הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ

קֹדֶשׁ הֵם

וְאֵין לָנוּ

רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם

אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד

ואין לנו

רשות להשתמש בהם רק לראותם כו'. וכן איתא שמצוה לראות נר חנוכה.

משמע שנרות חנוכה מאירין לכל נפש ישראל שיוכל לראות את עצמו הסתכלות שצריך לכל אדם,

כמו נאמר 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה'. כי מאחר שהיה הנס בנרות הוא

להאיר למי שחשכו עיניו מראות. ובגמרא 'אור הנר יפה לבדיקה' – חיפוש מנרות, דכתיב 'חופש

כל חדרי בטן' כו' ע"ש פ"ק דפסחים. פי' 'חופש חדרי בטן' שהנקודה חיות שיש

מהשי"ת בכל נפש כדכתיב 'ויפח באפיו נשמת רוח חיים', מחפשת בחורין וסדקין בנפש

האדם אולי ימצא מקום ראוי להתפשט ולהאיר. ממש כאור הנר שמחפש שמן שבפתילה. ובמדרש

ה" מגרש ההסתר. אשר אף אם האדם נשתעבד ליצר הרע ואינו מרגיש האמת, יוכל להסתכל

בעזרת נר ה' שהוא המצות שנקראו נרות.

 (שפת אמת לחנוכה – תרל"ב)

בעינַיִם עצומות ו"בְּפֶתַח

עֵינַיִם"

דליה מרקס

פרשת

"וישב" עטורה בחלומות בראשה ובסופה: היא פותחת בשני חלומותיו של יוסף

ומסתיימת בשני חלומותיהם של שרי פרעה. אף אחד מארבעת החלומות האלה אינו נחלם מתוך

שינה רגועה של חולמו והפירוש של כל אחד מהם רווי מתח. באמצע הפרשה, בלִבה, בתוך

סיפורי יוסף, שאחדים מהם נראים כלקוחים בעצמם מתוך חלומות מבהילים, צפוּן לו סיפור

תמר ויהודה. תמר מחכה ליהודה חמיה "בְּפֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח,

14) בתקווה להיפקד בזרע, והיא מכוסה בצעיף ומוסתרת. החלום הוא

הפוך מתמר הממתינה – החלום נחלם בעיניים עצומות אבל הוא עוזר לחולמיו לגלות ולחשוף

את המצועף והמוסתר.

במאמר

על פרשת "מקץ"¹ עסקתי בשני חלומות אחרים, חלומותיו של פרעה,

ושם דנתי בצוהר הנדיר שהחלום מאפשר לחולמו (ולשומעי דבר החלום) לפתוח אל עולמו

הפנימי. כאן אני מבקשת לעסוק בצד אחר של חלומות ושל חלימה. היינו, בסיפור חלומות

כמעשה פרשני שיש בו ממדים ריטוריים ומגמתיים.

ראשית

הבה נבחן את ארבעת החלומות: חלומו הראשון של יוסף מתאר מצב טבעי ואפשרי, האחים

מאלמים אלומות בשדה אבל במהלך החלום מתוארת התרחשות מוזרה ובלתי טבעית, המעוררת את

שנאתם של האחים: "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה

תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (לז, 7),

איסוף האלומות בשדה הנו לכאורה חלק מחיי השגרה אבל הִזדקפות האלומה של יוסף

והשתחוות שאר האלומות אליה אינו טבעי. עתה יוסף חולם עוד חלום –לעומת קודמו, כאן

מתוארת התנהלות לא טבעית של גורמי הטבע: "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד

וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי"

(שם,

9). כיצד יכולים כוכבים, שמש וירח להשתחוות, ועוד לאדם? יוסף

מספר את חלומו אבל מישמועו של החלום ופירושו שהכוכבים הם האחים והשמש והירח הם

יעקב ורחל, נעשה על ידי השומעים. לנו הקוראים נותר רק לשאול מדוע בחר יוסף לספר את

סיפור החלום והאם ייתכן שסיפרו בתום לב.

