וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים

אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה

וָחֵצִי רָחְבּוֹ

 וְאַמָּה

וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (שמות כה, י)

אבא חנן אמר משום רבי אלעזר: כתוב אחד אומר 'ועשית

לך ארון עץ' וכתוב אחד אומר 'ועשו ארון עצי שטים' הא כיצד? כאן בזמן שישראל עושין

רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום.

(בבלי יומא ג, ע"ב)

בזמן שהן עושין רצונו של מקום – נקראת העבודה על שמם.

(רש"י יומא ג, ע"ב)

ועשו ארון עצי שטים. בכל הכלים נאמר ועשית, ועשית כפורת,

ועשית שולחן, ועשית מנורת, וכאן כתיב ועשו, ודרשו חז"ל בזה (שמות רבה לד, ב): אמר רבי יהודה בר שלום – אמר הקב"ה:

יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו הכל בתורה, והעסק הזה הוא שיתנדבו כולן.

 ועל

דרך הפשט היה הארון כמין תיבה מיוחדת להצניע בתוכה לוחות העדות, ומפני שהתורה היא

ראשית לכך קדם הארון לשאר הכלים. ומה שנקרא ארון מלשון אורה על

שהתורה שבתוכו נקראת אור.

(רבנו בחיי שמות כה, י)

איש ואישה, זכו

– שכינה ביניהם

דיאנה וילה

בתחילת הפרשה,

כשמונים את כל חומרי הגלם הדרושים לבניית כלי המשכן, אלוהים אומר למשה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה:  ח'). הפרשנים עמדו

על הניסוח המוזר הזה, שהרי היה צריך להיות כתוב "בתוכו". רבי חיים בן

עטר מפרש: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך

בני ישראל" (אור החיים על הפסוק הנ"ל).

המדרש מפרש על סמך הפסוק הזה שעם ישראל הוא

"אומה ששלום העולמים דר

בתוכה" (בראשית רבה, פרשה

ס"ו).למה התכוונו

חז"ל כשדיברו על "השלום"? האם מדובר ברוגע? בחוסר מצב לחימה?

מתוך דבריו של רבן שמעון בן גמליאל (אבות א':  י"ח) נעמוד על המשמעות העמוקה של השלום. הוא אמר "על

שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום". באיזה מובן השלום הוא אחד מעמודי התווך של העולם כולו?

התלמוד הירושלמי יורד לסוף דעתו של רבן

שמעון בן גמליאל כשהוא אומר (תענית ד': ב', ס"ח,

ע"א) "ושלשתן דבר אחד הן: נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה

שלום". רק כשבית דין מחפש את האמת וגוזר דין צדק,

חוזר האיזון שהופר על ידי המצב הבלתי תקין ובני אדם יכולים להרגיש שלמים. דין צדק מאפשר

לבני אדם לקבל את חייהם בחזרה.

בהמשך אני אתייחס למצב של חוסר

"שלום" במובן שציינתי לעיל, בו נמצאות אלפי נשים יהודיות בארץ ובתפוצות

שהן במצב של חוסר איזון משווע: העגונות. אני מתייחסת לעניין בשבוע לפני פורים כי

ברחבי העולם היהודי מציינים את יום העגונה הבינלאומי בתענית אסתר. יום זה תורם

להעלאת המודעות לבעיה שפוקדת את אותן הנשים ונותן לנו הזדמנות להיערך, כדי שאנחנו

או יקירינו לא ניפול במלכודת הזאת, שלפעמים כל כך קשה להיחלץ ממנה.

בני זוגם של נשים אלה מתנהגים

כ"בעליהן" לכל דבר. נשים אלה אינן שולטות בעתידן, הן תלויות ברצונו הטוב

של בן זוגן כדי לסגור פרק זה בחייהן, שלא צלח. חלקן צעירות ורוצות להתחתן מחדש

ולהביא ילדים לעולם מבעל אחר. השעון הביולוגי שלהן מתקתק. חלקן עוברות התעללות

נפשית או פיזית, ואף מגיעות למצב של פיקוח נפש ממשי. למרות שבתי המשפט כולאים את

הגברים אם יש הוכחות לאלימות, הבעלים יכולים למשוך את הגט במשך שנים בבתי הדין. כנראה שגברים אלה שוכחים את העיקרון ההלכתי

" חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין דף י' עמ' א') – סכנה חמורה מאיסור, ונשים אלה חיות בסכנה

ממשית.

