה'. פריעת השׂער או

הימנעות מתספורת מאפיינת גם את המצורע, המשולח אל מחוץ למחנה (ויקרא יג, מו), וגם את המתאבל על מתו (ויקרא י, ו). ייתכן, אגב,

שקריעת בגדיה של הסוטה, המוזכרת במשנה (סוטה

פ"א, מ"ה), נלמדה מתוך

גזרה שווה עם המצורע והאבל, הפורמים את בגדיהם. שלושתם – המצורע, האבל והסוטה – באו

במגע עם הטומאה, עם היסודות האפלים והמאיימים של הקיום האנושי, ושערם הפרוע, הפורץ

גבולות, מסמל את היציאה מן התחום החברתי, מתוך הכלל. הצרעת, מחלת העור שיש

בה בוודאי הרבה יותר מן הרובד הגופני הפשוט, באה (כמסתבר מתוך הכתובים ולפי ההבנה החז"לית) כעונש על התנהגות בלתי ראויה בין אדם לחברו.

המרחב החברתי הוא לעולם בלתי צפוי, 'פתאומי לָעַד': מרגע שהאני חורג מגבולותיו

ופוגש בזולת, אין גבול לסיכויים – אך גם לסיכונים. מגעים אנושיים עשויים לזַמֵן

הפריה והעשרה הדדיות, או להיגרר אל תחום הרוע, צרות העין והאכזריות. הצרעת מזכירה

לנו את הגבולות שיש לשמור עליהם בתוך המשא ומתן החברתי, והלוקה בה נענש 'עונש

חינוכי' – נגזר עליו בידוד חברתי מוחלט. האָבל פגש במוות, באובדן המוחלט, היסוד לכל חוסר

הוודאות והשבריריות שבחיי אנוש. והסוטה – היא ואישהּ מתייסרים במכאובי חוסר

הוודאות והפחד האורבים לברית הנישואין. ברית שבין אישה לאיש חייבת להיות מושתתת על

אמון ועל שיח. אם פניהם של בני הזוג אינם מופנים זה אל זה גם כשהם אינם קרובים

פיזית, לא ייכון הקשר. במקרה הפחות גרוע תִפשֶׂה אדישות; במקרה הרע יצמחו איבה

ורוח קנאה.

אבל השׂער הגדל פרע

הוא גם סימנו המובהק של הנזיר, והוא, כמדומה, מבקש להימלט אל עולם שכולו ודאות.

הוא מרחיק עצמו מן המוות, גם (ובעיקר) של הקרובים לו ביותר; הוא מתנזר מן היין, מן

השמחה ומן הסכנה שבו, מן המדרון החלקלק האורב בו, בעיקר בהקשר של פריצת גדרות

הצניעות והקדושה; והוא מגדל את שערו פרע, כמצהיר שאין לו חלק ונחלה בעולם החברתי

המקובל – 'נזר אלהיו על ראשו'. הנזיר חושש, ובצדק,

ממצבי העמימות, החשש וחוסר הוודאות שבחיי העולם הזה, והוא מבקש להמירם בחיים

'סטריליים', בהירים וחד-משמעיים. הסוטה מייצגת את התהום האפלה שאליה עלולים להוביל

חוסר הוודאות והפחד מפניו, והיא נגררת לשם בעל כורחה, גם אם תחילת מעשיה הייתה

ברצון; הנזיר בוחר לו, מרצונו החופשי, את פסגתה הבהירה של הפרישות, 'קרבת אלהים לו טוב' והוא שואף להגיע לוודאות הגמורה, לשלוט שליטה

מלאה בכל פינה של חייו ושל אישיותו.

מאלף בהקשר זה הוא

סיפורו הנפלא של הנזיר מן הדרום, המובא במקורות שונים ובכמה הבדלי גרסאות (הציטוט שלהלן הוא גרסת הבבלי, נדרים ט ע"ב):

אמר שמעון

הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום,

וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו

תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין

ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה

מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה [לשון שבועה

בעבודת המקדש] שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו

נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר 'איש כי יפליא

לנדור נדר נזיר להזיר לה".

סיפור יפהפה זה, שרבים

וטובים עסקו בו, מתאר במדויק את

'הטיפוס האידאלי' של הנזיר: רגע ההתבוננות בעצמו הוא

רגע הגילוי של התהום הפעורה לרגליו, של הפיתוי העצום הטמון ביופי, המגולם כאן

בשׂער הארוך. לנזיר זה ברורה הדרך להתגבר על הסכנה: הוא יגלח את שערו דווקא במסגרת

נדר נזירות, לחלוטין לשם שמים, ובכך יכניע לחלוטין את היצר. בעיני שמעון הצדיק

זוהי מהותה הראויה של הנזירות: ביטול מלא של הפיתויים והסכנות האנושיים

הפוטנציאליים, ומתוך כך קרבה אמתית לה'.