ועתה

חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, שני החלומות מתארים מצב טבעי ואפשרי לכאורה

הלקוח מהחיים המקצועיים של כל אחד מהם אבל האווירה בהם היא סוריאליסטית, וכך מתאר

שר האופים את חלומו: "בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל

רֹאשִׁי: וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף

אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (מ, 17-16).

אין בחלום משהו שלא ייתכן אבל התמונה כולה היא על-מציאותית.

תוכנם

של ארבעת החלומות בפרשה נמסר על ידי חולמיהם, ולא על ידי המספר המקראי, כבמקרה של

חלומות פרעה. כך שמלכתחילה ניתנת לנו הפרשנות של החלום על ידי חולמו ולא החלום

עצמו (וזאת בהנחה המוטלת בספק שאפשר למלל את "הדבר עצמו"). האם תיאור

החלומות מדויק? רבים מאיתנו חשים קושי לתאר במדויק את האירועים החלומיים הליליים

שלנו, אלה חמקמקים ולרוב לא מילוליים. כאשר אנחנו מתארים את החלום אנחנו גודרים

אותו ומגבילים אותו במגבלות השפה והמהוגנות (לא תמיד נעים לספר פרטי חלום מביך). לעתים

מזומנות אובדות תחושות מיוחדות שליוו אותו כתוצאה מהתיאור המילולי. זו גם זו, לפי

התיאוריה הפסיכואנליטית, גם החלום עצמו, כפי שהחולמים זוכרים אותו, עבר עיבוד

וצנזורה. אבל גם אם נניח שניתן לתאר במדויק אירועים חלומיים, שמא שלושת החולמים

בפרשתנו השתמשו בתיאור החלום לצרכים אחרים?

במקרה

אחד הדבר נאמר כמעט במפורש: שר האופים שמע את פתרון החלום הטוב שנתן יוסף לרעהו,

שר המשקים, ורק אז בחר לספר לו את סיפורו: "וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב

פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף" (שם, 16). סגנון

סיפורו מחקה את זה של קודמו, שר המשקים, כנראה כמעין קמיע בתקווה שיקבל גם הוא

פיתרון טוב לחלומו, תקווה, שכידוע – נכזבה.

יוסף

המפרש את חלומותיהם של אחרים, אינו מפרש את חלומותיו הוא. משמעות החלום הראשון

מתבקשת, יוסף אומר במפורש שאלומות אחיו השתחוו לאלומתו, אבל משמעות החלום השני

מובהק הרבה פחות. יעקב גוער ביוסף: "וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה

אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת

לְךָ אָרְצָה" (שם, 10). אבל האם פרשנותו (המתבקשת אמנם) של

יעקב בדבר אחד-עשר הכוכבים, הירח והשמש היא מחויבת המציאות? ומן הצד השני, האם

נוכל להעלות על הדעת שיוסף סיפר את החלום לבני משפחתו בשולחן הסעודה בתום לב

ובאגביוּת? האם יוסף באמת ספר בשנתו אחד-עשר כוכבים? מה הייתה הפונקציה של סיפור

מעשה החלום?

ובמילים

אחרות – מה הקשר בין מה שאנחנו רואים בהיותנו עצומי עיניים וחולמים ובין מה שאנחנו

רואים בפתח עיניים ובעירות, מה הקשר בין החוויה החלומית בעולם הנשייה ובין מה

שאנחנו בוחרים (או מסוגלים) לספר אודותיה בהיותנו ערים? מלבד שאלות פסיכולוגית על

תורת הנפש ועל המשמעות של פרשנות החלום על ידי חולמו, מה יכולה להיות הפונקציה

הריטורית של סיפור החלום לקהל שומעים מובחן ומה יכולה להיות הפונקציה של סיפורו

באופן שסופר? הלוא במקרה שלנו יוסף היה יכול לספר על "כוכבים רבים"

המשתחווים לו באופן שלא ירמוז על כך שבמשפחתו שלו הווה עובדא. האם חלום הוא רק

"דרך המלך ללא מודע", כפי שכינה אותו פרויד, או שלסיפורו, למִשמועו

ולפתרונו יש גם משמעויות חברתיות ואולי אף פוליטיות? האם חולמים משתמשים בסיפור

חלומותיהם כדי להשפיע על שומעיהם בדרך מיתממת ("זה לא מה שאני חושבת, כך הראו

לי בחלום")? האם יש ממד מניפולטיבי מובנה באופן סיפור החלום ובדרך שבה

החולמים בוחרים לזכור אותם? האם יש לחולמים שליטה על האופן שבו זוכרים חלום

ומעצבים את סיפורו? האם באמצעות סיפור החלום נוכל לשנות את משמעו?