ההלכה היהודית דורשת שכל גט בישראל יינתן

מרצונו החופשי של הבעל.¹ אם הגט ניתן בניגוד לרצונו הוא ייחשב "גט

מעושה", האישה תמשיך להיות אשת איש והילדים שלה מגבר אחר ייחשבו לממזרים.

הבעלים הסרבנים יודעים שידיהם על העליונה, בגלל שהרבה בתי דין חוששים מאד מהשד הזה

הנקרה "גט מעושה".

ישנם מבחר פתרונות הלכתיים שנדונו מתקופת

התלמוד ועד ימינו. בתי הדין השתמשו בחלקם לאורך הדורות, אחרים ננטשו ובשנים

האחרונות הם עולים שוב. כמו כן, הוצעו פתרונות למנוע את מצבי העגינות – חלקם

מקובלים על ידי בתי הדין יותר מאחרים. התוצאות החמורות של התרת אשת איש לאדם אחר

על ידי גט שהוא פסול, משתקות הרבה בתי דין. אך, מה שהציבור אינו יודע, זה שקיימים

הרבה פתרונות, ולא כולם מהפכניים.² אי אפשר לדחות את כולם!

ניתן לקוות שבתי הדין, שיודעים שהם על הכוונת

לאור הסחבת בתיקי הגירושין, יתחילו להשתמש בכל האופציות שההלכה והחוק בישראל

נותנים להם. אבל, בינתיים, יום העגונה נותן לנו הזדמנות להרהר בדרך שכל אחד מאיתנו

יכול להשפיע כדי למנוע מצבים כאלה בעתיד.

פתרון מומלץ, שהתקבל על ידי רבנים ודיינים

בעלי שיעור קומה ותוקפו ההלכתי הוכר בבתי הדין, הוא הסכם קדם הנישואין למניעת

עגינות.³ לא מדובר בהסכם ממון, שמטרתו לשמור על הרכוש האישי של כל אחד

מבני הזוג. הסכמי קדם נישואין אלה, מחייבים את בן הזוג הסרבן לשלם סכומים חודשיים

גדולים.⁴ בשנים האחרונות הרבה זוגות, בעיקר בחוגים הדתיים לאומיים,

חותמים על הסכמים כאלה ואף מודיעים על כך תחת לחופה, כדי לעודד את חבריהם לנהוג

באותה צורה. כך מתחתנים כששני בני הזוג הם שווי זכויות בכניסתם לחופה. בפועל, בני

הזוג שמתחתנים עם הסכם, עלולים לא להגיע כלל למצב של סרבנות במקרה של גירושין,⁵

כי הם יודעים שזה יוביל לסנקציות שהם הסכימו עליהם בתחילת דרכם המשותפת. כך נמנע

סבל מיותר לא רק מבני הזוג, אלא גם מילדיהם המשותפים.

כל זוג שמתחתן מצפה לחיות ביחד לנצח, והפרידה

עצובה וקשה.⁶ במקרים אלה, היהדות מכירה באפשרות של גירושין (בארץ כ-30%

מהזוגות מתגרשים) ולפעמים ניתן להבחין בתופעה המכוערת של הסרבנות.

אם נחזור לתחילת פרשתנו, נראה שעם ישראל

מתבקש לתרום לצורך משכן, בו ישכון הקב"ה. הוא לא רק ישכון בתוך המשכן, אלא

בעיקר בתוך בני ישראל ("וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם") וגם ישכין

ביניהם שלום.

יש כלל ידוע ש"אין סומכים על הנס".

אנחנו חייבים לתרום לאווירה טובה יותר, לעזור לבני הזוג הנפרדים ללכת כל אחד בדרכו

עם הפגיעה המזערית ביותר ולמנוע סבל של שנים מנשים ההופכות לעגונות – זה וודאי

אינו רצונו של הקב"ה. אם נעשה את שלנו, נפתח פתח כדי שרוחו של הקב"ה

יוכל לשכון על בני הזוג, ויצליחו לסיים את הפרק הזה בחייהם מתוך כבוד הדדי ובשלום.