ואנחנו? נראה שאין

בידינו לא משלוות הנזיר ואף לא מייסורי הסוטה, שהפחד הוא יסוד שניהם. בתוך עולם

שחוסר הוודאות הוא חוויית היסוד בו, אין לנו אלא לנסות וליצור, כמידת יכולתנו,

חיים שיש בהם אֵמון ויופי, אמונה ואומץ, דיאלוג והיישרת

מבט. חיים שלא הפחד והחשש מכוונים אותם, אלא הרצון והשאיפה לבנות קשרים אנושיים

שיש בהם 'והלכת בדרכיו': הארת פנים, חן ושלום, כאמור בברכת הכוהנים, הבאה מיד לאחר

פרשת הנזיר. היכולת הזו, למצוא משען ומקור כוח בקשר אנושי, למרות כל הפחדים

והסיכונים, היא-היא אולי הפלא האמתי, שעליו הכתוב אומר 'איש או אשה כי יפליא'. לו יהי.

אסתי מלמד

עוסקת באימהוּת ובעריכת לשון

יְבָרֶכְךָ ה'

וְיִשְׁמְרֶךָ

יברכך ה'. נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי

לו להתברך. כמו שכתבנו בספר דברים ט"ז ט"ז על

הפסוק 'ולא יראה את פני ה' ריקם' וגו' כברכת ה' אלהיך

אשר נתן לך'. הברכה תהא לפי הברכה שנתברך עד כה; לעוסק בתורה בלימודו, ולעוסק

במסחור בסחורתו. כך נכלל בזו הברכה הכללית יברכך ה' תוספת לכל אדם במה שיש לו.

 וישמרך. דכל ברכה בעי שמירה שלא יהפכו לרועץ ח"ו. בעל תורה בעי שמירה מן הגאוה וחילול השם וכדומה, וכמשמעו שלא ישכח. בעל נכסים בעי

שמירה שלא יהי עושר לרעתו כמו בקרח ונבות היזרעאלי וכדומה, וכמשמעו שמירה מגניבה

ואבידה. וכדומה כל ענין הטעון ברכה. נדרש לשמירה מן

הגורם לצער.

(העמק דבר ו, כד)

"וישם לך שלום": שלום בכניסתך,

שלום ביציאתך, שלום עם כ ל אדם.

(סיפרי פרשת נשא, מב)

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה (ה, ה-ח; פרשת אשם גזילות) להסיר הרע

מהמחנה, אשר יביא למריבה ולקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין

ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.

…והנה סמך זאת הפרשה (סוטה – ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת

שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית,

והנה שלום הבית קודם לשלום העם…

…והנה סמך זאת הפרשה (נזיר; ו, כב–כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט

הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא…

…ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד

מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על

עניין השלימות והשלום האמיתי.

(מתוך פירוש הרלב"ג,

מובא בנ.ליבוביץ: עיונים לספר במדבר עמ' 45-46)

וכאשר האדם הולך אל השלום אין פוגע ונוגע בו דבר מאחר שהוא דורך אל השלום.

ומזה הטעם צריך לרדוף אחר השלום, כי יש לאדם להיות נמשך אחר השלמתו, שכל דבר בעולם

נמשך אחר השלמתו, כי כאשר הוא בלא השלמתו הוא חצי דבר ומתנועע אל השלמתו כמו הולד שהוא בבטן אמו מתנועע הויתו

אל השלמתו, וכן כל הדברים בעולם כאשר אינם בהשלמה מתנועע הויתו

אל ההשלמה. כי הגרעין שהוא הזרע באדמה תנועת הויתו אל

ההשלמה, וכן כל הנבראים מתנועעים אל השלמתם, ולפיכך מחוייב

האדם לרדוף השלום אשר הוא ההשלמה של דבר אף שאינו עמו, ודבר זה ביארנו במקום אחר

(בנתיבות נתיב השלום פ"א) גם כן. ואשר הוא בעל המחלוקת הוא הפך זה שאינו נמשך

אחר ההשלמה ואין לו השלום, ועיקר השלום היה בישראל ע"י הנשיאים כי הנשיא עושה

שלום בין שבטו בין איש לאיש, וכאשר אלו שנים עשר נשיאים יש להם חבור וקשור ביחד אז

הוא שלום לגמרי כאשר ראוי להיות שלום. וכבר שמעתי בקבלה מרבותי כי לכך נסמכה פרשת

הנשיאים אל פרשת יברכך ה' וישמרך לומר כי השלום הזה שנותן השם יתברך יהיה על ידי

הנשיאים כאשר יהיו בחבור יחד ולפיכך מזכיר פרשת נשיאים והקרבתם זה אחר זה.

(המהר"ל מפראג – דרשה לשבת

הגדול)

מחיקת שם ה' ושלום

בית

'ונקה האיש מעון': בזמן שהאיש מנוקה

מעון, המים בודקין את אשתו. אין האיש מנוקה מעון, אין

המים בודקין את אשתו, ונמצא שם שמים נמחק לבטלה.

(רש"י קידושין פ, ע"ב)

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם, משום שלום

ביתו. שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות

מגילה וחנוכה ד, יד)

התורה מקפידה על גזל הגר

"ואם אין לאיש גאל": שמת

התובע שהשביעו ואין לו יורשים…

ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או בת או אח או

שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו, למעלה עד יעקב? אלא זה הגֵר שמת ואין לו

יורשים.

(רש"י במדבר ה, ח)