נעזוב

עתה את הצדדים הפוליטיים של סיפור חלומות ואת המניפולציות שעושים חולמים על

שומעיהם באמצעות סיפור החלום, ונעסוק במניפולציות שעושים חולמים על עצמם בעקבות

חלומותיהם. חז"ל נתנו בידי חולמים המתעוררים נבוכים או מבוהלים מחלומותיהם

כלים לעבד את החלום. אלף שנים ומחצה לפני תורת החלומות של פרויד, נאמר בשם ר'

יונתן: " אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (בבלי ברכות

נה, ע"ב). מה שאדם מהרהר בו ביום, ישוב אליו במראות הלילה.²

ואם מהרהורי לבם רואים החולמים, הרי שאם ישנו את ההרהורים, יוכלו לשנות את החלום.

כל

המתעורר משנתו לאחר שחלם חלום מפחיד יודע עד כמה מטריד הדבר יכול להיות. עתים,

החלום ממשיך להטריד את חולמו זמן רב לאחר שנשכחו פרטיו המדויקים וגם לאחר שברור

היה שהוא לא נתקיים. בתלמוד הבבלי מתואר מערך טקסי, המכונה "הטבת חלום"

והמבוצע בפני שלושה אנשים: "אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן הרואה חלום ונפשו

עגומה ילך ויפתרנו בפני שלשה" (שם).³ ובהמשך מתקנת הגמרא

ואומרת: "יטיבנו בפני שלושה" (שם). שלושת

האנשים יחד עם החולֵם מבצעים טקס שבו הם חוזרים על נוסח שמטרתו להיטיב את החלום,

ובו אומר החולם "חלמא טבא חזאי" [חלום טוב ראיתי] וחבריו אומרים:

טבא הוא וטבא ליהוי. רחמנא לשוייה לטב. שבע

זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא ויהוי טבא…

[טוב הוא, וטוב יהיה. הקב"ה יעשה אותו

טוב. שבע פעמים יגזרו עליך מן השמים שיהיה טוב ויהיה טוב…]

מטרת הטקס

הדיאלוגי, שכולו מערך של דיבור ומענה של החולם ושל שלושת רעיו היא להפוך את משמעות

החלום ולהיטיב אותו. דרך התמודדות אחרת שמציעים חז"ל בסוגייה על החלומות

ופשרם הוא מה שהיינו מכנים היום "חשיבה חיובית". היינו, מיד עם

ההתעוררות לצרף לתמונה הנחלמת פסוק מיטיב לפני שמן התת מודע תעלה ותצוף לה פרשנות

אחרת. לדוגמה:

אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה נהר בחלום, ישכים

ויאמר: "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם" (ישעיהו סו, 12), שיקדמנו

פסוק אחר – "כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר" (שם נט, 19).

הרואה צפור בחלום, ישכים ויאמר: "כְּצִפֳּרִים

עָפוֹת כֵּן יָגֵן וגו'" (שם לא, 5), קודם

שיקדמנו פסוק אחר – "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ וגו'" (משלי כז, 8).

רבים

נוהגים לבטל הוראות אלה כביטוי של חשיבה מאגית שאינה ראויה לאנשים רציונליים, אבל

דומה שבעצות קדומות אלה יש ממש, חלק ניכר מעולמנו אינו אלא תפישת עולמנו. גם אם

נבקר את רדידות המשפט הבנאלי: "תחשבו טוב – יהיה טוב!" לא נוכל לומר

שאין בו ממש.