1. אמנם מאז חרם דרבינו גרשום, בסוף המאה

העשירית, דרושה גם הסכמת האשה לקבל את הגט, אך ההשלכות של סרבנות כלפי האשה חמורות

הרבה יותר, כיוון שאם היא תלד מגבר אחר, הילדים ייחשבו ממזרים. ראו "פתרונות

לבעיית סרבנות הגט בהלכה, קואליציית עיקר, ירושלים תשס"ח, עמ' 13 (ניתן

להוריד בעברית ובאנגלית באתר הקואליציה: http://icar.org.il/files/booklet2.pdf). לתיאור מצב העגונות

בישראל ראו – דיאנה וילה ומוניק זיסקינד גולדברג, ללמוד וללמד 4, "הסכמי קדם

נישואין כפתרון בעיית העגונות בימינו", המרכז לחקר האשה בהלכה, מכון שכטר

למדעי היהדות, ירושלים, תשס"ז, עמ' י"ג-ט"ז (ניתן להוריד ב – 5

שפות ב- www.responsafortoday.com).

2. ראו דיאנה וילה ומוניק זיסקינד גולדברג,

"זעקת דלות, פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו", המרכז לחקר האשה

בהלכה, מכון שכטר למדעי היהדות, ירושלים, תשס"ו.

3. יש נוסחים שונים – יש

לוודא שהם תקפים מבחינה הלכתית לפני החתימה, על ידי התייעצות עם רב/ה, עורך/ת דין

מומחה לדיני משפחה או טוען/ת רבני/ת.

4. כך אם מדובר בהסכם

שוויוני. חלק מההסכמים מחייבים רק את הבעל הסרבן, על בסיס העובדה שאשה מופלית לרעה

בתהליך ההלכתי, כי התוצאות של הסרבנות הבעל חמורות יותר.

5. עורכות הדין

והטוענות הרבניות שפעילות איתי בעיקר, מדווחות שבמקרים אלה זה לא מגיע למבחן בתי

הדין, כי הצדדים לא מערימים קשיים לסידור הגט.

6. התלמוד מביא את דעת

רבי אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין

צ' ע"ב).

דיאנה

וילה מרצה לתלמוד והלכה בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, ירושלים ויושבת ראש

הוועדה לענייני הלכה של קואליציית עיקר.

"וזאת התרומה אשר תקחו

מאתם" – פרט לתורם את שאינו שלו.

(ירושלמי

תרומות פרק א, הלכה א)

נתינה מתוך שוויון וענווה

והנה קרוב לשמוע טעם אחר על מה שייחס

שני תרומות ראשונות אל ה' ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין

התחתונים, שם חביון עוזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד

גאוה, אין הקב"ה רוצה לייחד שמו יתברך שם, לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד

כל אדם שוה בהם, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ואין מקום לשום אחד

להתפאר על חבירו לומר "תרומתי גדולה מתרומתך" אותן ייחס ה' יתברך אליו,

כי בראשונה נאמר "ויקחו לי" – לשמי, כי כבר בארנו למעלה תחילת

פרשת מקץ ובפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ כא) שכל

אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה . ובשניה אמר "תרומתי", וכן

הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו, דומה אל התרומה עצמה, כי כשם שכולן היו שוים בה ולא

היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו, כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים,

אחד כמו חבירו, והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין, כי כמוהם

יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם

התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים אלו, המורים על גדר הענוה, כי הענוה

היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון. ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו

לשון אדנות ושררה, יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה, נעשה

אדון מלמעלה, כי כל המשפיל עצמו – הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין

כאדנים אלו, שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא

את אחרים כי כולם נשענים עליו.

(כלי יקר

שמות כה, א)

גם בעבודת הקודש מוותרים מעט על פאר

למען האדם

"וצפית אתו זהב": ראוי היה הארון להיות

כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב – ככתוב –

"כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא

יהא כבד.

(חזקוני שמות כה, יא)

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים

ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים

והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה,

שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא

קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן

בעי למזבן סם חיי וכו'…' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

(כלי יקר שמות כח , לא)

גדולה צדקה מכל

הקרבנות

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה

יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו

מיד כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים

עיניו ממנה שנאמר (דברים טו) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'

וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה וכל הזהיר בה מעידה עליו כי

הוא זרע ברך ה' דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'

ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה

תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו

משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר

רבי אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל הקרבנות', דכתיב 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה'

מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד, שנאמר 'אוהב

צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.

(טור יורה דעה סימן רמז)

הלימוד כתחליף

מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו

והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם – עתה

שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת

הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין

שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל

בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם

אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל (ספרי ראה):

"ושמרתם" – זו משנה, "ועשיתם" – כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה

שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה

לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו

היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה

בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו

יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים

רוח נשברה".

(מתוך פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה,

מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 368-369)