אנשים

המשכילים לפענח את קורותיהם (בחלום כבעֵרוּת) לטובה, הם אנשים שמחים יותר ובריאים

יותר. אין ספור מחקרים וסיפורים אישיים הוכיחו שאנשים "חיוביים" הצליחו

לצלוח אירועי חיים קשים באופן טוב יותר מאנשים שאינם כאלה. והעניין אינו רק השֹאה

עצמית (אוטוסוגסטיה), אלא סירוב לקבל את השרירותיות והדטרמיניזם בחיינו והחזרת תודעת

השליטה לחיים. והרי חיינו, ממש כמו פרשתנו, ראשיתם בחלום וסופם כחלום יעוף, ומי

ייתן ו"פתח העיניים" שנִקצב לנו יהיה טוב וראוי.

1. דליה מרקס, "להיפעם ולדבר על זה", פרשת מקץ,

"שבת שלום", תשס"ח

2. לא

נוכל לעסוק כאן בתור[ו]ת החלומות בקרב חז"ל, נציין רק שבסוגייה שממנה הובא

הציטוט הובעו דעות מגוונות מאד, החל ב"חלומות השוא ידברו" (ע"פ

זכריה י, 2) ועד קביעה שחלום הנו בבחינת נבואה קטנה. בכל אופן, נראה שדעתו של

העורך התלמודי היא "שכל החלומות הולכין אחר הפה" (בבלי ברכות נה,

ע"ב). היינו שמשמעם של חלומות נקבע על פי פרשנותם, וזו הגישה שבה נקטינן כאן.

3. בתלמוד

הירושלמי מובא נוסח דומה אך שם נראה כאילו מדובר בתחינה הנאמרת ברשות היחיד (ברכות

ה, א; ט, ע"א).

ד"ר דליה מרקס

מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים

אסור שלמנהיג תהיה אשליה של שלמות: דוד המלך (ובעקבות

כך, גם המלך המשיח) מצאצאי פרץ ומצאצאי רות המואביה

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות.

(ברכות דף נה, ע"א)

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו

שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור,

אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו 'חזור

לאחוריך'.

(בבלי יומא כב, ע"ב)

'ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו': מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחים

שעתיד להזהיר עליהם, לפי שאין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה

לו בצוארו, פן יתגאה על הצבור, כמו שמצינו בדוד.

(חזקוני שמות ו , כ)

אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור, אלא מי שנודע במידותיו עניו ושפל רוח וסבלן,

מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה,

ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים

צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בעניין שיהיו

סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם

מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם, שזו היא סבה להם להוסיף

במכאוב הגאווה והעזות, אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראויים לכך יותר מהם,

ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות, דרך צחות ודרך

הפלגה אמרו "אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה

לאחריו", כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על

הציבור שלא לשם שמים, אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך, וכך אמרו

"מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי", רצונו

לומר: דופי של משפחה, ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשם שמים יותר מדי.

(מתוך "בית הבחירה" ליומא כ"ב, ע"ב לרבנו מנחם המאירי – 1249-1315 (

ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרבבל

לאמר: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.

(זכריה ד , ה מתוך

ההפטרה לשבת הראשונה בחג החנוכה)

'כל קבל' רצונו לומר: הדבר הזה מרומז בעבור

מה אשר ראית אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו'

כי כן תהיה מלכות המשיח שתבא לא בחיל ולא בכח כי אם מעצמה בהגעת הזמן .

(מצודות דוד דניאל

ב , מה)

'ויען לא בחיל ולא בכח-' כמו שראית מעשה

המנורה נעשה מאליו בלא אדם עורך את הנרות ומציק בהם את השמן, כן יעשה בנין הבית

בלא כח אדם אלא ברוח האל יתברך וברצונו ועוד יפרש לו המראה דרך פרט.

(רד"ק זכריה ד

, י)

השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית. עבודת

השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריך להפנות אליה תמיד את

כל הכוחות היותר פוריים שבאומה.

 (אגרות

הראי"ה לרב קוק זצ"ל ב, ר"י)

על כן צדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה

אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות

אלא מוסיפים חכמה.

(ערפילי טוהר לרב

קוק זצ"ל כז-כח)